על ג'ונתן ליטל; עדכון שלישי ואחרון

כאן וכאן כתבתי את התרשמויותיי במהלך הקריאה של "נוטות החסד".

 

 

להלן, כמה מחשבות עם תום הקריאה ברומן הענק (כמותית) של ליטל:

 

1. ההישג הספרותי כאן, במובן המצומצם של המושג "ספרותי", הוא ודאי (קרוב-לודאי, הבה אומר, מתוך רצון להימנע מנחרצות צחיחה).

ליטל הוא אומן ספרותי מהמעלה הראשונה. דוגמה אחת: על מנת לאפשר לגיבורו להיות עד למאורעות המכריעים של התקופה, ובו זמנית להיות מחוצה להם, בונה ליטל את הקריירה של מקס אואה, קצין הס.ס., כקריירה של קצין-מגשר, של קצין-קישור. כך, כקצין מגשר בין שְפּר, שר החימוש, והס.ס., נוכח אואה בהשמדת יהודי הונגריה, או בפינוי אושוויץ וצעדות המוות, כמשקיף. משקיף שתפקידו להכניס רציונליות בלב המאפליה, כלומר רציונליות שפר-ית: כזו שמכווינה לניצול כוח העבודה של היהודים חלף השמדתם. בנייתה המשכנעת – ולמעשה, הלא מורגשת כתחבולה ספרותית – של הקריירה של אואה, כמו עצם המצאתה, הן מלאכת מחשבת. וזו רק דוגמה אחת.

2. אבל הבנייה הזו של אופי הקריירה של אואה אינה רק משרתת את ליטל בכך שהיא מאפשרת לאואה להיות עד. בניית הקריירה הזו קולעת ללב אחת התמות המרכזיות בספר: אי-הרציונליות של ההשמדה. שפר ואואה מייצגים את הפן "הרציונלי" ברצחנות הנאצית, בעוד אייכמן, למשל, את הפן הלא-רציונלי, המונע, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, משילוב של קרייריזם, אינרציה, "אידיאליזם" ושנאה אטומה ולא-אישית.

צעדות המוות מביאות לשיא את הסתירה הנאצית, כאשר הרצחנות (היריה במי שכושל בצד הדרך; חוסר אספקת המזון לצועדים) נובעת כעת משלומיאליות גרידא, שלומאיליות ולא אידיאולוגיה יוקדת, שלא מאפשרת את ניצולם של היהודים השורדים בשעה שהרייך עומד בפני קריסה וזקוק נואשות לידיים עובדות. הרגע הנורא הזה בו הרוצח רוצח מתוך אינרציה ושלומיאליות, כשאובדנו כבר כמעט ודאי, כשהנרצח נמצא כפשע מהיותו לא-נרצח, משוחרר, מתואר כאן באופן יוצא דופן.

3. היכולת הריאליסטית הפנומנלית של ליטל, בשילוב זווית הראיה הלא-שגרתית של הרומן, מביאה להולדתם הרועדת ומצמררת של רגעים נושנים. כשאואה, במסגרת סיור ברכבו של רודולף הס, מפקד אושוויץ, נוכח בסלקציה שגרתית וקטנה במימדיה, נוכח שם כחלק מיום-עבודה שגרתי ולא עמוס במיוחד, התיאור הזה – שכל מי שחונך וגדל במדינת ישראל מכיר אותו על בוריו – מוליד זעזוע מחודש.

4. ולמרות הדברים הללו, אין ברומן הבקעה לעבר הגאונות (אני יודע שהמילה "גאונות" מעוררת התנגדות אצל חלק מהאנשים; אולי הגדרה לא-חמורה ולא-מאיימת שלה תהיה זאת: כשאתה קורא ואינך מאמין שאתה קורא מה שאתה קורא, את מה שהרגע קראת; כמו ריחוף לא מורגש ואז מורגש על פני תהום, התבוננות בה מהגדה הנגדית). יש כאן קטעים מרהיבים – למרבה ההפתעה חלק מהם הם קטעי תיאורי נוף אירופאיים – רגעים של עיצוב פסיכולוגי צלול ומבריק – רגעים, כאמור, של ריאליזם והזרה מצמררים – אבל הבקעה מסיבית לעבר הגאונות, אין. אם אשתמש (באירוניה מסוימת) בניבו של ריה"ל, כמדומני, אודות הפילוסופיה היוונית, גם על ספרו של ליטל ניתן לומר: שאין בו פירות כי אם פרחים.

בראש ובראשונה, מפני שהרובד האידיאי של הרומן, כפי שהערתי בעדכונים הקודמים, אינו מקורי או יוצר סינתזה חדשנית. יש כמה הבלחות של מקוריות (קטע מרתק הוא ההסבר לאנטישמיות הנאצית: הנאצים שונאים ביהודים בדיוק את התכונות שקיימות בעצמם, בבורגנות ובזעיר-בורגנות הגרמנית; הם, הנאצים, רוצים להפוך בעצם ליהודים המקוריים, "עם הסגולה"). אבל בצדן – מלבד הסינתזה הרעיונית השאולה – קלישאות צורמות: ההתעסקות בצואה לאורך הרומן כביטוי לבהמיות האנושית; הגיגים על העונג הנשי האינסופי לעומת העונג הגברי וכד'.

5. וכצל מעיבה, כפי שהעליתי בעבר, סוגיית החריגות המינית של אואה. אואה המגלה עריות והרוצח, ככל הנראה, את אמו, מדוע הוא נבחר לצורכי האנשה של הס.ס.?

המחשבה שעלתה אצלי היא שליטל יצר רומן שבו סתירה פנימית מכוונת (או שהלא-מודע של ליטל שיבש את כוונותיו). ברובד הגלוי (או המודע של הסופר): ההצהרה שכל אחד מאיתנו, בהינתן הנסיבות, יכול להיהפך לרוצח. ברובד הסמוי (או הלא-מודע של הסופר) – על ידי חריגותו של אואה – מכריז הרומן, כנגד כוונת דוברו, בחתירה נגד הכוונה הזו: לא, הנאציזם היה סוג של סטייה מהטאבואים הבסיסיים של האנושות (גילוי עריות, רצח אם). הנאציזם אכן היה "פלנטה אחרת". הרצח התעשייתי, הקר, לא בלהט הקרב (אחת מפסגות הרומן היא תיאור של רצח יהודי שנעשה במקביל למסיבה חברתית אנינה ושלווה של מנהלת מחנה ריכוז, על נשות המפקדים), לא כמריבה קונקרטית על משאבים ושטח – הוא חריגה וסטייה מהאנושי.

6. לסיכום: רומן מרשים מאד, שיחד עם כתיבתו של וולבק מבטא את חזרתו של הרומן הצרפתי לקדמת הזירה הספרותית העולמית, לאחר שנים רבות של נמנום. אבל השוואות לענקי הספרות – כמו טולסטוי ודוסטוייבסקי – הן מוגזמות מאד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • הצועד בנעליו  On יוני 11, 2008 at 4:14 PM

    שמתבצעת יום יום ושעה שעה.

    מה שנעשה פה זו המחשה שאמנם לא נרחיק לכת בהשוואה שלה, כי זה עוד רחוק ממה שהיה בגרמניה(למרות שהרעיונות נגד מושמטים מקטינים באי אלו מילימטרים את המרחק) – אבל מה שקורה פה הוא שחוזרים שוב ושוב בטענות או רמיזות שיש לי פרופיל 21 נפשי, ופרופיל 21 נפשי =אדם לא שפוי.

    כשמכריזים על מישהו כלא שפוי נפתחת הדרך לאי לגיטימציה חברתית שלו. קודם כל זו סתימת פה – צמצום זכות ומרחב הדיבור שלי, ואח"כ בתור שלב שני זה גורם להתרחקות מן המסומן (אני או מישהו אחר) עד כדי בידודו החברתי/אינטרנטי = הכנסתו לסוג של גטו.

    הרבה פעמים אני שואל את עצמי כמה מה`ציבור השקט` כאן – קונה את ההשמצות המתוחכמות-מרומזות שמפוזרים כאן נגדי, וכמה מכירים אותי כשלעצמי יותר ממה שהם מכירים את אנשי השב"כ שרודפים אותי.

    זה גורם לי לחזק את ראייתי את עצם המצאת הסימון הנפשי בפרופיל 21 ככלי שנועד להדרה-גטואיזציה חברתית, ניכור שמי שנמצא בו גם המוטיבציה שלו בכל מיני תחומים בחיים יורדת = השמדה, אמנם שקטה

  • סרנה  On יוני 11, 2008 at 6:00 PM

    נגעת בענין עצמו

  • מיכל  On יוני 11, 2008 at 7:57 PM

    לצועד בנעליו, הירגע. אף אחד לא קונה את השמצות נגדך, למרבה הצער לא מכירה אותך ובוודאי שלא איש מאנשי השב"כ ה"רודפים אותך". אין להם כבר מה לעשות)?

  • קורינה  On יוני 12, 2008 at 1:27 AM

    וזה בסוגריים, על כן ראוי לאריק למחוק את אלה ואף את הסברי כאן:
    זה לא הסגנון של הצועד בנעליו והאתר שאליו מופנה הקישור הוא אתר צה'ל.
    מתקבל על הדעת שטרול תורן לילך על שטיחיו של אריק.

  • אריק גלסנר  On יוני 12, 2008 at 8:19 PM

    על התגובות!
    הבנתי שיש כאן איזה עניין עם מתחזה או משהו כזה?
    אז הבה נצהיר ש"הצועד בנעליו" הזה אינו המקורי (פשוט אני לא מאתר כרגע את אפשרות המחיקה, את הסיסמה)

  • קים דיל  On יוני 12, 2008 at 10:26 PM

    כל העניין הזה עם מחיקת הפיות הזאת הוא נפוח מזדעק ואלים. בסדר – טיהרת את שמו הטוב (והוא עצמו לא טרח לעשות כן) אז עכשיו אפשר להירגע.

  • ניר  On יוני 15, 2008 at 11:57 AM

    אני קורא את הספר כעת, נמצא בערך בעמ' 250, וחושב שהוא ספר מצויין.הביקורת שלך רק מחזקת את היחס שלי כלפיו. אני בהחלט חושב שהכיוון שליטל חותר אליו, הוא שכל אדם הוא יצור בהמי ודוחה, שבנסיבות מסויימות יהיה מסוגל למעשים הנוראים ביותר. התפיסה הפסימית כל כך הזו של טבע האדם היא הדבר שהכי מדבר אלי בספר. כאילו שלראשונה אני קורא ספר שלא מתחסד בהקשר הזה, שלא פוחד להעמיד מראה מול פני האדם ולהראות את כל הצדדים הכי מבחילים והכי דוחים שלו, ולומר – כולנו כך. בקיצור, ספר פשוט מדהים, ואהבתי מאד את המאמר שלך.

  • הצועד בנעליו  On יוני 16, 2008 at 9:21 PM

    קראתי את הפוסט ולא חזרתי כך שלא היה לי מושג שגם כאן הזייפן ביקר.

    תודה לקורינה שהעירה, לו היו כמוך בכל פוסט שההוא מבקר.
    ולקים דיל – אם עניין "מחיקת הפיות" בעיניך הוא "נפוח מזדעק ואלים" איך את מגדירה את מעשי הזייפן?

  • הצועד בנעליו  On יוני 16, 2008 at 9:35 PM

    עדיין יש כאן כאלה שנכנסים ולא מכירים את הזייפן.
    הייתי כותב על זה בעצמי, אם היה לי כאן בלוג.
    אני עושה זאת מפעם לפעם בבלוג שלי, למשל פה:
    http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=54112&blogcode=8675199
    אבל זה לא מספיק.

  • קים דיל  On יוני 18, 2008 at 8:05 AM

    הייתי במקומך מסתכלת על זה ככה: מישהו טרח לעשות עליך פארודיה? אתה בלוגו-סלב! צדקנות זו תכונה מאוד לא סקסית.

  • קים דיל  On יוני 18, 2008 at 8:12 AM

    נראה איך תסתכלי על זה.

    נכון שזה נחמד, ויש גם קטעים שמצחיקים אותי בכל העסק, אבל כשאנשים כבר לא מבדילים בינך לבין החרצוף שלך, ועובדה שכבר מישהו כמו בועז כהן מוחק גם אותך וגם את החרצוף.

  • יו  On יולי 1, 2008 at 8:43 AM

    אני מרגיש שזהו הספר האחרון על השואה שאקרא.
    פשוט סכום מנקודת מבטו של האחר (הגרמנים כמובן). כי רק הם יכלו לסגור את שער הזכרון. ספר חשוב, חזק וחולה.

    אבל הוא כה לא ספרותי, אין את הריחוף המופלא שיצירת אומנות אמיתית מספקת. דוסטויבסקי הוא לא, ידידינו ליטל.

    לקחת הרבה אינפורמציה, הוסף את אותה כמות של תרבות נוזלי הגוף העכשווית, ובתור מלכד שים חצי כמות של אלימות, טרנטינו סטייל, וקורטוב של מיניות אחרת, פזוליני – 40 הימים האחרונים של סילו, וקבלת אחלה ספר מהוקצע.
    אבל כל כך תוכנתי (מלשון מתוכנת).

    הוא שאמרת,

    דוסטויבסקי הוא לא.

    יו

  • תודה על הבקורת  On ספטמבר 15, 2008 at 10:13 PM

    הם מדגימים שהבקורת התמוטטה לחלוטין, והוחלפה בזעקות שבר אנטישראליות. כנראה כוונתם שהנאצי הוא בעצם הישראלי. זו 'בקורת ספרות'. לכן תודה פי כמה לאריק.

  • שירי  On מאי 11, 2009 at 1:29 AM

    אריק שלום,

    הייתי מעוניינת לדעת מה דעתך לגבי הפעולה הזו: הנשיכה הבלתי מרוסנת באפו של היטלר, שמתוארת במידה מסוימת כ"מעשה קונדס", או לפחות כך השאירה עלי את הרושם, מאחר ואואה לא היה ה"מתאבד הקלאסי" שיקח סיכון כה עצום.

    בסך הכל, למעט מספר מקרים של דיכאון, יאוש, או אדישות, הוא רצה לחיות. או לפחות לא התאוה למות.

    האם זו נקמה פרטית של ליטל?
    בעיני זהו שימוש ביצירה – לשם תיקון או עשית צדק, כביכול, ממש כשם שב"צא וראה" הנער הרוסי ירה על תצלום של היטלר עוד ועוד, כשברקע צילומים שנעים הפוך בזמן – מהמלחמה, הזוועות, עלית היטלר לשלטון, וגרמניה של לפני ההרס והחורבן…

    שירי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: