קצרים על דה-מארקר

1. דה-מארקר הוא עיתון דו-מוקדי, נדמה.

בדרג העליון של העורכים והפובליציסטים יושבים אנשים מיושבים בדעתם, תומכי כלכלת השוק, אמנם, אבל כלכלת השוק על פי מודלים של המאה ה – 18. כלומר, התנגדות לריכוזיות של המדינה אבל גם אתוס של מעמד בינוני מיושב בדעתו, לא-לגמרי-הדוניסטי, מין השקפה של "תנו לחיות בארץ הזאת" רגועה. בדרג הזה, נדמה, יש גם התנגדות לריכוזיות-יתר אצל בעלי ההון, שהחליפו בעוצמתם המונופולית את המדינה.

בדרג הנמוך יותר, של הצעירים, שלא ידעו את יוסף (דב יוסף?), מתפרש הקפיטליזם כפי שהוא אכן ממומש היום: פראי, תזזיתי, מגלומני, הדוניסטי, חסר-גבולות (תרתי משמע). הצעירים המתלהבים הללו, נערי הדה-מארקר, אינם מייצגים איזו שאיפה שפויה לקיומה של בורגנות ישראלית רוגעת. הם לא נציגיו של המעמד הבינוני; הם נציגי הפנטזיות של המעמד הבינוני.  

בייחוד באחרונה ניתן לחוש את העימות בין שני המוקדים הרעיוניים שבדה-מארקר. בעוד גיא רולניק ומרב ארלוזורוב, מבכירי העיתון, מפרסמים פובליציסטיקה כמעט סוציאל דמוקרטית, לעתים, או לכל הפחות מוסרית ("האתוס הפרוטסטנטי"!), ממשיכים מדורים אחרים בהזלת הריר השגורה על עשירי ישראל. 

 

2. האם הקו הכמעט-סוציאל-דמוקרטי, או לכל הפחות זה של "קפיטליזם עם פני אנוש", שמתגלה לאחרונה בדה-מארקר, הוא פרי חשבון נפש בעקבות הזעזועים בכלכלה העולמית? ואולי, הוא פרי התחרות ב"כלכליסט" והצורך לבדל את העיתון? גם פיתוח עמדה מוסרית לעיתון יכול להיות סוג של מיצוב…

 

3. אחת התרומות של הראיון המעניין שערך ארי שביט עם דב יודקובסקי במוסף "הארץ" האחרון היא הבאת ההתפלצות של יודקובסקי, מבכירי עיתונאינו בכל זמנינו, מהעיסוק הישראלי האובססיבי בכסף. אם אני זוכר נכון: מטעמי אנינות של המרואיין, או מטעמי לויאליות של המראיין, לא הוזכר במפורש אחד הזרזים העיקריים לאובססיה הישראלית החומרנית: פריחתם – מלשון פריחה על העור – של העיתונים הכלכליים בארץ, ודה-מארקר כראש לשועלים.

כי כדאי לזכור: העיתונות הכלכלית הישראלית אינה רק משקפת, בתמימות ובענייניות של ראי ביתי, את המציאות – היא מעצבת אותה, כמו המראות המגדילות והמעוותות בפארקי השעשועים.

 

4. בניתוח המבריק של הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה על הולדת האינטלקטואל, הוא מנתח את אירוע פרסום "אני מאשים", של אמיל זולא, באופן הבא: כאשר האמנות נתפסת כ"שדה" אוטונומי, שאינו תלוי בשוק ובסנקציות של השוק ושהיוקרה בו נובעת מהמסירות לאמנות לשם אמנות, ללא כוונת רווח, יכול מי שרכש הון סימבולי ב"שדה" הזה, כמו אמיל זולא הסופר, לצפות שדעתו תישמע גם בפוליטיקה, כיוון שדיעה זו אינה נובעת (כביכול או לא כביכול, זה לא משנה כרגע) מאינטרס אישי. כלומר, ההון הסימבולי שנצבר בשדה האמנותי העצמאי מומר לשדה הפוליטי ומקבל שם מעמד מיוחד: של עמדה לא אינטרסנטית. כך נולד האינטלקטואל.

 

כשקראתי היום בדה-מארקר על מסיבה ברמת השרון לאחד משועי ארצנו, בה שרו, להנאת מאות עשירי המדינה, שלום חנוך, יהודית רביץ וגידי גוב, עטתה נפשי קדרות. אין אירוע שמסמל יותר  את קריסת האוטונומיה של השדה האמנותי בישראל (אוטונומיה, שאליבא דבורדייה, היא זו שאפשרה מלכתחילה את קיומם של אינטלקטואלים) מהאירוע הזה: בכירי הזמרים שלנו מופרטים וכורעים ברך לפני השוק.

שלום חנוך, כך דווח, שר את "מחכים למשיח". השיר הזה הוא שיר מחאה נדיר בישראל, הזמר הזה הוא מהזמרים האינטלקטואלים הבודדים שיש לנו. מה יותר סמלי – "פוסטמודרני", אם תרצו – מאינטלקטואל ששר את ה"אני מאשים" שלו ("האזרח הקטן נאלץ לשלם בגדול") לתענוג הפריץ. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איריס  On יוני 23, 2008 at 1:23 PM

    צריכים.

    בעל הדעה הוא בעל המאה. או שמתחילים כלכלה חדשה מלמטה. זה קשה.

  • איה מ  On יוני 23, 2008 at 2:13 PM

    להגדיר את שלום חנוך כ"זמר אינטלקטואל" זה קצת מוזר. אולי מאיר אריאל היה זמר אינטלקטואל, אולי. לדעתי לא קם בארץ, עדיין, בוב דילן או ליאונרד כהן כזה או ג'ון לנון שגם היה בעל אינטקלט אמיתי, גם מבחינת עוצמת המחאה וגו מבחינת העומק האינטלקטואלי. אני נורא אוהבת את שלום חנוך, אבל מה לעשות…. שלום חנוך הוא אמן מוזיקאי ענק גדול, שהיה מעט חתרני לעיתים- אבל אינטלקטואל? איך בדיוק? בנוסף, לצערנו ויש לשער שגם לצערו, הוא תלוי מאוד בשוק לפרנסתו, ומסיבה זאת שר במסיבה. חוץ מזה הוא לא אינטלקטואל גם על-לפי הגדרות אחרות, שגם הן בעלות תוקף (אולי במסתרים קיימת אמת אחרת שלא באה לידי ביטוי בחוץ) זו של בורדייה לא מגדירה מהות אלא תפקיד ומשמעות פוליטית חברתית

  • אריק גלסנר  On יוני 23, 2008 at 2:28 PM

    איריס – המילה "להתפרנס" היא המילה המכובסת של העשור. "להתפרנס", בניו-ספיק, הכוונה להרוויח יפה. אפשר להתפרנס גם בלי "להתפרנס". ג'ונתן פראנזן היה יכול "להתפרנס" יפה יותר לו היה מגיע לתוכנית של אופרה וינפרי. אבל הוא לא הבין – באופן משובב נפש – מדוע סופר רציני צריך לעשות זאת. הייתי מצפה מכמה מאמנינו לחשוף מעט יותר שלד מתחת לרקמות הרוך המתגלים בשיריהם.
    לאיה מ – עם שלום חנוך יש לי סיפור אהבה ארוך. אני חושב ש"חתונה לבנה", אלבום קונספט על יחסים וגירושים, עונה להגדרה של יצירה אינטלקטואלית, למשל. כך גם "רק בן אדם", הפחות מוכר, שמשרטט משבר גיל ארבעים באופן חריף. כמה שירים שלו קרובים למדרגת שירה, ואולי אף מגיעים למדרגה הזו.

  • מירי  On יוני 23, 2008 at 2:32 PM

    אני מניחה שהאירוניה של הנסיבות לא נעדרה ממנו, משלום.

  • פשוטה  On יוני 23, 2008 at 2:36 PM

    ובעניין פראנזן – התואיל להרחיב מעט? כבר כמה שנים שאני תוהה מה אני חושבת על העניין הזה. אשמח לשמוע את דעתך.

  • פנינה  On יוני 23, 2008 at 5:24 PM

    צריך לרדת לזנות. כאילו כולם עבדי קבלן….

  • הצועד בנעליו  On יוני 23, 2008 at 8:13 PM

    משלום חנוך, בעברית כמובן.

    והוא קיבוצניק במקור, עוד סיבה ל"איך נפלו".

  • דב  On יוני 23, 2008 at 8:46 PM

    אם עיתונאים מפזזים במחול הליקוק בחצר המלוכה,
    קוראים בקול "מה יפית, מה יפית!" ומקבלים
    פרסים – למה לא להנעים את האירוע במוסיקה?
    מה גם שפרנסה דוחה כבוד עצמי.
    ואולי, בכלל, מדובר במהלך חתרני סמוי מן העיין, שהרי כ-ו-ל-ם "מחכים למשיח".

  • ריקי כ  On יוני 23, 2008 at 9:24 PM

    הניתוח על דה מרקר, מצד שני, למרות אי הנוחות שחשתי כשקראתי את הידיעה על המסיבה ההיא, אני חושבת שזה די צדקני מה שאתה טוען.
    לאכול, מותר להם? לחיות, לשלם משכנתא? אולי בשוק המוזיקה של היום יותר קשה לעשות את זה בגלל שכל מיני 'בעלי רוח חופשית' גונבים מוזיקה ברשת במקום לקנות דיסקים? אז מה, כשהם הולכים להופיע בפני ועדי עובדים זה יותר נאה? הם צריכים לבדוק חשבון בנק?
    הלוואי שיהיו ליהודית רביץ כמה הופעות כאלו בשנה, כדי שתוכל לעשות את המוזיקה הנפלאה שלה בכבוד. וגם אני חושבת שמחכים למשיח באירוע כזה זו אירוניה נהדרת, בטח גם שלום חשב, אבל גם לדעתי הוא רחוק מאינטלקטואליות.

  • שחר  On יוני 24, 2008 at 9:18 AM

    אליבא דוויקיפדיה, פראנזן דווקא הסכים במקור לבחירה ולראיון. אבל כשצצה בחנויות מהדורה של הספר עם הלוגו של תכניתה של ווינפרי הוא טרח להביע את מורת רוחו.
    אהבתי את "התיקונים" אבל אני חושב שהוא רחוק מלהיות יצירת המופת שחלק מהמבקרים ראו בו. אני גם חושב שההסכמה החלקית של פראנזן ואז הביקורת הפומבית שהובילה למשיכת ההזמנה היא בין צביעות לבין הוכחה שפראנזן דווקא אמון על שיווק ויחסי ציבור, ושחשוב היה למתג את עצמו דרך הויכוח הזה.

  • דודי  On יוני 24, 2008 at 2:23 PM

    בכך שחנוך ורביץ הופיעו במסיבה פרטית? האם זה אומר, שהם רודפי בצע? איני בקיא בפרטיי חייהם האישיים, אבל ידוע לי שבישראל גם אמן מוכר יכול להגיע לידי דחק די בקלות בגיל מבוגר. אני לא חושב ששלום חנוך בזבז את הכסף על שמפניה יקרה.

    האם זה היה משנה אם הם היו מופיעים בארוע של ועד עובדים?

    ומה הכוונה בכך, שהאמנים מופרטים? הרי האמנות היא שדה פרטי מלכתחילה.

    כאשר אנשים (או גופים) שוכרים חוף ים ציבורי כדי לערוך ארוע, משהו נגזל מהציבור. אבל מה נגזל מהציבור כאשר הם שוכרים את שלום חנוך שיופיע עבורם? הרי הוא לא יחדול מהופעות לציבור הרחב בשל כך.

    ואם יותר לי – הלא גם אתה הבעת בעבר את תקוותך ל"מצנט", מה ההבדל? לו יופיע מצנט כזה – האם תדחה אותו?

  • אריק גלסנר  On יוני 24, 2008 at 3:09 PM

    לדודי, מותר לא להיתמם.
    מותר גם לחוש מדי פעם סרות טעם במה שהמציאות מגישה לך לטעימה.
    יש הבדל בין הופעות על בסיס פרטי, בבר מצוות וועדי עובדים – שגם מהם אמנים אנינים נמנעים, ובצדק, לטעמי – לבין הופעה בפני צמרת המגזר הפרטי במסיבה ראוותנית, הופעה של אנשים שמגדירים את עצמם אמנים.
    לו הייתה ביקורת הספרות אמנות מבצעת אני מבטיחך שלא הייתי קורא את ביקורתי על עמוס עוז, נאמר (בקצב ראפ, נניח) בפורום כזה. כי יש כאן הפגנת כוח, כפיפת כבודו של האמן, בפני הצמרת הכלכלית. זה לא אירוע תמים, במובן הזה. זה אירוע סימבולי. להפוך את האמן לשוטה המבדר של חצר המלוכה.
    שלום חנוך הוא סמל. הוא האב המייסד של הרוק הישראלי. כשהאב המייסד, ועמו האם המייסדת (אחת מהן), לא שומרים על כבודם העצמי, ועל איזו אנינות וגאוותנות חיוביות, הם מפחיתים מערך האמנות שהם מייצגים, בנוסף לפיחות הנגרם לכבודם האישי.
    לו ביאליק או טשרניחובסקי היו נוסעים לפאריז על מנת לחרוז שיר לבר המצווה של בנו של רוטשילד, לו אלתרמן היה יוצא למסע הופעות בארה
    "ב על מנת לקרוא משירי הטור השביעי ו"עיר היונה" באוזני קהל יהודי בקהילות יהודיות ו"עושה לביתו", הם לא היו ביאליק, טשרניחובסקי ואלתרמן.

    ולגבי הערתי האישית על חיפושי המצנט. היא נאמרה בהומור. אבל נניח שלא: לו מישהו שמעריץ את שלום חנוך באופן אישי ירצה לממן את חייו – סבבה. העניין הוא כיפוף הזרוע הפומבי שמתרחש כשאמנים מופיעים בפרהסיה כליצנים והבדרנים של שועי הממון.

  • חולי  On יוני 24, 2008 at 7:24 PM

    שלום אריק,

    אין לי דעה בנושא… 🙂 אבל רק לצורך "העשרת" הדיון…

    פעם כתבת על משהו כמו "יצירות מופת" או "קלסיקה" לא זוכר בדיוק. בכל אופן, נראה לי שלדעתך, אפשר לחלק במדיה אמנותית מסוימת את היוצרים על סקלה של איכות. הסקלה עולה באופן רציף, אלא שיש מקום מסוים שבו יש קפיצה. אחרי הקפיצה הזו נמצאות ה"קלסיקות"
    או יוצר קלסי. שלדעתך ברגע שהפך לקלסי הוא מחוייב להתנהגות מסוימת. אני חושב שהרבה חושבים כך…
    או משהו כזה…

  • דודי  On יוני 24, 2008 at 7:56 PM

    כעת עמדתך מובנת יותר.

    עדיין אני לא בטוח, שאני מסכים עמך, אם כי אני בהחלט מבין את הרגשתך – אבל אני מבין גם את שלום חנוך. אהיה בוטה מעט. שמעתי שאלמנתו של מאיר אריאל נמצאת בקשיים כלכליים, האם זה מוסיף כבוד לאמנות שלו? אני רואה את הויכוח בינינו כך – מה שמוגדר כ"רצון\צורך להתפרנס" מכסה בעיניך על משהו הדומה לתאוות בצע, ואילו אני רואה בו מאבק לביטחון כלכלי; מאבק שמעטים מאד-מאד (בין הזמרים הישראלים, אולי רק שלמה ארצי) יכולים לראות עצמם פטורים ממנו, בעולמנו ובארצנו.

    לגבי ביאליק, הרי אבן-גבירול ובני זמנו הרי כתבו לפעמים בהזמנת נגידים… האמנות חזקה מזה.

  • ריקי כ  On יוני 24, 2008 at 10:14 PM

    רמי פורטיס, אהוד בנאי.

Trackbacks

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: