על ספרות ורוקנרול (על ספרי הביכורים של ערן צור ויהלי סובול)

יש בשנים האחרונות דיבורים הרבה על היחס בין רוקנרול לספרות (בעיקר לשירה, אבל גם לפרוזה; למשל בכתבתה של שירי לב-ארי היום ב"גלריה"). חלק מהדיבורים על היחס הזה נובע – לא תמיד במוצהר או אף במודע – מהתחושה שהאאוּרה שישנה עדיין לרוקנרול יכולה להעניק מאורהּ לספרות. הספרות מצידה יכולה אולי לשוות מכובדות ליוצרים הרוקיסטיים.

כמי שאוהב ספרות ורוקנרול אני לא אוהב במיוחד את העירוב הזה, כשהוא נובע מתחושת חולשה וחיזור מצדה של הספרות. הספרות היא המלכה, ולמלכה לא נאה לחזר אחרי מאהביה. אם לספרות אין מספיק אאוּרה עצמית – שתשכיל ליצור אחת כזו! ואם אינה משכילה לעשות זאת בכוחותיה-היא היא גם אינה ראויה להנשמה מלאכותית מפיו של הרוק. המתת חסד עדיפה.

 

אני מצרף כאן מאמר שכתבתי ב – 2004 לעיתון "מקור ראשון" על שני ספרי הביכורים של ערן צור ויהלי סובול. נדמה לי, שהמאמר יכול להטעים משהו מההבדלים בין שתי האמנויות ומקשיי וכשלי המעבר ביניהן.   

 

בצד הרומן, נראתה לי תמיד מוזיקת הרוק כסוג האמנות החזק ביותר. ארבע דקות של גיטרה, בס תופים יכולות להשכיח ממני את העולם, להעביר בגבי סמרמורות עונג, לעבות קיום סתמי או מדולדל ממש כמו רומן עב-כרס, מדייק, חריף ועמוק. כמובן, בתנאים מסויימים. כשהלחן טוב וכשהטקסט אותנטי, נבון ומרגש (אני מתנצל על שמות התואר המופשטים לעילא) .

 

אבל הפריבילגיה של הרוק נובעת בדיוק מהקומבינציה, בקומבינציה כזו לחן חזק יכול להתרכב למילים פשוטות ולא יומרניות ולהניב שיר עז. "כשהייתי צעיר, צעיר הרבה יותר מאשר היום, לא הייתי צריך שאיש יעזור לי. כעת ימים אלה חלפו, אינני כה בטוח בעצמי. עכשיו אני רואה שדעתי השתנתה, ופתחתי את דלתי לעזרה. הצילו, אני צריך מישהו וכו'", המילים הללו (של הביטלס, כמובן) כשלעצמן הרי אינן שירה גדולה אבל יחד עם הלחן והמקצב הן עושות את העבודה.

 

יהלי סובול וערן צור הם שני יוצרי רוק מוערכים, ובצדק. ביצירות שלהם, לעיתים, המילים יכולות אף לעמוד בזכות עצמן. משפט מבריק כמו "כשנגמרות לך השאיפות מתחילות לך הנשיפות", מאחד השירים של סובול, או שיר ענק כמו "בערב ב' כסלו", של ערן צור, יכולים להוות דוגמאות. הדיוק, הרעננות והפיוט בכתיבה הרוקיסטית של סובול ונועזות התימות המעסיקות את צור, נועזות שאני מאד מעריך אותה כיוון שניכר בה שהיא כנה ולא פרובוקציה לשם פרובוקטיביות גרידא, גרמו לי להסתקרן משני הספרים שהם הוציאו כמעט במקביל.

 

אבל שני הספרים מעט מאכזבים. סובול מאכזב בגלל שהספר שלו אמנם מהודק וקצבי כמו שיר רוק טוב, אבל חסר עומק במידה שהז'אנר הספרותי, בניגוד לרוק, פחות סובלני לגביו. צור מאכזב מסיבה הפוכה, מהזניחה של העוצמות הרוקיסטיות לטובת ניסיון שאינו עולה יפה לכתיבה "ספרותית" ו"מכובדת".

 

"בין דירות" של סובול, כשמו כן הוא, מתרחש בכמה ימים בהם מוצא את עצמו שאול, משורר תל אביבי תפרן, נזרק מדירה של חבר ומחפש לו מקלטי לילה עד שהוא מוצא לבסוף עבודה ושוכר דירה חדשה. יש לסובול קצביות אלגנטית בהולכת העלילה ורוח נעורים מרעננת. מה שמזניק את העלילה היא קנייה של קוקאין מסוחר סמים בלי יכולת להחזרת הכסף; שאול מוצא את עצמו חסר בית ורדוף על ידי סוחר הסמים. החיפוש אחר פתרון, אחר בית וכסף, נותן את המסגרת העלילתית הבסיסית של "בין דירות". שאול השתייך בעבר לקומונה אנרכיסטית-קומוניסטית. לאורך תיאור הנדודים שלו בין בארים תל אביביים לדירות של חבריו לשעבר לקומונה ניתנים לקורא רסיסי עבר מהווי הקומונה, הווי שכלל פעילות פוליטית, הפגנות נגד התעללויות בבעלי חיים, הפגנות מול סניפי מקדונלדס וכדומה. כעת, התברגנו כל החברים בקומונה. אחד מהם פתח באר, "המקום בו הטרוצקיסט שהפך אנרכיסט עמד ומכר אלכוהול לילדים"; השני, שהגדיר בעבר את הטלוויזיה "אויבת הציבור מספר אחת", זנח את הקומונה לטובת עבודה מכניסה בגרין-פיס ובדירתו מוצא שאול "טלוויזיה עם מסך ענק, ולידה ממיר של הכבלים הדיגיטליים ומכשיר די.וי.די".

 

שאול, המשורר הנרדף, מאיר בנתיב מנוסתו חלקים מתל אביב של מטה, תל אביב של צעירים תפרנים או כאלה שחיים בחוסר ודאות כלכלית, שחיים בסוג של עוני שקט שאינו מקבל ייצוג הולם בדרך כלל. ההארה הזו של תל אביב בתוספת הקצביות האמורה היא הצד החזק של "בין דירות".

 

אבל "בין דירות" מחמיץ בגדול את הפוטנציאל שלו בכך שהמחבר אינו משכיל להעניק לקורא הסבר להתנוונות חלומות הנעורים השוויוניים. גם אם ההסבר, בעצם, יכול להיות פשוט, נדמה שהשאלה הזו לא מעסיקה באמת את גיבורו וכך נותר הגיבור הרזה של סובול דקיק גם מבחינה רוחנית. שאול, למשל, מעלה זכרונות עם מעיין, אחת מהחברות לשעבר בקומונה, ששאול היה מאוהב בה. באחת ההפגנות הרבות שחברי הקומונה השתתפו בהן, החליטו מעיין ושאול לא להשתתף. הם יצאו יחד לסופר בבן יהודה והרגישו כמו "טיול בחלל החיצון. נהיינו פתאום כמו זוג בורגני כזה. אתה התווכחת איתי על כל עשב תיבול שרציתי לזרוק לעגלה". שאול נזכר בערב ההוא, בכך "שהמוכרים מסתכלים עלי אחרת, בעין יותר טובה. זה היה מוזר להסתובב ככה כמו זוג נשוי", הוא נזכר גם שזו הייתה הארוחה הטובה ביותר שאכל בחייו. הקטע הזה, מבלי משים, טעון מאד. הוא כולל בתוכו גם את ההבניה החברתית של דרך החיים הזוגית (מבטי המוכרים המרוצים מהזוג) וגם את התשוקה האותנטית לזוגיות (שהיא הסיבה לזיכרון הטוב מהארוחה), שני גורמים שמסבירים, אולי, את התפרקות הקומונה. אבל נדמה ששאול, ואולי גם סובול, לא מודע למשמעות שלו ומחמיץ בכך את האפשרות לאמירה חודרת יותר על הפער בין העבר הקומונלי להווה הבורגני. את סובול מעניינת יותר הולכתה הקצבית של העלילה – הלחן, בהתאמה לשיר רוק – יותר מאשר התובנות – המילים, בהתאמה.

 

הנקודה הזו הופכת לבעייתית במיוחד ב"התרה" העלילתית שמתירה את התסבוכת שנגרמה ממצוקת המזומנים של שאול. שאול, בעזרת ידידה עולה מרוסיה, מוצא עבודה בתיאטרון ילדים ושוכר דירה. כעת יש לו כסף להחזיר לסוחר הסמים. אבל נדמה שסובול לא ער למשמעות האידיאית של ה"התרה" הזו. האם שאול נכנע? האם הוא בוחר בדרך החיים הבורגנית? ואם כן לאיזו תובנה הוא הגיע? האם חזרתו המרומזת לכתיבה באה ללמד שכדי לעשות אמנות אתה זקוק לפשרה מסוימת עם החיים? האם הוא מודע לכך? האם סובול מודע לכך? נדמה שלא. סובול פשוט נזקק להתרת הנרטיב ואינו מודע למשמעותו האידיאית.

 

"בית אשמן", של ערן צור, מספר על כמה ימים בשנות השבעים בחייהן של שתי משפחות, משפחת אשמן ומשפחת אוסטרובסקי. המשפחות, שנמנות עם שארית הפליטה של יהודי מזרח אירופה, קרובות, אולם פערים מעמדיים מבדילים ביניהן; משפחת אשמן האמידה חיה על הכרמל ומשפחת אוסטרובסקי בקריות. חנוך אוסטרובסקי, אבי משפחתו, עומד גם בפני פיטורין ממשרתו כמורה. הטקסט מסופר לסירוגין בשלושה אופנים. מספר חיצוני מתאר את החיים בשתי המשפחות ואת היחסים ביניהן; הילד, עירן אוסטרובסקי, המביט בעולם המבוגרים באימה, מספר בעברית ילדית את שרואות עיניו; בועז אשמן, בנה הצעיר בן השמונה עשרה של משפחת אשמן, העומד בפני גיוס לצבא, מתוודה על חייו. 

 

בשליש הראשון של הספר מצויה הבטחה גדולה, הבטחה לעסוק בכאב, בחיים מצידם הפגום, החריג והאובדני, הבטחה שאכן מקוימת ביצירה הרוקיסטית של ערן צור. את הציפייה הזו מעוררים דמויותיהם של יהודית אשמן, בתם המפגרת של אהרון ואמונה; חנוך אוסטרובסקי, המורה המיוסר שאיבד את אמונתו בזמן השואה ואינו מסוגל להתמודד בכיתתו עם הצברים החצופים; ויותר מכל: בועז אשמן, הצעיר המבולבל והאבוד. בוידויו של בועז יש עניין רב: בבלבול שלו הנוגע לזהותו המינית, ביחסיו הכאובים עם אביו העריץ, בהסתבכויותיו עם סוחרי סמים קיקיוניים, בנטיותיו האובדניות. לוידויו של בועז יש טעם אותנטי, חריף ומריר. הכוח של צור ניכר כשהוא מספר על החיים מצדם התחתי, אם זה בוידוי של בועז ואם זה בתיאור דו-השיח של לשץ ועמר, דגי רקק עבריינים, הגונבים ממשפחת אשמן כסף ומסבכים בכך את בועז, המואשם בגניבה.

 

אולם בחטיבות הטקסט האחרות ישנה החמצה. אין השתלטות אמיתית של צור על עולמם של אשכנזים עניים, פליטי השואה. ההחמצה הזו ניכרת בראש ובראשונה בשפה. השפה שצור שם בפי גיבוריו חגיגית, סיכומית-מופשטת ולא אותנטית. כך, למשל, מתבטא חנוך בנוגע ליידיש: "אחרי שהצלחנו לשרוד את התופת רצינו שתיוולדו חדשים. הגענו לכאן וניסינו להשתלב. וכאן המצווה הייתה להתרחק מהעבר, ללדת דור שיצמח על קרקע לגמרי אחרת. היידיש הייתה אחד הסמלים הבולטים של הגלות, ולכן סבלה מאנטגוניזם". זה קטע נאומי, כך לא מדברים אנשים. ההטלה הדדוקטיבית של המשפטים, דדוקטיבית במובן זה שאינה נובעת מפני השטח של הדיבור הקונקרטי אלא ממסקניות נתונה זה כבר, פוגמת גם באופן רחב יותר בבית אשמן. יש תחושה שצור ניסה להיות בספר "ספרותי" ו"מכובד" ולכן פיתח תימות, מעובדות כבר למדי בתרבות הישראלית, שנחשבות ל"ראויות". כך בטיפול בשואה, בזיכרונות השואה של חנוך, יש איזו השטחה, איזו נוסחתיות; כך גם בתיאור המשפחות שיותר מדי מזכיר תיאור "ראוי" של "רומן משפחה".

 

באחד הקטעים בספר מספר הילד עירן על מכסה ירוק שניצב בגן הציבורי, שכשפתח אותו הילד גילה תחתיו לחרדתו "מלא-מלא-מלא ג'וקים". הסמליות הזו, שאמנם אינה שיא העידון אך במיקומה בספר היא אפקטיבית, נוגעת גם ל"בית אשמן" בכללותו: כשצור מתעסק במה שמתחת למכסה – יש לו מה לומר. כשהוא מבקש להיות "ספרותי" נותרים הדברים משוטחים. 

  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שירלי  On יוני 29, 2008 at 9:36 PM

    עניין אותי לשמוע מה אתה חושב על דבריו של קלדרון שצוטטו בכתבה של לב ארי (אליה קישרת)בנוגע לשינויים טכנולוגיים הגוררים אחריהם שינויים באופיה של הספרות (כמו הדפוס שיילד את האפשרות לכתוב רומן).
    למשל, היום, כתיבה בבלוגים, האפשרות לאינטראקציה עם הקוראים, וכד'…
    יכול להיות שהמלכה כפי שאתה רואה אותה היום תהיה מחר צארינה?
    (כלומר, השאלה אם המרכזיות של הספרות, כמדיום אומנותי, בפרספקטיבה היסטורית רחבה, אינה תוצר של טכנולוגיה ששינוי בה יכול לשנות לגמרי את מעמדה, שלא לומר, מהותה)?
    ואז גם ציר ההתייחסות עליו אתה בונה את עמדתך משתנה כליל?

  • פיל  On יוני 29, 2008 at 10:08 PM

    מעניין באמת למה החיישנות אופיינית לסופרים והדאוין לזמרים. למה שסופרים לא יתחילו לכסות את עטיפות ספריהם בדיוקנאותיהם ולקרוא להם על שמם?
    (זכורים לי כרגע שתי דוגמאות יוצאות דופן, אורלי קסטל בלום עם "החדש של אורל קסטל בלום" ואלונה קמחי על עטיפת "אני אנסטסיה")

  • אריק גלסנר  On יוני 30, 2008 at 12:21 AM

    שירלי – השאלות שלך הן, כמובן, מעניינות מאד. למעשה הן מעסיקות אותי בשנים אלה ממש. יש לי תשובות חלקיות ואני משתדל לחלוק חלק ממחשבותיי בבלוג הזה. בקיצור, אני עושה פרומו לעצמי(: ומתנצל שאני לא עונה לך כרגע בפירוט. על קצה המזלג: הבלוגים הם לא על חשבון הספרות והם לא אלה שמטרידים אותי. דווקא נראה לי נחמד שהבלוגים ישמשו כאתרים לאקספרימנטים כשתכנים בשלים יותר יודפסו (כשהלואו-טקיות של הספר משחקת לטובתו. כמו וינטאג'). הבעייה היא ביכולת ההשתקעות ברומן, שנדמה שחלקים רבים בחברה מאבדים אותה. וכאן השאלה היא אם זו המציאות ואין מה לעשות – או שזה אף לא שלילי בהכרח – או שיש כאן על מה להיאבק, שזה יפגע ברכיב מרכזי באנושי שבנו. וואי, זה ממש על קצה המזלג! בגלל הקיצור…אני מצטער. בקרוב אפרסם משהו מעט יותר גדול על הנושא. מבטיח.

    לפיל – האאורה שאני מחפש היא לאו דווקא בכיוון של סטאר קוואליטי (אם כי אני לא נגד, אם מאחורי הסטאר יש קוואליטי ספרותי). אני חושב שניתן להשיג אאורה אם מישהו כותב כל כך טוב כך שאי אפשר להתעלם ממנו. במובן מסוים, למרות שזה לא ספר ממש ממש גאוני, רק ספר ממש ממש טוב, ג'ונתן ליטל הוא דוגמה לספר שיצר לעצמו אאורה. וזו רק דוגמה שקפצה לי לראש כי קראתיו לא מזמן. יש דוגמאות – מעטות – אבל נוספות טובות יותר. אה, סול בלו, למשל! סופר חנוּני במובן מסוים (עם שורוק) אבל בהחלט שיוצר אאורה כשקוראים את ספריו (גם בלי הנובל, כן?).

  • שירלי  On יוני 30, 2008 at 1:05 AM

    תודה!
    עוררת מחשבות.
    הלשד הזה של ההשתקעות הוא נקודה מרכזית בעיני, אבל אני ניגשת אליה דווקא מהרברס, זאת אומרת, אני מסתכלת אחורה, עוד אחורה עוד קצת ימינה (ואחורה)
    ואני מוצאת טקסטים שמעסיקים אותי שהועלו במדיומים לא פחות משוקעים אבל שונים.למשל, אנשים שכתבו בחבורות (כמו את ה"זוהר"שהוא לא בדיוק רומן) והצמצום הגדול (הכל, סך הכל סובב סביב טקסט אחד, התנ"ך) הוביל להעמקה אינסופית, (אולי אפילו עולה על גדותיה). גם הסיפור, בפשט וגם כל הרבדים מתחת. כלומר, אין הדברים מתחייבים דווקא מהמדיום של הרומן. זה כנראה באמת, החולירות החברתיות הנוכחיות שיוצרות את הצורך באינסטנט והשטחה.
    הצורך בעמקות אובד. מניחה שזה באמת דיון חוץ ספרותי ששייך בעיקר למעמד של הרוח בחיי אנוש, של היות תלמיד חכם והמקום החברתי של זה, וכן, האמת, התמונות הזעות הארורות!
    יכול להיות שיש פה ממש תהליך פיזי שהולך לאיבוד. תמונה משאירה אותך בראש. מילה מחלחלת לתאים.
    עם טלויזיה אין לך סיכוי לתנות אהבים.

  • ברוך  On יוני 30, 2008 at 11:37 PM

    לא ברור לי למה ערן צור היה צריך את הרומן הזה . הוא בעצם מסופר, ואף טוב יותר , בפיזמוניו שלו .
    אני חושב שאת חנוך הנבתי טוב יותר והזדהתי הרבה יותר בשיר " חנוך מחנך " והמכסה הירוק מופיע בשיר מרגש באותו שם

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: