ביקורת על "הזדמנות למשהו טוב", של מיכל שלו, הוצאת "זמורה-ביתן"

כיוון שהיעדר-הכישרון הספרותי ב"הזדמנות למשהו טוב" מובהק עד כדי גירוי  בלוטת הקאלט, נוח להשתמש בו על מנת לשרטט קווים לדמותו  של רב המכר הישראלי החדש בעידן המבצעים ופרסומות הרדיו המטרטרות. הרומן הזה הוא מה  שהסוציולוג הגרמני הקלאסי, מקס ובר, כינה "טיפוס אידיאלי", כלומר תופעה תרבותית החושפת את ייחודה  באופן כמעט טהור, ולכן נוחה לאנליזה.

הגיבורה היא גבי  עלואן, סופרת במשבר כתיבה, המחפשת "חומרים" לספרה הבא. "החומרים", שממלאים בסופו של דבר את הספר (המסופר בגוף שלישי), הם אלה שהיא  מוצאת בחייה וסביבתה, ונעים בין הסנטימנטלי, האקזוטי והבנאלי. תיאור מותו של בעלה מסרטן ותיאור גידול ילדתה המפגרת של מאמנת הכושר שלה (סנטימנטלי); תיאור חייו של  פרינס, עובד  זר, המספר לגבי על ילדותו הקשה  בגאנה (סנטימנטלי ואקזוטי); תיאור נעוריה הכאובים בכורדיסטן של שרה, קרובת משפחה זקנה (כנ"ל); תיאור הדייטים המנומנמים של גבי (בנאלי).

בצד הסנטימנטליות, האקזוטיות והבנאליות, קו בולט בדיוקנו של רב המכר הישראלי החדש הוא היעדר מוחלט של תשוקה שניתן לאתרהּ בכתיבה. כמו הגיבורה הסופרת (בכך שגיבורתו סופרת מקל הספר על חשיפת אופיו), גם הספר הזה נע בנמנום, אקראיות, סתמיות וחוסר-מיקוד מ"חומר" אחד למשנהו, תר  אחר "סיפור" שיצליח למלא את 412 ( וזה קו נוסף: האורך העומד ביחס הפוך למשקל הסגולי) עמודיו. זה לב העניין: ספר הוא צמד כריכות שצריך איכשהו למלא ב"חומרים" ("ספר לי על עצמך", אומרת גבי לפרינס, בקטע קאלט של ממש, "ואני אשתמש בחומרים האלה בספר שלי ואשלם לך בתמורה").

קו נוסף הוא היעדרן הכמעט מוחלט של מיומנויות ספרותיות בסיסיות. למשל, בדרך מסירת האינפורמציה. כאן זה  נעשה באופן המגושם ביותר, כלומר המסודר ביותר: כשרוצים להציג דמות חדשה פוגשת בה הגיבורה באקראי (נוח) ואז – בדרך שמזכירה את התעממות המסך לקראת הפלאשבק הקולנועי ושזכתה בקולנוע כבר לפרודיות רבות – מספרים את תולדותיה. עוד דוגמאות להיעדר מיומנויות בסיסיות: השימוש חסר הבושה בצירופים כבולים וקלישאיים ("לנסות את מזלה מעבר לים"; "הוא קיבל אותי כמו שאני"), בשפה תקינה שלא במקומה ("מאוד חרה לי"), בפסיכולוגיזם קלישאי, שמעקר בסיכומיותו כל לחלוחית ("זו כנראה בעיה שלי מהילדות. כל כך התרגלתי לרַצות"), בדיאלוגים שבקומיות לא מודעת אינם משמיטים מאום, כמו בקלטת לא ערוכה.

אבל המיומנות הספרותית הנעדרת המשמעותית ביותר היא היעדרם המוחלט של אירוניה והומור. ברב המכר הישראלי החדש, הנושאים רציניים כמו סרטן, חברתיים כמו עובדים זרים, מהוגנים כמו דייטים, מכובדים כמו היסטוריה (זקנות בנות מאה שמספרות על חייהן הסוערים יש ברב המכר הישראלי החדש כמו זבל, למשל אצל יוכי ברנדס). מה שכתוב על הדף ברב המכר הישראלי החדש הוא כל מה שיש. אין סאב-טקסט או  מטא-טקסט שיגרמו לקורא לקרוא את הכתוב בשתי רמות, כלומר באירוניה, מאחורי הגב של הדמויות. וכך הקריאה בספר אינה מספקת משחקיות בסיסית, כשהקורא נע בין מה שהוא קורא למה שמצוי מעל ומתחת לשורות.

המוצר הזה לא טוב. הכתיבה כאן מזכירה חיבור של תיכוניסטית מוכשרת שיודעת לכתוב באופן "עשיר" מה עשתה בחופשת הקיץ. אז מדוע הוא מצליח? בגלל שהסופרת כתבה רבי-מכר בעבר? בגלל שספרה משווק ומפורסם באגרסיביות? גם. אבל יש כאן עוד עניין. הספר מזלזל באינטליגנציה של קוראיו אבל גם מנחם אותם. רב-המכר הישראלי החדש הוא סוג של ונטילציה פסיכולוגית לחיי היומיום, הווידוא שכולנו עוברים אותן חוויות, שכולנו בינוניים ומיינסטרימיים. רב-המכר הישראלי החדש מנחם את קוראו דווקא משום שהוא מכריז שגם בין הסופר לקורא אין הבדל: "'אילו היית יכולה לכתוב כמו עמוס עוז, היית רוצה?' 'ברור! רק שאני גבי עלואן, ומה לעשות, כותבת כמו עלואן'".    

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • פיל  ביום יוני 28, 2008 בשעה 7:27 PM

    בזמן האחרון אני שומע על לא מעט אנשים שמתוך השתייפותם בכתיבת מיילים (מדיום שהפיח חיים בז'אנר המכתבים) ואף טוקבקים, מתעורר בהם החשד שהם לא רעים בכלל בכתיבה, ובעקבות כך עולה בהם החשק להתנסות בכתיבה "יוצרת".
    למשמע כל זה, מתעוררת התחושה שאכן, "כל אחד יכול".

  • ענת פרי  ביום יוני 28, 2008 בשעה 8:40 PM

    המשפט האחרון דוקא מעיד על לא מעט אירוניה עצמית.

    ולא, לא כל אחד יכול לכתוב ספרים של מאות עמודים ולמכור עשרות אלפי עותקים מספריו.

    ומי שיש לו יומרות לכתוב ספרות איכותית צריך להיות קצת יותר סובלני לסופרים בלתי יומרניים, הרי לא נרצה שמישהו יחשוב שאנחנו מקנאים, נכון?

  • דרור  ביום יוני 28, 2008 בשעה 10:23 PM

    את הספר של מ"ש לא קראתי, אבל ההבחנה שעשית בתחילת הרשימה מעניינת – הבחנה בין ספרות שיוצאת לחפש את החומרים שלה (ה"תחקיר" הידוע) לבין ספרות שחומריה באים אליה. בשירת ההייקו במיטבה, למשל, ההרגשה הברורה היא של ספרות מן הסוג השני, של משהו שהציג את עצמו לפני המשורר. שחיפוש לעולם לא יכול היה להגיע אליו. אפשר אולי לומר, שעצם חיפוש החומרים יכול לרמז על בעיה ביצירה.

  • דודי  ביום יוני 28, 2008 בשעה 11:30 PM

    "(שימוש) בשפה תקינה שלא במקומה" – שפה תקינה היא כמעט תמיד כן במקומה, מלבד בפי דמויות מסוימות. כוונתך לשפה גבוהה או מליצית.

  • דודי  ביום יוני 28, 2008 בשעה 11:33 PM

    לא קראתי את הספר, אבל אני תוהה אם ההצלחה אינה נובעת בכל זאת מסגולות מסוימות שלו. למשל עניין מסירת המידע "באופן מסודר"; אולי צורה כזו תצרום לחובב הספר בפשטנותה, אך תהיה חביבה על עמך בפשטותה.

  • אריק גלסנר  ביום יוני 28, 2008 בשעה 11:52 PM

    את התיקון, דודי.
    לגבי עניין למה זה מצליח. העניין המכריע הוא השיווק וכן העבר של הכותבת כככותבת רבי-מכר. הנקודה שציינתי בסוף הביקורת היא משנית כפתרון ל"תעלומה" הספציפית, אבל נראה לי שבהבנת מבנה העומק התרבותי, בהצלחה של ספרים בינוניים באופן כללי, הוא הסבר משמעותי. להערתך, שקלות מסירת האינפורמציה היא שעומדת לזכותו של הספר בעיני חלק מהאנשים. זו הערה נכונה. בספרות מהסוג הזה יש עירוב של קלות וקושי. מה הכוונה? מצד אחד זה ספר – כלומר תרבות! זה משהו שצריך להתאמץ בשבילו, לפענח את המילים! זה לא טלוויזיה! אבל מצד שני, אם כבר עושים את המאמץ לטובת "התרבות", הקריאה מתגלה כשוטפת ולא מקשה. כלומר זו "תרבות" אבל קלה…
    דרור – הערתך מעניינת. אם כי לא הייתי פוסל קטגורית את "התחקיר". אבל אכן תחקיר שאין מאחוריו תשוקה לא יחזיק ספר. נגיד "בדם קר" של טרומן קפוטה הוא ספר שמבוסס על תחקיר מפורט אבל גם על תשוקה גדולה, אפילו פרברטית, להתחקות אחר מעשה רצח. וכך גם "שירת התליין" של נורמן מיילר, שהתחקיר שם דומה ומעמיק אבל העיקר להתרשמותי (מהתרגום) הוא הסגנון (שאגב, דרור, הזכיר לי באופן מוזר מאד את יעקב שבתאי!)

  • מלי  ביום יוני 29, 2008 בשעה 12:03 AM

    "וזה הסוף" של דלית אורבך, עוד ספר שהצליח לא רע יחסית. והוא ג-רו-ע!!
    איך מאשרים ספרים כל כך בינוניים (במקרה הטוב) לדפוס? כבר אין סלקציה? האם באמת כל אחד יכול??

  • מלי  ביום יוני 29, 2008 בשעה 12:03 AM

    "וזה הסוף" של דלית אורבך, עוד ספר שהצליח לא רע יחסית. והוא ג-רו-ע!!
    איך מאשרים ספרים כל כך בינוניים (במקרה הטוב) לדפוס? כבר אין סלקציה? האם באמת כל אחד יכול??

  • אריק גלסנר  ביום יוני 29, 2008 בשעה 1:38 PM

    התייחסתי בזמנו לספר המוזכר ודעתי אינה שונה בהרבה משלך.

  • חן  ביום יוני 29, 2008 בשעה 8:55 PM

    אוף, אריק, אתה צודק מאד וזה ממש מדכא!

  • חן  ביום יוני 29, 2008 בשעה 8:56 PM

    אוף, אריק, אתה צודק מאד וזה ממש מדכא!

  • אריק גלסנר  ביום יוני 29, 2008 בשעה 9:35 PM

    אלכוהול, זה הפתרון!

    (:

  • אסנת  ביום אוקטובר 25, 2008 בשעה 5:48 PM

    בהתחלה חשבתי שאולי "משהו אצלי לא בסדר", שאני מקבלת את התחושה תוך כדי קריאת הספר שאני קוראת יומן נעורים, קצת ערוך במקרה הטוב, של מישהי שפשוט פורטת את כל מה שעבר עליה, כולל פרטים קטנים שבאמת, אבל באמת לא חשובים לבנייה והבנייה של עלילת ספר, או כל מוצר ספרותי אחר.. זה כן ספר קלילי וחביב להעביר איתו את הזמן, אני לא אגיד שלא.. אבל תחכום יותר מדי אין שם. מלבד זה- גם התמונת חיים הורודה שגבי מציגה בספר- לא משכנעת בכלל… נכון שהיא מספרת על אסונות וחוויות קשות, אבך "הכל עובר אצלה הלאה", שום דבר לא מקבל באמת משקל משמעותי.. מה שפוגם בריאליסיטיות של הסיפור.
    ודבר אחרון, אריק- יפה שהצלחת למצוא את האירוניה ב"נחתום שמעיד על עיסתו"- בכך שאפילו בספר עצמו, המייצג את הידרדרות הספרות העברית בעת החדשה- יש "הודאה בכך" על ידי הסופרת, גם אם לא במודע או במתכוון… ("ספר לי על עצמך ואשלם לך בתמורה…")

  • גיא  ביום נובמבר 6, 2008 בשעה 1:09 AM

    פשוט מ- ש-ע-מ-ם!

  • רויטל  ביום ינואר 17, 2009 בשעה 7:23 PM

    ב"מאה חורפים" אפשר היה "לשוט" עם הדמויות, עם שינויי השפה וגם אם הסיפור היה צפוי כ"כ ובניגוד לחיים הכל "נפל במקומו" – די נהנתי מקריאתו. אבל "הזדמנות למשהו טוב" הוא ספר מאכזב והביקורות שנכתבו עליו כאן הן מדויקות.
    פשוט הזדמנות למשהו רע..חבל

  • שירי  ביום אפריל 30, 2009 בשעה 4:54 PM

    היו לי ציפיות גבוהות ממיכל שלו והתאכזבתי קשות מ"הזדנות למשהו טוב", הספר משעמם ביותר, מתאים למי שסובל מנידודי שינה.

  • אביבית  ביום דצמבר 15, 2009 בשעה 8:18 AM

    אז נכון, אינני מבקרת ספרות ואף אינני נוהגת לאחוז בעט לכתיבה אבל נהננתי, ואני לא מתביישת לומר זאת בקול. אין ספק שספר זה אינו שבועת רחל ולא מאה חורפים אבל יש לו מקום ובשבילי הוא היה מקום לבריחה קטנה למקום אחר. הדמויות ריגשו אותי, הייתי שמחה אם לא כל הדמויות היו סובלות מאבדון או סבל אבל …
    אני חושבת שביקורת צריכה להיות בונה וחשוב מזה על המבקר לצאת מדלת אמותיו ולראות אם הוא נותן דעה רחבה

  • גוסטבו  ביום דצמבר 23, 2009 בשעה 7:25 PM

    אמיתי,ומרגש , התחברתי מאוד לדמויות בספר. מאוד נהנתי לקרא. לא משעמם ומרענן בצורת כתיבתו

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: