קצרים על קרטיס סיטנפלד, ברנר וצ'יק-ליט

1. קרטיס סיטנפלד היא סופרת אמריקאית צעירה (ילידת 1976), שמאז נתקלתי בספרה "במרחק נגיעה" (Prep, במקור) מושכת את תשומת ליבי. על "במרחק נגיעה" פרסמתי בעבר ביקורת (הנה). 

להלן כמה הערות לא בהכרח קוהרנטיות וודאי לא ממצות (בבלוג אני מרשה לעצמי, ברשותכם, להעצים את היסוד האימפרסיוניסטי של הכתיבה הביקורתית; מעין יומן קריאה פומבי) על ספרה החדש, שראה אור בעברית לא מכבר, "גבר חלומותי" (הוצאת "כנרת"; תרגום: שרה ריפין).

הספר הזה מתאר פרקים-פרקים ושלבים-שלבים את מערכות-היחסים עם גברים (חלקם גברים-גברים) של גיבורתו, האנה, משנות העשרה שלה ועד שלהי שנות העשרים שלה.

 

א. סיטנפלד מעניינת כי היא כותבת על הכאוב ביותר, הפצע שמסבים ממנו בנחישות את התודעה כמו ממראה סדום המתהפכת מאחורי גבנו, התהום שעומדים על שסתומהּ בכל כובד הגוף על מנת שלא תיפתח: התחושה שאתה דחוי על ידי בני המין השני; קרוב לוודאי בגין תוארך החיצוני.

ברשימת ביקורת גדולה (כמו כל רשימותיו, כמעט) של י"ח ברנר, שפורסמה ב"השלח", על הספר "זהרורים" של מנחם פוזננסקי (אגב, יוצר מינורי-לירי נהדר, או בלשונו של ברנר: "מ. פוזננסקי (…) אינו בעל כשרון מרעיש, פרובלמתי, מהפך-עולמות. ואולם מה שהוא נותן – בעין יפה הוא נותן. כל אימרה ואימרה תזל כטל. לב אנוש חי ועדין דופק בכל שורה ושורה. מרכז-הכובד – עד כמה שישנו – עובר לגמרי מן החיצוניות אל הפנימיות. או יותר נכון: כל החיצוניות שישנה אינה אלא פנימיות") מאפיין ברנר את גיבורו של פוזננסקי, אורי וֶרבֶּל שמו, כך:

"כי האירוטיקה  אינה נגע-צרעת בחייו, כי אם מקור ברוך של זהרורי נפש, של הרהורי קסם, של רגשות שירה. הרבה טהרה יש בה, באותה אירוטיקה, והצער שלה הוא רק מפני שהיא טהורה ביותר, מפני שאינה סובלת כל שניוּת, כל פגימה, כל הבטה לצד אחר. 'תולעת הקנאה' אינה אוכלת את הלב הוורבלי. אדרבה, יתבודדו, יתבודדו הריאליסטים של המחלקות החמישיות עם תלמידות הגימנסיה של המחלקות הרביעיות – ברוכים יהיו!".

סיטנפלד – כמו, כמובן, ברנר עצמו – היא בפירוש סופרת שהארוטיקה היא כן "נגע-צרעת" בחייה. בפירוש סופרת ש"תולעת הקנאה" אוכלת את גיבורתה. ולכן היא מעניינת. "פרובלמתית", היה ברנר אולי אומר לשבחהּ.

 

ב. איך יוצאים ממשימה ספרותית כזו בחיים? כלומר, איך לוקחים את הכאב הלא-נסבל והופכים אותו לאמנות?

בשאלה טמונה התשובה: למעשה, הדרך היחידה-כמעט להתמודד עם הכאב הזה היא להפוך אותו לאמנות; ליצור יופי במקום בו מושלת תחושת הכיעור, ובעקיפין ליצור כך היררכיה אחרת.

סיטנפלד, באומץ שלה לעסוק בתחושות הדחייה המינית, נוגעת כאן בעקיפין באחת התהומות האפלות והלא-מדוברות של העשייה הספרותית בכללותה, בכתיבתה כבקריאתה.

הכתיבה היפה כדרך להפסיד בכבוד במלחמת המין; ההצלחה הספרותית האסתטית כניצחון מוראלי; היעדר-יופי, או, ליתר דיוק: תחושת-היעדר-יופי, כמחיקה של "האני" – ואילו הכתיבה כאישושו של "האני", כהיזכרות של "האני" בעצמו, כהתרסה, ככתיבתו של "האני" המחוק מחדש

(ושוב, ברנר, שכעדותו של ש"י עגנון אמר לו, לעגנון: "כלום ראית מימיך סופר שפניו נאים?" – אני מקווה שזכרוני אינו בוגד בי וזה הנוסח).

 

ג. ההומור המשובח, החמוץ והסרקסטי, של סיטנפלד (כלומר, של הגיבורה המגיבה במחשבתה באלימות סרקסטית למציאות בה היא חיה;  למשל, למחזר אחד, לא-מושך-בעיניה, אומרת האנה במחשבתה ביובש, בתגובה לשיחתו המתארכת: "האר את עיני, איינשטיין") הוא הדרך הבולטת ביותר שבהליכה בה מוציאה סיטנפלד חיוּת מכאב.

אבל לא רק ההומור (והאלימות!) – המובן מאליו מבין האמצעים להתמודדות עם כאב – גואל, אלא האסתטיקה של הספר כולה, אסתטיקה שקל להחמיץ אותה כי הספר ריאליסטי באופן בוטה, כביכול כתוב ב"ריאליזם פוטוגרפי", לא מסוגנן, אם להשתמש בעוד ביטוי של ברנר. אבל הוא כן מסוגנן, למעשה. המפורשות והעקשות הריאליסטיות, לאורן, למשל, מוסיפה המספרת פרטי מציאות בסוגריים (כביכול, נזכרה זה עתה וחשוב לה לתת את התמונה במלואה, למרות הטרחנות – וגם משום כך הסוגריים: כביכול מתנצלת המספרת על הטרחנות, בבחינת: "נורא חשוב לי לדייק, אבל אני יודעת שזה מעצבן, אז קראו מהר את הסוגריים והבה נמשיך בעלילה"), מצטברות לסגנון אמנותי מקורי.

אבל אולי האמצעי האסתטי הבולט ביותר כאן הוא החומרה הריאליסטית עצמה בה כותבת סיטנפלד. כלומר, הישירות והכנות והדיוק, כאמצעים אסתטיים, כמייחדים את הטקסט הזה על פני מתחרים פוטנציאליים ("רטוריקה של כנות", קרא לזה פרופ' מנחם ברינקר, ביחס ליצירת ברנר).

זה אינו "צ'יק-ליט" קליל ו"סקסי". זה ספר על סקס, שדן בו ברצינות, זה ספר על נשים קלילות שאינן הגיבורה. בדומה לכך גם מתנסחת אליס מונרו, הסופרת הקנדית הדגולה, על גב הספר בהמלצתה עליו. 

ולכן הפתיחה, שבה האנה הצעירה מתעסקת במחשבתה בחתונתה הממשמשת ובאה של ג'וליה רוברטס (השנה היא 1991; הרומן מסתיים ב –  2005), בעוד שהיא אמנם איננה פסגת המקוריות של הספר ולוקה במפורשות-יתר, מאפיינת אותו נאמנה: זה לא ספר על הרוברטסיות של העולם; זה ספר על ההאנות שלו. וחייהן של ההאנות, מצליח הכישרון של סיטנפלד להוכיח, מעניינים לא פחות. 

 

ד. כך מתואר סקס בספרות הצ'יק-ליט-כביכול המשובחת של סיטנפלד:

"אחרי החדירה, כשזה ממש קורה, זה לא כל כך מכאיב וגם לא כל כך מענג כפי שדימיינה. כשהוא דוחף, יש בעיקר חיכוך רטוב, והיא חושבת איך  זאת לכאורה הסיבה שבגללה בני אדם עומדים בברים צפופים בלילות שבת, הסיבה לנישואים ולפשעים ולמלחמות (…) זה עושה את האנשים (…)  כל כך מוזרים וחמודים" (עמ' 165).

 

כדאי לשים לב להפתעות הקטנות, הכמעט-לא-מורגשות, שיש בציטוט הזה. הכריכה של ה"נישואים" עם ה"פשעים" וה"מלחמות". או הבחירה בשם התואר "חמודים"; הבחירה בו בצמידות ל"מוזרים"; החמלה והנדיבות שבבחירה הזו (בניגוד, למשל, לבחירה צפויה יותר לנוכח המשפטים שקדמו לה כמו, למשל, "מטופשים").  

 

ה. שלושת הגברים העיקריים בספר הם "הגבר שכל כולו איתך", הגבר הרך והמסור בו האנה מואסת, "הגבר שאיתך אבל לא איתך", זיין שמציע  להאנה יחסים פתוחים, ו"הגבר שיתקרב אלייך במידת יכולתו בלי שיהיה אי פעם שלך", גבר "רגיש", פתיין רגשי (ולא מיני) מתעתע. 

המבנה של הספר, המעבר לאורך הזמן החולף על האנה מגבר א' לגבר ב' לגבר ג' ושוב לא' וכו', שמזכיר את המבנה הספרותי אותו ביקר אריסטו ב"פואטיקה", בהתייחסו לתיאורים היסטוריים שמספרים כרונולוגית מה קרה לאודיסאוס (או אכילס? נשמט מזכרוני כרגע) במהלך חייו, בניגוד לעלילה ההדוקה בה דבר-מוליד-דבר של "האודיסאה" להומרוס, הוא זה שהופך אכן את "גבר  חלומותי" לפחות מרשים מ"במרחק  נגיעה".

אבל עדיין זו יצירה אמיתית  ורבת כישרון של סופרת שקופצת ראש לתוך אגם הייסורים.

קופצת ראש ויוצאת בשלום כי האגם עמוק.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מירי  On יוני 27, 2008 at 3:00 PM

    כשאני משווה בין חווית הקריאה שלך מהספר 'גבר חלומותיי', לבין חווית הקריאה שלי מהספרים 'המצב העברי', או 'מרכז בעלי מלאכה' – אני תוהה אם הסופרות הצעירות של השנים האחרונות (קראוס, זיידי סמית', להירי) בחרו בחירה ערכית לספר סיפור ולא להתנהל מוכות שרעפת סביב ובתוך השפה, או שהמו"לים מלכתחילה בוחרים לתרגם ספרים חו"ליים קריאים יותר ועושים מראש את הסלקציה עבורנו. כשאני קוראת ספר שכתבה אליס מונרו או פאם יוסטון, אני מתמסרת לסיפור. כשאני קוראת את 'המצב העברי' הקריאה שלי מתגוננת, אני כל הזמן שומרת על ערנות כדי לא לפספס מחווה ספרותית כזו או אחרת. זה מעייף. לעומת זאת אילנה ברנשטיין בספרה האחרון עשתה מהלך הפוך, מרעייה בשדות השפה חזרה אחורנית אל מסורת המספרת. אבל הספר שלה נעדר את הפתיינות השירית שאפיינה את ספריה הקודמים. לעומתן, אדף, בפנים צרובי חמה – מצליח כן לשמור על מתח עלילתי ועדיין השפה משמשת אצלו כגיס חמישי, החותר מתחת לסיפור. בקיצור, מחכה לרשימה שלך אודות 'המצב העברי', מעניין אותי לראות אם גם אתה תצא מגדרך.

  • אריק גלסנר  On יוני 27, 2008 at 3:19 PM

    בלי להתייחס ליצירות המוזכרות. שעד כמה שהתרשמתי יש בהן גילויי כישרון לצד בעיות, ובכל מקרה: התכוונות אמנותית רצינית, אני אכן חושב שספרות שמתמקדת במדיום, בשפה, היא ספרות בעייתית מאד.
    הנסיבות להתמקדות הזו, להבנתי, הן היסטוריות: ניסיונות – נואשים? – להבחנה בין המדיום הספרותי לאמצעי המדיה הויזואליים. אבל הניסיון הזה מוביל לאיזוטריזציה של הספרות.
    בספרות האנגלו-סקסית הרצינית, להתרשמותי, יש אכן מגמה ברורה של נסיגה מהסגנון הזה (שאף פעם לא התלהבו ממנו בעולם האנגלו-סקסי, בניגוד לצרפתי). למשל, בביקורות השליליות שהתפרסמו לפני שנים מעטות על ספרו האחרון של תומס פינצ'ון. דיון מעניין ואינטליגנטי ב"ספרות הקשה", ביקורתי אך גם אוהד לעתים, יש בספר ספר המסות של ג'ונתן פראנזן, "how to be alone".

  • שירלי  On יוני 27, 2008 at 6:16 PM

    אם הייתי עכשיו העברית (מעניין איך זה להיות העברית) הייתי מרגישה כמו הילד הזה שהמורה אומרת עליו באסיפת הורים ש"יש לו פוטנציאל", אבל הוא לא מממש.
    מדוע לרדד את הפוטנציאל הכביר שיש לשפה להציע, לא רק מבחינת עושר לשוני אלא כּתֵיבה עצומה של אבני בניין שמתפרטות לכלל בריאה.

    עוד הרבה לפני המדיה הויזואלית הראשונה (אם לא לוקחים בחשבון את ציורי המערות של האדם הקדמון)
    העברית נילושה לתוך רבדי מציאות אינסופיים ולוותר על האפשרות הזאת שלה בספרות זה לקחת סגולה נפלאה ולזרוק לפח (סליחה על הפאתוס).
    וזה האתגר, לתפור אותה לסיפור בלי לוותר על התקשורת שהוא יוצר עם הקורא, על האמת והאמינות שלו, כזה אתגר יש לטפח.
    אם אפשר הרחבה, מה כוונתך ב"איזוטריזציה של הספרות"?

  • מירי  On יוני 27, 2008 at 6:38 PM

    אריק – תודה. חשבתי שזו תנועת המטוטלת בדרכה חזרה מה'כתיבה הרזה' של שנות התשעים שמרסקת את הצד העלילתי לטובת דשנות בורגנית שפתית זחוחה כזאת, מאוהבת בעצמה

    שירלי – זה קל – עברית היא אשה מתרחצת, כתבה וולך
    🙂
    אכתוב יותר מאוחר פוסט ואביא דוגמאות מהספר של לילך נתנאל ותראי בדיוק למה אני מתכוונת. תבואי לבקר
    🙂

  • חן  On יוני 28, 2008 at 11:27 AM

    מעניין!
    איפה משתמש ברנר ב"ריאליזם פוטוגרפי"?

    * ומה נעשה עם סופר נאה כעמוס עוז???

  • אריק גלסנר  On יוני 28, 2008 at 2:32 PM

    שירלי – אני מאד מאד בעד העברית. אני חושב שיפה לה, לעברית, כשהיא מכסה בשר סיפורי, מתוחה על הבשר. אחרת היא כמו גלימה זוהרת שמוטה בקפליה ומוטלת בקרן זווית. לא תואר לה ולא הדר.
    מירי – אבחנתך על תנועת המטוטלת מדויקת לדעתי.
    חן – בהקדמה האירונית ל"מכאן ומכאן".

  • אריק גלסנר  On יוני 28, 2008 at 2:48 PM

    עיקר שכחתי.
    יש עוד דוגמאות רבות לסופרים חתיכים: פיצ'ג'ראלד, המינגוויי, קאמי ועוד.
    האמירה של ברנר היא אמירה השלכתית (למרות ששופמן, ברשימה מרתקת, אחרי מותו של ברנר, טען שברנר דווא מצא חן בעיני כמה נשים, בניגוד להרגשתו).
    אבל אולי כן ניתן להשתמש באמירה של ברנר באופן גורף ולשאול לא מה הנתונים האובייקטיביים של הסופרים אלא כיצד הם הרגישו ביחס לגופם.
    עוד נקודה: ברנר מתייחס באופן ספציפי לטולסטוי שגיבוריו חשים עצמם לא נאים.
    והיה לי עוד משהו חשוב לומר אבל שכחתי…נו…לא עולה לי
    כשאזכר(:
    אה, נזכרתי! יש הרי איזו טענה המסתובבת בעיר על כך שברנר היה הומוסקסואל. להבנתי, יש כאן החמצה רבתי של סוג הגבריות הסטרייטית הספציפי שברנר נתן לו ביטוי גאוני יחידאי בספרות העולם, למיטב ידיעותיי.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: