Monthly Archives: יולי 2008

קצר

האֹשר/ תמונת תשתית

 

אני בעיר אירופאית. חורפית. יושב בבית קפה כהה, ספון-עץ, אל שולחן עץ, מביט בחלון.

אני אוחז ספל קפה חם בין שתי כפות ומפעם לפעם מקרב אותו אל שפתיי באצבעות יד ימין.

איש לא מכיר אותי כאן. איש גם לא יכיר. לבד, לבד וחלק מהעיר.

כך אני מבלה את ימי. מתבונן בעוברים ושבים.

איני שומע אותם ואילו הם אינם מבחינים בי. 

הנשים הנאות שחולפות ברחוב מהנות אותי ביופיין.

איני מבקש מהן עוד דבר.

עיניי זנות אותי ודיִי.

השעות חולפות. ספלי הקפה מוחלפים. היום נוטה לערוב.

בחדר הקטן שמחכה לי: ארוחה צנועה אבל מוקפדת. ספר מובחר.

ולמחרת, שוב, בבית הקפה.

וכך, כמו נר-נשמה, חרש-חרש ולאט-לאט, לא מסוכסך, כלה.  

קצר

ישבתי בבּאר. המוזיקה לא היתה לטעמי. ולפתע היא כן הייתה. שיר רוק אהוב שלא שמעתיו זמן רב צרר אותי בטפריו, נשא אותי מעלה, הביאני לְמה שבחסידות מכונה התפשטות-הגשמיות. למשך ארבע דקות של רוח גדולה שבאה, הכל ישר וטוב היה – בעולם אף בתוכי.

והיטב אני יודע שרגעי עליית-הנשמה הללו אינם יכולים להיות מזומנים על ידי. נִטפי האושר ואגלי ההזדככות הללו מתנדפים, מעשה שטן, כשאני רוכש את הדיסק ובו אחד מאותם השירים האהובים עלי במיוחד. אחרי רכישתו, אני חוזר הביתה מחנות הדיסקים, נחפז, כמעט רץ אפילו. צורך גופני דופק בי לשמוע כבר, לטבול כבר כולי בשיר. בבית, אני מתקין את הדיסק במערכת ושומע ברטט ציפייה את השיר האהוב. בפעם הראשונה הסמרמורת המיוחלת מתפתלת בגבי, אם כי בעוצמה פחותה מהמקווה. אני ממהר לשמוע את השיר שוב, קצר רוח מעט, מקווה למוץ כעת בשלמות את הלשד האצור בשיר, הרי הוא שם בוודאות, אני יודע! אני שומע כך את השיר כמה פעמים. רושמה של כל האזנה חלוש מרושם קודמתה. ככל שרוחי מתקצרת מתרחק ממני לוז השיר והולך. ואחרי מספר האזנות אינני יכול לשמוע עוד את השיר. חודשים איני יכול. שנים.

רכישתו וזמינותו של השיר – ואולי ההתכוונות המוטעמת לשומעו? – במין קללה קיומית שאיני מצליח, איני מצליח, לפצחה – מניסה את ליחו. טעמו של השיר נמר בפה-אוזניי לעד.

כמעט לעד. עד שאחרי שנים מספר אפתח את הרדיו ובמקרה ינוגן השיר, או אשב בבּאר ומהשממה, פתאום, כגואל הוא יפציע, יחבוש את פצעי. ולו לכמה רגעים.

 

 

 

שני משלים קצרים על קריאת ספרות

1. החכם הביניימי, רבנו בְּחיי, בספרו "חובת הלבבות", הביא את ההוכחה הבאה לקיומו של האל: כשם שהמוצא לפניו מכתב מנוסח כהלכה אינו משער שדרך מקרה נשפכה קסת דיו על גב נייר ונכתב המכתב – כך המתבונן בעולם הקבוע בסדריו, המספק צרכי ברואיו וההרמוני, לא יכול לקבל שדרך מקרה נעשה העולם.

הקורא מחפש גם הוא אלוהים, וכמו אצל  רבנו בחיי הוא מגיע אליו, אם הוא מגיע, באמצעות ההתבוננות בכתובים. הקורא מחפש את אלוהי-היצירה. הוא רוצה לחוש בעינו הקוראת שאכן מישהו, ישות תבונית, כתבה את מה שהוא קורא, ולא דרך מקרה נשפכה דיו מקסת על גב נייר, או אדם ללא תוכנית קשקש על הדף ככל שהעלתה רוחו. התחושה של הקורא, שבכל מקטע, שורה, מילה, צפונה כוונת-מכוון, שניתן לאתרה, שיש לכּתוּב בורא, משמחת אותו בד בבד לשמחתו על החכמה והיופי שבמקטע, השורה והמילה גופם.

החדווה הזו – גם אם לרגע – אינה רחוקה כל כך מחדוותו של המאמין על כך שגילה שיש אדון לבירה, ולעולמו פשר.

 

2. "הדרך הקלה להפסיק לעשן" הוא ספר שמבטיח לך שתפסיק לעשן כתוצאה מקריאתו, ומקריאתו בלבד.

זו, לעתים, התקווה שיש לנו בקריאתם של ספרים טובים: שקריאתם תשנה משהו במוחנו, ובעקבותיו: בחיינו ממש.

ביקורת על "חלזונות על הכביש המהיר", של נטעלי גבירץ, הוצאת "עם עובד"

"חלזונות על הכביש המהיר", רומן הביכורים של נטעלי גבירץ, הוא דוגמה מובהקת לתופעה ספרותית ותרבותית בעייתית: רגשנות. שלושת הגיבורים חיים בעיר ללא שם והם אומללים איש איש לפי דרכו. הנרי, נער רך, יתום משני הוריו; הלנה, אישה בשנות הששים לחייה שחלמה בצעירותה להיות לשחקנית אך הכוכבים רימו אותה והחלום אבד; הקטור, זקן מיוסר ומוזר אך טוב לב. הרומן, טוב לב בעצמו, ידאג לכך שזקניו הגלמודים יצאו מגלמודיותם ושיתוֹמוֹ יזכה במשפחה ואף באהבת נעורים.

הרגשנות אוהבת מצבי קצה. ורק הילדים והזקנים, אותם בני אדם השרויים בילדותם השנייה, סבורה היא, יודעים רגש אמיתי מהו: "מרגע שפגש הקטור בהלנה פרחו בו הזיות רפות ועלובות, כמו תגובה אלרגית, כמו מחשבות שיש רק לילדים ולזקנים על אצבעות שלובות ועל חיבה". זקנים וילדים הם הרי בעלי "העצבים החשופים כמו חלזונות על הכביש המהיר". גם חיים מוחמצים באופן מודגש תורמים לרגשנות. הכנסת האמנות לרומן ודאי שתתרום לה (הנרי, למשל, משתוקק להיות במאי): הרי אמנים הם אנשים רגישים, והאמנות היא המקום בו ניתן לרגש ביטוי. והכי טוב הוא השילוב בין ההחמצה לאמנות, לכן הגיבורים (הלנה, הקטור) הם אמנים (שחקנית, מחזאי) מוחמצים. גם העמימות הגיאוגרפית מסייעת לרגשנות. כאן עוסקים ברגש טהור ולא בעניינים ארציים כמו מיקום גיאוגרפי ושיוך לאומי ברורים. הרגשות האנושיים הרי נכתבים באספרנטו, שייכים לכל מקום וזמן. וגם האקסצנטריות תורמת לרגשנות: הקטור הזקן, למשל, מפרק באובססיביות מכשירי חשמל. האקסצנטריות הרי היא דבר כל כך חמוד, כל כך חושף פגיעות.

מה רע בקצת רגשנות, תשאלו? קודם כל הכזב. חלזונות אינם רק יצורים חמודים, הם ניזונים ממשהו, למשל. גם בני אדם אינם רק מעוררי חמלה, מתוקים וטהורים. כבוד כלפי בני האדם פירושו להתייחס אליהם ברצינות, להציג אותם במלואם, את מיטבם ומֵרעם כאחד. שנית, המניפולציה הבוטה. הכתיבה הרגשנית מפעילה על הקורא מניפולציה, והקורא האינטליגנטי מתרעם על כך כמו כל אדם שנוכח שמישהו מפעיל עליו מניפולציה רגשית (כתיבה משובחת מפעילה גם היא מניפולציה, אבל ההתפעלות שלנו מערמומיותה, אם אנחנו בכלל חושפים אותה, רק מוסיפה להתפעלותנו מהתוכן שנחשפנו לו). שלישית, ההחמצה. הכתיבה הרגשנית, שמתמקדת בקצוות של הקיום, מחמיצה את כל המסה האפורה של החיים, שאחד האתגרים של הספרות המשובחת הוא להצביע בדיוק על כך שהיא אינה אפורה כלל ועיקר.

כדי להציג את מלוא התמונה חשוב לציין שגבירץ כותבת לעתים יפה. היא בהחלט בעלת כישרון פיוטי-משוררי משמעותי. לעתים הפיוטיות שלה אפילו ממזרית: "הקטור מישש את הקמטים שריי דיבר עליהם, בבסיס הגבות. קמטים חרוצים היטב לתוך המצח, צמד קביים ארוכים שלקחו את מחשבותיו לצעדות ארוכות". גם כוונתה, כוונה של יוצרת צעירה בעלת כישרון, להפנות את כישרונה ותשומת לבה לאנשי שוליים ולאומללים מעוררת הערכה. במובן מסוים אכן הספרות היא האתר בו ניתן פתחון פה לאותן תודעות שהחברה משתדלת להתעלם מהן או להדחיק אותן.

"חלזונות על הכביש המהיר" מזכיר מאד ספר ביכורים ישראלי שראה אור לפני שנתיים. ב"כלבי קיץ" של בן ורד (הוצאת בבל) חובר זקן ערירי ותימהוני לנערה לבקנית דחויה. אבל הסיבה ש"כלבי קיץ" היה רומן ביכורים מעניין נובעת מכך שחיי השוליים שנחשפו שם קיבלו פירוט ומלאות קונקרטיים (גם השימוש בשפה שם היה מסקרן). ב"חלזונות על הכביש המהיר" אין את אותו פירוט ריאליסטי מספק, וכך אנחנו נותרים עם קווי מתאר רגשיים גסים. כלומר, עם רגשנות. 

 

 

קצרים של רינלדו ארֵנָס

האוטוביוגרפיה של הסופר הקובני, רֶינַלדו אָרֵנָס (1943-1990), "לפני שירד הלילה", שתרגם היטב רמי סערי (הוצאת "כרמל"), מניבה בסופה כמה תובנות וחיוויים מעניינים, שכדאי להתוודע אליהם. באחד הפוסטים הקודמים, התייחסתי לכמה התרשמויות שעלו בדעתי בזמן הקריאה וכעת ברצוני להוסיף מאותן תובנות שארנס מציע בסוף ספרו.

זו אינה יצירה גדולה (מן הראוי לציין זאת; לטעמי, חשוב להבחין בין ספרים טובים, טובים מאד וגדולים), אבל ישירותה וכנותה, פרקי הכלא שבה (המעלים על הדעת את "כתבים מבית המוות" של דוסטוייבסקי), המידע המעניין על הרפובליקה הספרותית הקובנית וזו של העולם דובר הספרדית, הפראות הלא-ממושטרת (גם פראות הדמיון המינכהאוזני) והאקסצנטריות של הסופר, בתוספת העובדה שארנס מביע בה את תובנותיו ומחאתו הפוליטיות, כפליט ממשטר קומוניסטי מדכא (בניגוד לדיקטטורות של הימין בדרום אמריקה), מחד גיסא, ואת התרשמותו כגולה מהמערב, מאידך גיסא, הופכים אותה ליצירה בעלת ערך.  

 

ולתובנותיו המעניינות של ארנס:

1. קומוניזם וקפיטליזם. ניו יורק והוואנה. ארנס עזב את קובה ב – 1980 והיגר לארה"ב, מבירא עמיקתא ל…לאן בעצם? וזו דעתו על ההבדל בין שתי המערכות הפוליטיות הקוטביות שכמה שעות הפלגה מפרידות ביניהן:

"ההבדל בין השיטה הקומוניסטית לבין השיטה הקפיטליסטית הוא שאם כי שתי השיטות נותנות לנו בעיטה בתחת, בקומוניסטית אתה חוטף ואמור למחוא כפיים, ואילו בקפיטליסטית אתה חוטף ומותר לך לצעוק. אני באתי הנה לצעוק" (עמ' 313).

ארנס על החיים בניו יורק: "לניו יורק אין לא מסורת ולא היסטוריה. לא יכולה להיות היסטוריה במקום שאי-אפשר להיאחז בו בזיכרונות, כיון שהעיר נמצאת בשינוי מתמיד, בבניה ובהריסה בלתי פוסקות שנועדו להקים בניינים חדשים. במקום שאתמול ניצב סופרמרקט יש היום חנות ירקות, ומחר יעמוד שם קולנוע, והוא ייהפך בבוא העת לבנק. העיר היא מפעל עצום בלי נשמה, בלי מקום לקבל בו את פני ההלך החפץ לנוח, בלי אתרים שאפשר להיות בהם סתם כך, בלי לשלם דולר תמורת אוויר לנשימה או תמורת הכיסא שמתיישבים עליו כדי למצוא מרגוע" (עמ' 338-339).

 

2. על הספרות במערב. מהצנזורה שהטיל משטר קסטרו על הסופרים הדיסידנטים הגיע ארנס לצנזורה של ה"פלורליזם" והרלטיביזם הספרותיים, בו מרוב עצים לא רואים את עץ הסקוויה הכביר. הציטוט הזה הוא, לטעמי, מאלף בינה, גם בהקשרים ספרותיים ישראליים.  

"באי עצמו נגזרו עלינו השתיקה, הנידוי, הצנזורה והכלא. בגלות היתה מנת חלקנו זלזול ושכחה מצד הגולים עצמם. בקובני טמון מעין יצר של הרס ושל קנאה. ככלל, הרוב המכריע של הקובנים אינם סובלים את הגדולה, ואינם יכולים לשאת שמישהו מתבלט. הם רוצים לראות את המכנה המשותף הנמוך ביותר של הבינוניות הכללית (כך! זהו משפט יוצא דופן בעלגותו, ביצירה הטובה והחזקה הזו – א.ג.). זה דבר שאי-אפשר לסלוח עליו. הדבר המצער ביותר במיאמי הוא שבעצם הכול שם רוצים להיות סופרים או משוררים, אבל בראש ובראשונה משוררים. הופתעתי לראות ביבליוגרפיה של משוררי מיאמי, אשר נכתבה אף היא בידי משוררת ממיאמי, אשר לא קראה לעצמה כמובן 'משוררת' אלא 'יוצרת שירה'. בביבליוגרפיה הזאת נכללו יותר משלושת-אלפים משוררים" (עמ' 317).  

 

3. פוליטיקה ופוליטיקה של ספרות. כפליט ממשטר קומוניסטי, נתקל ארנס במערב בניסיונות השתקה מצד השמאל האינטלקטואלי המערבי (והלטינו-אמריקאי; לא לחינם, ארנס מתעב את גרסיה-מארקס, ידידו של קסטרו). ארנס מתעכב על הדיקטטורה האינטלקטואלית של השמאל ומציין כדוגמה לאחת העוולות האינטלקטואליות הגדולות של המאה ה – 20 את אי הענקת פרס נובל לבורחס, בגין אי-תקינותו הפוליטית.

"הדברים הגיעו לידי כך, שכאשר עזבתי את קובה היו הרומנים שלי חומר לימוד באוניברסיטת ניו יורק, ואילו אחרי שנקטתי עמדה רדיקלית נגד הרודנות של קסטרו החליטה הפרופסורית לספרות הידי ויטָלֶה ריוֵרָה להשמיט אט אט את ספריי מרשימת הספרים הנקראים בקורסים שלה" (עמ' 328).

 

4. שנאת סופרים שנונה ומענגת. כך ארנס על הסופר המכסיקאי קרלוס פוּאֶנְטֶס, אותו פגש במסיבה באוניברסיטה אמריקאית יוקרתית:

"אחת הדמויות שזעזעו אותי יותר מכול היתה קרלוס פואנטס. האיש הזה לא נראה סופר אלא מַחשב. היתה לו תשובה מדויקת וככל הנראה מבריקה לכל בעיה ולכל שאלה שהועלו בפניו. לא היה צורך אלא ללחוץ על כפתור (…) קרלוס פואנטס התנסח באנגלית מושלמת ונראה אדם חסר כל ספקות, אף לא ספקות מטאפיסיים. הוא נראה לי היצור הכי רחוק שניתן להעלות על הדעת מסופר אמיתי. אותו אדון, לבוש בהידור, היה אנציקלופדיה, אם כי אולי עבה קצת יותר (גדול, לא? – א.ג.). סופרים רבים מהסוג הזה זוכים בפרסים ספרותיים גדולים, ובכללם אף פרסי סרוונטס ופרסי נובל, ונושאים נאומים בלי כל דופי" (עמ' 332).   

 

קצרים על החזרת השבויים, קיטש, סנטימנטליזם וספרות גרועה

"בבית משפחת רגב השתררה שתיקה חרישית וזועקת" (אתר "הארץ")

"גולדווסר ורגב חזרו הביתה בארונות" (ynet)

 

1. הרגשנות והקיטש שבאמצעותם טופל בתקשורת נושא החזרת השבויים הם רק דוגמה מוקצנת לרגשנות והקיטש שהשתררו על ניסוחי חיינו הציבוריים בישראל באופן כללי; רגשנות וקיטש שמערפלים את האבחנה בין רגש-אמת לרגש-מזויף, בין רגש בעוצמה נמוכה, בינונית או גבוהה.

כיוון שכל אירוע ציבורי מוצג באופן שישיג את מלוא העוצמה הרגשית, כיוון שאין התעכבות על אבחנה בין רגש אמת כלפי אירועי החדשות (למשל, רגשותיהם של קרובי משפחה) לבין רגש מפוברק ומזויף (למשל, של אנשים שלא הכירו את המתים בחדשות; כלומר, צרכני החדשות), אין אבחנה בין אירוע שצריך לתת עליו את הדעת לאירוע שצריך לשים אליו את הלב, התוצאה היא עוצמת ווליום רגשי גבוהה ואחידה. תוצאתו של הווליום הזה היא חירשות רגשית. כך, בעצם, אנחנו לא מרגישים כמעט כלום כלפי אירועי החדשות, אנחנו אדישים. חירשות ואדישות, שהבהלה מהן, במעגל קסמים, תורמת להעלאת הווליום הרגשי באירוע הציבורי הבא. וחוזר חלילה.

 

2. כל זה מלווה בפרוזה גרועה, נחותה. "שתיקה חרישית" (טאוטולוגיה) והיפוכה "שתיקה זועקת" (אוקסימורון). הטאוטולוגיה, שבאה כביכול להעצים, היא הרי מיותרת מטיבה, ואילו האוקסימורון מנסה במגושמות של כותב תיכוניסטי להוסיף לקיצוניות אחת ("שתיקה") את האיכות של קיצוניות שנייה (זעקה), כיוון שקיצוניות אחת לא מספיקה. צריך לעקצץ את הקורא האדיש מכל הכיוונים, לדגדג מימין ומשמאל כאחת על מנת שייעור כבר מתרדמתו. 

בציטוט השני, מויינט, מעין אוקסימורון נוסף: "חזרו הביתה" ב"ארונות". אבל כאן הפרוזה נחותה בגלל האירוניה העבה כקורת בית הבד. כן, אתם מבינים את האירוניה? הם "חזרו הביתה"! אבל "בארונות"!! איזו אירוניה!!! איזה נורא!!!!

ואנחנו נאמר: איזו אירוניה נוראה.

 

3. אולי לא מיותר להזכיר שני דברים. הראשון: לאנשים שאינם קרובי החיילים אין יחס רגשי למתים כפי שיש לקרובי משפחתם. הטיפול הרגשני של התקשורת בשניים, משל הם אחי ואחיך, הוא מזוייף ושקרי. השני: זה כבר ידענו שהשבויים מתים. האי-וודאות כביכול ש"נפתרה" היום היא שיתוף פעולה ברמה הלאומית עם תקוות נואשות של שתי משפחות. כשלעצמו, שיתוף פעולה כזה אינו סביר ומעיד על חברה חסרת גבולות וחוש מידה, שמניחה לטשטש ביודעין את ההבדל בין פנטזיה למציאות. אבל האמת היא ששיתוף הפעולה הזה, נדמה, נעשה על מנת שתיווצר דרמה היום. כלומר, על מנת שחיינו הציבוריים יוכלו לספק לנו את הקרקסיות היומית. כמו באותן אופרות סבון בהן מתעלמים הצופים מהחייאתה השרירותית של דמות שמתה באחד מהפרקים הקודמים על מנת שיוכלו ליהנות שוב מעלילותיה ורצוי ממותה המחודש.

 

תוספת מאוחרת בעקבות התגובות:

ב"אל-מנאר" אין פרסומות; בערוץ 10 ו – 2 – Yes! כלומר, יש. וזה כל ההבדל על רגל אחת.

בדברים שכתבתי לעיל לא התכוונתי להביע את התנגדותי לעיסקה; אני נוטה לחשוב שהיא אינה כה גרועה.

בדברים שכתבתי לעיל לא התכוונתי לכך שהזדהות עם משפחות החטופים היא פסולה או בהכרח מזויפת.

בדברים שכתבתי לעיל התכוונתי לציין את עוצמת הווליום הרגשי, את הרגשנות, בצלה אנחנו דנים בענייננו הציבוריים ואת ההיגיון העסקי שעומד מאחוריה. אפשר להיות פטריוט גם אם אתה סולד סלידה עמוקה מהפטריוטיזם הדביק והרגשני של התקשורת הישראלית, שיש רגליים – וחצי טורסו לפחות – לחשוד שהוא נובע ממניעים של משיכת צופים/קוראים (גם אם הדבר נעשה לא במודע). למעשה, איני רואה אפשרות לפטריוטיזם אמיתי ללא סלידה כזו. כל עוד התוכנית עם קרנית גולדווסר מקודמת בפרומואים בסמוך ל"היפה והחנון" אי אפשר להימלט מהמחשבות הללו.

כפי שיצא לי לכתוב החדשות בישראל הן חרושת-חדשות. יש פשוט יותר מדי זמן-מסך ומרחב-כתיבה והתסריטאים של הטלנובלה הישראלית צריכים לעמול קשה למלא אותו, ולמלא אותו ברגש.  

קצרים בתפזורת

1. היום ב"דה-מארקר" מאמר מהניו-יורק טיימס על המשבר הפיננסי בארה"ב וסיבותיו. חלק מהסיבות למשבר, נמצאתי למד (אולי מרשימות פובליציסטיקה אחרות; איני זוכר כרגע), הוא תרבות הניהול בה ניתנו משכורות גדולות לבכירים בחברות לניהול הכספים למיניהן, משכורות עתק שלא היו תלויות תוצאות הניהול בפועל, ושאיפשרו למעטים להתעשר, "לעשות לביתם", בלי להיות אחראיים לכספי הציבור שהם ניהלו.

כותבת המאמר, כך מצוין, היא אחת מ"כוכבות הניו-יורק טיימס". וזו האירוניה: אותה תרבות ניהול מושמצת היא רק חלק קטן מתפיסה תרבותית כוללת, שהגיעה לדומיננטיות החל בתחילת השליש השלישי של המאה ה – 20, ולפיה קיימת שכבה קטנה של "כוכבים", שכולם מנסים להיות כמותם, וקיימים השאר. בעיתונות, במוזיקה, בספרות כבעולם התאגידים והפיננסים. 

אם יש סטרא אחרא בעולם, אם יש תפיסה שטנית בעולם – ודמונית בדיוק בגלל שהיא מנצלת כל כך טוב את החולשה של כולנו, את האיד הפרוע שלנו שרוצה למלוך לבדו ואין בלתו – זהו, זוהי.

 

2. סיפור קצר עם מוסר השכל: היֹה היה פעם איש תקשורת מעניין, מעניין מאד לפרקים, שקראו לו קובי מידן. איש התקשורת הזה החל למכור את קולו, ואחר כך את גופו ממש, לפרסומות. במקביל הוא נעלם אך מפציע מדי פעם בסדרות תעודה רציניות. על גירושין, למשל. אבל הסדרות לא יכולות להיות רציניות באמת כשאני יודע שהן חלק ממיתוגו של מנחן כאיש רציני. מיתוג (מיצוב? אין לי כוח להסתכל ב"ויקיפדיה") שיסייע לו להרוויח את לחמו בפרסומות בעתיד.

הפרסומות הקורנות הן למעשה חומר רדיואקטיבי. מי שנוגע בהן מזדהם לעד.  

 

3. כיוון שהתקשורת שלנו מתייחסת אלינו כמו ילדים, וכיוון שהיא עשתה את זה מספיק שנים על מנת שאכן נהיה ילדים, הוקדשו דקות ארוכות במהדורות המרכזיות הערב לתנועות הריקוד-חיזור בין אולמרט לאסד. כן, הסכסוך הישראלי סורי כולו הוא עניין אישי, של שני אנשים ש"ברוגז" ואולי, אולי – אה, לא! איזו החמצה! – יהיו "שולם".

הנקודה היא שברבות השנים (והטמטום) – אולי זהו אכן טיב הסכסוך היום.

 

4. ריבוי הטעויות המתגלות בדף האינטרנט הראשי של "הארץ" מעלה על הדעת פרופסור שמגלה סימנים ראשונים של סניליות. לעתים, זקנים תשושים שכלית כאלה גם הופכים ל"Dirty Old Man".

אולי זו תחושה בלבד, ולא המציאות כהווייתה, אבל יותר ויותר אני חש ש"הארץ" הוא כמו קונכיה שהולכת ומתרוקנת מתכולתה, מתרוקנת מחיים. הכל נראה לכאורה אותו דבר: יש "גלריה", יש"ספרים", יש "דה מארקר", יש חלק מרכזי, אבל נדמה לי שלוקח לי היום הרבה פחות זמן מבעבר "לעבור" על העיתון.

והדבר מדאיג ביותר. כי "הארץ" הוא העיתון היחיד של האינטליגנציה הישראלית ודלדולו הוא דלדול אנוש של הרוח הישראלית.

 

5. רמי סערי מתרגם להפליא ב"כרמל" – במפעל תרבותי שהולך וצובר נפח וחשיבות – יצירות מעניינות מהעולם הדובר ספרדית. אני קורא כעת את "לפני שירד הלילה", יצירה אוטוביוגרפית ישירה ורבת-רושם של רינלדו אָרֵנָס. הסופר הקובני, יליד 1943, שחלה באיידס והתאבד בארה"ב ב – 1990, מתאר את ילדותו בקובה שלפני קסטרו ובחרותו ובגרותו בקובה שאחרי המהפיכה. בצד זכרונות ילדות יש כאן (אני באמצע) שילוב מעניין בין תיאורי זיונים וחרמנות הומוסקסואלית בוטים (אבל ענייניים, אם אפשר לומר כך, כלומר לא כאלה שנועדו לגרות, לא פורנוגרפיים) ותיאור הרפובליקה הספרותית הקובנית, זו ששיתפה פעולה עם קסטרו וזו שירדה למחתרת. לפי ארנס, שנות ה – 60 בקובה, לפני התייצבות התפיסה השלילית של המהפיכה ביחס להומוסקסואליות, היו גן עדן להומוסקסואלים. לרגעים לא ידעתי אם ארנס צוחק על חשבוני כשהוא מונה את מספר מאהביו באותן שנים (חמשת אלפים! טוב, אנחנו הסטרייטים מעט מפגרים אחרי אחינו ההומואים). תיאורי המין הזמין נדמים כפנטסטיים-למחצה והם בעלי אפקט קומי, שאיני יודע אם הוא מכוון (בכל קרן זווית כביכול חיכה גבר לשגול את הסופר; בים, באוויר וביבשה – וזה אינו מטבע לשון!). אפקט, לא, לא קומי, אבל בן דוד רחוק, הוא מספר המתאבדים בקרב חברי האינטיליגנציה שאת התאבדותם מונה ארנס, שבעצמו מציין שזו נסיבת (מותר לומר "נסיבת"?) מוות שכיחה ביותר באי הלוהט.  

בכל מקרה יש לארנס אבחנה מעניינת על ההבדל בין החיים ההומוסקסואלים במערב לבין אלה שבקובה. במערב, טוען ארנס, ההומוסקסואלים לא באים על סיפוקם כי הם שוכבים רק עם הדומים להם. התשוקה של ההומוסקסואל היא לגבר-גבר, ולכן בקובה, שבה להיות החודר לא נחשב מעשה הומוסקסואלי באופן מובהק (כך משער, על פי ניסיונו, ארנס), יכלו ההומואים ליהנות מיחסי מין עם גברים-גברים, מושאי תשוקתם. מעניין, לא? בטח ירגיז כמה אנשים. 

 

6. אמרו את זה קודם. לא משנה. "לפני שהשטן ידע" – סרט מצוין.

 

7. ב"הקוראת המלכותית", של אלן בנט, על מלכת אנגליה, המגלה את קסם הקריאה, יש כמה תובנות יפות על איכויותיה של פעולת הקריאה. ספר חכם-במידה ונעים למדי.  

ביקורת על "עאידה", של סמי מיכאל, בהוצאת "כנרת-זמורה-ביתן"

זכי דאלי, מאחרוני היהודים בבגדד, הוא עיתונאי חצר בטלוויזיה העיראקית, המגיש תוכניות מתקתקות על שכיות החמדה של מולדתו. הוא  בן למעלה משבעים, וחי  לו בנוחות בבירת עיראק שבין שתי מלחמות המפרץ. בפתח הרומן "עאידה" מתעורר זכי  ליום שבערבו תיערך בביתו האמיד חינגה מופקרת עם ידידו ומגינו, נזאר אל-סייד, איש שירותי הביטחון במשטרו של  סדאם חוסיין. אל-סייד מופקד על הבאת נשים צעירות ורעבות ללחם אל האירוע.

הפתיחה המוצלחת שכתב מיכאל, הסופר הוותיק, מדגימה את מיומנותו, והיא כקפיצת ראש ללבו של הרומן: ריקבון מוסרי בארץ רקובה. סצינת האורגיה המסקרנת היא חריגה וזרה לקורא הישראלי, כמעט ולקוחה מאיזה אפוס מזרחי או יווני קדום. אחת הנשים המשתתפות במשתה מקריאה טקסט ספרותי להנאת משתתפיו: "קולה העמוק והבהיר של אניסה ריתק ברהיטותו את המאזינים וכמו זרם לאטו בעורקיהם". עידון  תרבותי ושחיתות מוסרית. במילה אחת: דקדנס. דקדנטית היא גם דמותו של ג'ליל, שלמה לפני שהתאסלם, בן דודתו החנפן והנהנתן של דאלי, ששילח את אשתו לישראל בעלייה הגדולה של ראשית קום המדינה: "הוא הבטיח להצטרף אליהם בבוא העת, אך שיקר לה בלי להניד עפעף. כמו זכי הוא לא התכוון לעזוב את עיראק".

 בצד הדקדנס, יש ברוטליות. עיראק היא ארץ שסועה ומותשת שבה המיעוט הסוני מתעמר הן ברוב השיעי (יש ברומן סצנה עזה של קינה שיעית, שהפאתוס שלה מזכיר אף הוא קטע מאפוס קדמון) והן במיעוט הכורדי. דמות ברוטלית היא דמותו של אל-סייד, שמדגימה את המורכבות של הרומן . אל-סייד הוא רוצח אידיאולוג, עני שעלה מאשפתות, ושייך לשכבה גדולה שראתה בסדאם חוסיין מנהיג שהפיח גאווה בעמו: "כל החקלאות בעמק הפרת היתה בסכנת הכחדה אלמלא שאגת האריה של המנהיג. ואותו מנהיג תיעב כיעור ועשה כמיטב יכולתו שבני עמו יהיו אתלטים, יפים, בריאים וחזקים. הוא בז לשמנים באותו להט שדחה את השפעתם של הפרסים שהביאו בתככיהם הרס וחורבן על האימפריה של הארוּן אל-רשיד".

הזרות של ההוויה העיראקית, הדקדנטית והברוטלית, יכולה להוליך לסנסציוניות. אבל מיכאל אינו נופל למלכודת הכתיבה האקזוטית, מגרת החושים, המעקצצת והריקה, בגלל הריאליזם המדוד והאחראי שלו. הסופר מכיר את הזירה שהוא מתאר, והיכרותו הופכת אותה לאמינה ובעלת היגיון פנימי, מוכרת ומובנת וזרה ומושכת בו זמנית.   

הדקדנס והברוטאליות הם המצע לניסיון המוסרי שמעמיד בו מיכאל את גיבורו בהמשך הרומן. זכי, "היהודי האחרון בבגדד", רודף הנוחות המבקש להזדקן בנוחותו, מוצא בפתח ביתו אישה כורדית מחוסרת הכרה שעברה התעללות. לא בלי היסוס ופחד, הוא אוסף אותה אל ביתו, מתוך כוונה עמומה לשקם אותה.  בהופעת הפליטה הזו, אילמת שלה הוא מעניק את השם עאידה (על שם השבויה האתיופית באופרה של ורדי "אאידה"), יש יסוד קלישאי: הזקן הנהנתן הנאלץ לערוך חשבון נפש וליטול אחריות מוסרית; הזקן התשוש שעלומיו ניעורים. גם בפיתולים החדים של העלילה ההדוקה יש, לעתים, מלאכותיות תחושה של התערבות חיצונית של הסופר, אבל המיומנות של הסופר (למשל, השהיית האינפורמציה על אהובת נעוריו הקומוניסטית של דאלי, השומרת על מתח הקריאה; למשל, המשפטים המחוטבים והנקיים של הפרוזה שלו; הפלסטיות והחושניות המענגות בהן מתוארים בגדד והחידקל; הדימויים המפתיעים אך הקולעים: "כמו חיה הגוססת בייסורים מתמשכים, הרחוב הלך ונרגע"), וכמובן הנושא יוצא הדופן והאפל, הופכים את "עאידה" לרומן הגון על אנשים לא הגונים, לרומן הכתוב בריאליזם מדוד, מתון ואחראי אודות אירועים ואנשים חריגים, קיצוניים או מופקרים. לרומן שנשכרים מהתוודעות אליו.  

 

כמה הערות על "גאווה ודעה קדומה" של ג'יין אוסטין (וביקורת על "ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה)

כמה הערות פזורות על הרומן הקלאסי של ג'יין אוסטין, שראה אור בתרגום חדש :

 

1. כ"ספר הבנות הראשון בהיסטוריה", כהגדרתה של המתרגמת עירית לינור (וכמובן, מחוּטבוּת הכתיבה ותכליותה המחושבת והערמומית, האירוניה הדקה וההומור הדק והבוטה לפרקים, הופכים את הרומן לספר אנדרוגיני, לא רק ל"ספר בנות" סקטוריאלי, כלומר, ליצירת מופת; ואנדרוגיניות, אם להפליג מעט על גלי האסוציאציה החופשית, ולערב מין בשאינו מינו לרגע, היא אחת התכונות שזקוק להן הסופר לפי הסופרת הדגולה, וירג'יניה וולף, שראתה בג'יין אוסטין, למרות הסתייגויותיה ממנה, את אחת הכותבות הבודדות הראויות לתואר זה בספרות האנגלית טרם זמנה), רבת-משמעות העובדה שגיבורתו, אליזבת בנט, נאה אך לא יפה (כך היא גם ג'יין אייר, למשל; ראו להלן).

או, בלשונו של דארסי: "היא נסבלת, אך לא נאה מספיק כדי לפתות אותי" (עמ' 16).

הזוג המשני ברומן, ג'יין בנט ובינגלי, הם יפי התואר ללא העוררין. והם, כאמור, הזוג המשני (והמשעמם). רבת-משמעות לא פחות היא העובדה שהגיבורה ענייה יחסית.

שתי התכונות הללו – יופי שאינו קורן; עוני יחסי – יהפכו לסממנים ז'אנריים מובהקים, הם מצויים בתשתית מבנה-העומק של סוג הרומנים שאוסטין ייסדה בכישרון רב.

 

2. ועם זאת, והדבר מעניין ביותר, גם היופי הגברי מוצג כאן ללא רתיעה כגורם מרכזי בשיקולי ההינשאות: "'והוא גם יפה תואר', השיבה  אליזבת. 'וגם זה מה שגבר צעיר צריך להיות, אם הוא יכול. לכן, אופיו (ההדגשה שלי – א.ג.) מושלם'" (עמ' 18).

 

3. דארסי, הישר כסרגל והאנטיפת, שהופך לגיבור הגדול של הרומן, הוא גם, מעניין לשים לב, סוג של שונא נשים: "יש מידה של נכלוליות בכל המיומנויות שנשים משתמשות בהן" (עמ' 44).

 

4. מעניינת מאד, ומעודדת חשיבה פרוידיאנית, העוינות הבולטת – ההדדית – בין הגיבורה, אליזבת, לאמה, וחיבתה לאביה, הג'נטלמן הזוטר הציני, בעל חוש ההומור הבוטה, והחכם. חיבה הדדית. האִם היא זו שמעניקה לאליזבת בטחון עצמי כזה במגעיה עם  גברים? מעניינת כמעט לא פחות –  ואולי פרוידיאנית אף היא – אחרית הדבר (המדבקת בחדוותה) של עירית לינור, בה היא מתעקשת שהאב הוא דמות שלילית בעיני הסופרת והאם לא, בעוד ההפך הגמור הוא פשטם של הכתובים.

מזכיר חשיבה פרוידיאנית (ואולי אדלריאנית) – ברומן שפורסם 43 שנים לפני הולדת פרויד (וששים שנה, כמדומני, לפני הולדת אדלר) – הוא הניתוח שעורך דארסי לעצמו, על נסיבות גידולו כבן תפנוקים ותוצאותיהן (עמ' 354).  

 

5. חוסר הבושה המוזכר לגבי ההתייחסות לחשיבות היופי נופל רק מחוסר הבושה ביחס לכסף. שידוכים פוטנציאליים נידונים, בידי גברים ונשים כאחד, לאור הכנסות הכלות והחתנים הפוטנציאליים ללא כחל וסרק. או, כדברי אליזבת על אחיותיה הצעירות: "הן עדיין לא בקיאות בדרכי העולם ועדיין מסרבות לקבל את הרעיון המצמרר שגברים יפים צריכים להתפרנס  ממשהו, ממש כמו המכוערים" (עמ'  153). ועוד אומרת אליזבת על ויקהם, שבחר בנישואי תועלת: "אנא ממך, דודה יקרה, בכל הנוגע לענייני נישואים, מה ההבדל בין נישואי תועלת לבין שידוך הולם? היכן מסתיים שיקול הדעת ומתחילה רדיפת הבצע? (…) לאדם השרוי במצוקה אין זמן לכל גינוני הטקס". וכך אליזבת לגבי דארסי: "אינני מכירה מישהו שנראה נהנה יותר מן הכוח לעשות כרצונו". ועל זה משיב בן-שיחה, ללא כחל ושרק: "הוא בהחלט אוהב להשיג את שלו, כמו כולנו. אבל לו יש אמצעים רבים יותר מאשר לרוב האנושות, כי הוא עשיר ורוב האנושות ענייה" (עמ' 184). אליזבת עצמה, הגיבורה השנונה ובעלת הכבוד העצמי של בת למעמד הבינוני, כבוד עצמי מעורר כבוד (וכאמור, תכונה שניצבת לטעמי בתשתית הז'אנר), אינה אדישה כלל ועיקר לעושרו של דארסי: "ובאותו רגע הרגישה שלהיות גבירת פמברלי בהחלט אינו עניין של מה בכך!" (עמ' 239).

הרומן רצוף דוגמאות אינספור (יש ספור; מטבע לשון) ל"אתוס הפרוטסטנטי" שאיתר וניסח מקס ובר; כולם כאן מהללים חסכנות באופן מופרז ועסוקים בכסף באופן כמעט כפייתי. כך, בביקורתיות כזו, חושבת אליזבת על אחותה הצעירה, הבזבזנית: "תמיד היה ברור לה שהכנסה כשלהם, בניהולם של שני טיפוסים שצורכיהם ראוותניים כל כך, ושאינם חושבים על העתיד, ודאי אינה מספיקה לכלכלתם" (עמ' 371). וזו עוד אליזבת. מה יאמרו אזובי הקיר החמדניים והצברניים האחרים ברומן?

איני זוכר היכן קראתי (אולי ב"האמן" של קולם טויבין) חוות דעת על כשלונו של הנרי ג'יימס להבין לאשורה את עוצמת תאוות הבצע הבריטית…ואכן, לא זכור לי ברומן הרוסי של המאה ה – 19, או הגרמני, חשיפה פרובוקטיבית כזו – פרובוקטיבית בייחוד כי אינה חווה עצמה ככזו – של התפקיד של הכסף בחיים כמו אצל אוסטין (ברומן הצרפתי – בלזאק, למשל – יש כמובן מקבילות).

מה שמזכיר לי את "רשימות חורף על רשמי קיץ" של דוסטוייבסקי, אותו ביקור בזק של הסופר הרוסי בבירות הקפיטליזם של המאה ה – 19, ותיאורו החומצתי את תאוות הבצע הפריזאית ושלטון ההון והעוני בלונדון (לונדון הפחידה את דוסטוייבסקי יותר).

 

6. ובתוך החברה המחושבת הזו מפציעה פרשייה, שולית כביכול וכביכול נועדה לקדם את העלילה, שמאירה את המחושבות באור מגחיך, חושפת אותה במערומיה, תרתי משמע. בריחת אחותה הצעירה והפותה של אליזבת, לידיה, עם הקצין הנבל, ויקהם, מחרידה את כולם. חיים מחוץ לנישואין! ואולי, הדבר רק נרמז, אולי חיים-ממש מחוץ לנישואין!

פתאום המאה ה – 20, שאחרי המצאת הגלולה, שנות ה – 60, פולשות לרומן הויקטוריאני-לפני-ויקטוריה הזה (שפורסם ב – 1813). הכל מתערער לרגע! אבל אין כאן התערערות מוסרית, בעיקרה. אלא, בסב-טקסט, התפלצות מהסקס שניתן ללא תמורה הולמת, ללא חוזה! הצעירה הפותה (תרתי משמע?) מאבדת את הונה בידיים (ומי יודע באלה עוד איברים?)!

המחושבות ביחס לכסף של החתן המיועד פירושה, בעצם, לנהל את נכסי היופי והנעורים של הנשים בתבונה, לדאוג לקבלת מלוא המחיר על היופי והנעורים הללו, והנה בזבזנות כזו! וכמובן, צריך למהר ולהשיא את השניים במהירות.

  

7.  ואף על פי כן, על אף המחושבות הפיננסית והסקסואלית הקרה (שאינה נחשבת ככזו לכאורה), הרי הרומן הערמומי הזה, וזו אחת מתהילותיו, הוא בסופו של דבר אנטי-חומרני ואנטי עריצות-הגוף. הרומן מעקם אפו על נישואי-תועלת (ויעיד למשל יחסה האמביוולנטי של אליזבת לנישואי חברתה שארלוט, נישואי תועלת מובהקים). הרומן יוצא נגד עליונותם המוסרית כביכול של העשירים, נגד התפיסה שאיתר וניסח מקס ובר (ותעיד הסאטירה המאכלת בתיאור דמותה של השועה ליידי קתרין, הסנובית הנפוחה). ובעיקר-בעיקר יוצא הרומן נגד הרעיון של "אהבה ממבט ראשון".

דארסי הרי אינו שיא היופי גם הוא, הוא נאה, כמו אליזבת: "אין ספק, ליזי, שהוא לא יפה כמו ויקהם" (עמ' 250; לא-יפה ממש הוא אהובה של ג'יין אייר, ראו להלן). אליזבת מבינה שדארסי מתאים לה בתהליך מחושב, מחושב נפשית, לא כלכלית-צינית: "כעת החלה להבין שהוא-הוא האיש שאופיו וכישרונותיו יתאימו לה ביותר (…) האיחוד הזה ודאי היה מועיל לשניהם. קלילותה ושמחת החיים שלה אולי היו מרככות את נפשו, ואילו היא הייתה קוצרת רווח (! – א.ג.) חשוב עוד יותר מכושר השיפוט שלו, מבקיאותו בדרכי העולם ומידיעותיו" (עמ' 299). בהשוואה לג'יין, אחותה היפה, ובינגלי, היפה והמשעמם מעט גם הוא: "רגשותיה (של אליזבת – א.ג.) שלה כלפיו, הגם שלא היו ענוגים כמו אלה שחשה ג'יין כלפי בינגלי, היו הגיוניים(! – א.ג.) ומוצדקים באותה המידה" (עמ' 321).

והנה הדברים נאמרים במפורש, בקטע מפתח ברומן: "אם הכרת טובה והערכה הם יסודות טובים לחיבה, הרי שינוי הרגשות שחל באליזבת (כלפי דארסי – א.ג.) לא היה לקוי וגם לא בלתי סביר. אבל אם לאו – אם החיבה הנובעת ממקורות כאלה אינה הגיונית ואינה טבעית לעומת מה שמתואר לרוב כנובע ממפגש ראשוני (ההדגשה שלי, וכן להלן – א.ג.) עם מושא הרגשות הללו, עוד בטרם הוחלפו שתי מילים – הרי אי-אפשר לומר דבר להגנתה, מלבד העובדה שבגלל נטייתה כלפי ויקהם, ניסתה קצת את השיטה האחרונה (כלומר, זו של המשיכה הפיזית, מ"מבט ראשון" – א.ג.), ושכישלונה של זו אולי הסמיך אותה לנסות את הדרך המעניינת פחות להתאהב". (עמ' 269).     

הרי בסופו של חשבון על מה הספר הזה? זהו ספר על אהבה ממבט שני.   

 

 

 

הערת אגב: אחד הטרנדים החמים בפקולטות לספרות באוניברסיטאות האמריקאיות, עד כמה שאני יכול לשפוט ממושבי בקצה מזרח, הוא מחקר ספרותי מנקודת-מבט אבולוציונית. זו התפתחות מחקרית מעניינת – שהתומכים בה מצדדים בה על רקע המבוי הסתום אליו נקלע מחקר הספרות בעשורים האחרונים – ומרתיעה כאחד. נושא מעניין שנחקר במסגרת המגמה/טרנד המוזכר הוא הניסיון להבין את הצורך האבולוציוני בנרטיב.

בכל אופן, ג'יין אוסטין היא סופרת שבחינת סיפוריה מנקודת מבט אבולוציונית היא כמעט מתבקשת. כפי שציינתי, מדבר הרומן בשבח האהבה מ"מבט שני", וכן מדגים באלה דרכים תזכה הגיבורה הלא קורנת ביופייה בגבר החזק (שחלק מחוזקו האבולוציוני – כלומר, הגילוי שניתן לסמוך עליו מבחינה רגשית – גם הוא נגלה לעין הגיבורה רק במבט שני). גדולתו הספרותית של הרומן תהיה בהמחשת הסדקים המצויים בכללים הנוקשים של האבולוציה, בהמחשת תחיחותה של הקרקע האבולוציונית. אבל, כאמור, המגמה המחקרית הזו גם מרתיעה בהשלכותיה המוראליות.  

 

 

   

 

 

והנה מאמר שפרסמתי בעיתון "מקור ראשון" ב – 2007 על "ג'יין אייר", עוד "ספר בנות" קלאסי.

 

המילה "קאנון" מקורה דתי; "קאנון" פירושו כתבים מקודשים. השימוש השגור בה בהקשר הספרותי מעיד על הקשר ההדוק בין הספרות המודרנית והדת. הקשר הזה, שאנחנו נוטים לעתים, ברגשי עליונות או נחיתות, לייחס דווקא לספרות העברית המודרנית (דמות "הנביא" אצל ביאליק; התפיסה הספרותית של קורצווייל את הספרות העברית החדשה כמבטאת את אובדן הוודאות הדתית וכדומה) אינו בלעדי לתרבות העברית. רק לשם הדוגמה אני ממליץ מאד לקרוא את הפרק “The Rise of English” של טרי איגלטון (מתוך ספרו “Literary Theory”). איגלטון, שהנו קרוב לוודאי ההיסטוריון של הרעיונות (האקדמיים) הבולט בדורנו, מסביר בו איך צמיחת לימודי הספרות האנגלית ועיצוב ה"קאנון" שלה נולדו כמענה ותחליף לשקיעתה של הדת.

 

איך צריך להתייחס לקלאסיקה ול"קאנון"? לכרוע ברך, לנתץ בחדווה או לקוראם בלי דעות קדומות כספר שיצא אך אתמול? האם "קלאסיקה" אינה יותר מ"רב-מכר" דיאכרוני, כלומר כזה שנהיה לרב-מכר לאורך השנים? או ש"קלאסיקה" אינה נקבעת בדרך "דמוקרטית", והחשיבות שנתנו לה טובי הקוראים לאורך הדורות הופכת אותה לחסינת ביקורת?

 

"ג'יין אייר" של שרלוט ברונטה ראה אור לראשונה ב – 1847 והנו אחת הקלאסיקות הבולטות של הספרות האנגלית לדורותיה. כעת הוציאה אותה הוצאת "ידיעות אחרונות" בתרגום חדש וטוב (של שרון פרמינגר). מה יש ברומן הזה אם (ולא בטוח שזה אפשרי) קוראים בו כרומן מן המניין? יש, קודם כל, דמות מקורית, ג'יין אייר עצמה. יתומה ענייה שגדלה בתחילה אצל קרובים מרושעים, אחר כך למדה בפנימייה דלוחה ולבסוף מצאה עבודה כמורה אצל אדווארד רוצ'סטר ולבסוף התאהבה בו.

 

ג'יין אייר היא דמות חיה בגלל ההתנהגות הישירה שלה, חסרת-הטאקט במפגיע, ולפיכך המרעננת והקומית. לשאלותיו של מנהל בית הספר לנערות דלות-אמצעים על יחסה לכתבי הקודש מצהירה ג'יין אייר בת העשר, שבניגוד לספר דניאל ובראשית, "מזמורי תהלים הם משעממים" (41). ג'יין נענשת על כך, כמובן, אבל האישיות המקורית שלה לא משתנה. באחד הקטעים הנחקקים ברומן עונה ג'יין לשאלתו של רוצ'סטר "אני נאה לדעתך?" את התשובה: "לא, אדוני" (עמ' 148). והנושא זוכה לגרסה נוספת בהמשך: "'האם אני מכוער ממש, ג'יין?' 'מאד, אדוני. ותמיד היית כפי שאתה יודע'" (עמ' 478).

 

ג'יין היא דמות עצמאית להפליא המסרבת, למשל, לתכשיטים יקרים שמציע לה רוצ'סטר כי אינם הולמים אותה ומכריזה במונולוג מכמיר לב כפי שהוא מצחיק: "האם אתה חושב שרק מפני שאני ענייה, יתומה, מכוערת וקטנה, אין לי נשמה ואין לי לב?" (עמ' 279). 

 

רענן במיוחד הוא הרומן שצומח בין ג'יין לרוצ'סטר. רוצ'סטר, הקודר, הלא-יפה, הלא-מנומס, המיוסר, הוא לא דמות שבתרבות הפופולרית העכשווית (כמובן, לא זאת שמושפעת ישירות מברונטה) הייתה זוכה לאהדה כזו. הרומנים של המאה ה- 19 נטו חסד רב יותר לדמויות מגושמות (פייר בזוכוב מ"מלחמה ושלום", למשל; אנטיפת עצור הוא דארסי, של ג'יין אוסטין) מכפי שהתרבות הפופולרית העכשווית מרשה לעצמה. הרומן בין השניים מרגש ונחלץ מהסנטימנטליות דווקא בגלל ששני גיבוריו עוקצניים ולא-פוטוגניים (והיעדר היופי של ג'יין אייר הוא נושא מרכזי גם אם מובלע מעט ברומן).  

 

הרומן הזה נאבק בהצלחה להיחלץ משני רקעים אידיאולוגיים. הרקע הרומנטי, בשני המובנים שלו, כלומר במובן של הרומנטיקה כאידיאולוגיה שמקדשת את החריג, העל-טבעי, הפלאי, ובמובן של האהבה הרומנטית הקלישאתית. הרקע השני הוא הפוך במידה מסוימת: ההשקפה הנוצרית הפוריטנית, שמתגלמת ברומן בדמותו של סיינט-ג'ון שמציע לג'יין נישואין ללא אהבה. אם הרגע בו דוחה ג'יין את אהבתו של רוצ'סטר בגלל דבקותה במוסכמות זמנה, הוא הרגע בו הרומן בוחר לשעה להיות ויקטוריאני, הרי הרגע בו היא דוחה את הצעתו של סיינט ג'ון הוא הרגע בו היא נחלצת מהויקטוריאניות הזו.    

 

אבל הרומן הזה הוא בהחלט רומן של המאה ה – 19. הדילמה המרכזית של ג'יין אייר ביחס לנישואין לרוצ'סטר (ואני לא רוצה לחושפה) רחוקה מעולמנו. חלק מתהפוכות העלילה סנסציוניות. לרגעים, אמנם לרגעים לא תדירים, יש רגעים משעממים ברומן. גם הפמיניזם בעל השכל הישר שנוכח ברומן הפך כבר ללחם חוק בחברה המערבית.

 

אבל אולי על מנת ליהנות בשלמות מהרומן צריך לקרוא אותו דווקא מתוך מודעות לכך שזה רומן מהמאה ה – 19? אולי "קלאסיקה", לפחות במקרה הזה, היא פגישה עם נקודות מוצא תרבותיות, מעגנים בטוחים ושלווים לנפש, שמשם ניתן לצאת להפלגות המסוכנות של ספרות ההווה (מסוכנות מבחינת תוכנן המוסרי ומבחינת ערכן האסתטי הלא-וודאי)? אולי דווקא בגלל שהרומן אוחז בחוזקה בעמדות מוסריות והומניסטיות, בלוויית כשרון ספרותי גדול כמובן, אנחנו חוזרים אליו שוב ושוב. 

 

כי בעולם של "ג'יין אייר" הכרזה כמו הכרזתה של ג'יין על כך שירושת הון גדול היא "מהפך… (ש)אין בו שום דבר נשגב" (עמ' 418), או הכרזתה שאינה מקנאת ביריבתה היפה והעשירה "מפני שמיס אינגרם היתה נחותה מכדי לעורר בי קנאה (…) היא היתה כלילת המעלות, אך לא אמיתית. היא ניחנה בגוף נאה ובכישורים נהדרים, אך רוחה היתה דלה ולבה עקר" (עמ' 206), נחוות כאמינות ומהוות, לפיכך, משען מוסרי בימים קודרים. 

 

שניים קצרים

1. "ואז, כאילו זה היה פתאום, ילדתי, ואחר כך, באותה פתאומיות, התגרשתי וחזרתי לעיירה האפורה בה גדלתי. רק שם יכולתי לקנות דירה ולחיות באופן סביר. אבל להגיד לך משהו? מאז שעברתי לפריפריה גיליתי שהעולם לא רע כל כך כמו שחשבתי. אנשים בסך הכל טובים. השמש זורחת. גיליתי כמה זה טוב להרפות. העולם יסתדר גם בלעדייך.

חייתי בעיר חיים של מעורבות חברתית גדולה. חיים פסימיים. הכל – הישראליות, העולם, העתיד – נראה לי קודר וחסר תקנה. חייתי בעיר חיים לא אחראיים בסופו של דבר.

ומאז שיש לי ילד כאן, בעיירה האפורה הזאת שבה נולדתי על שפת הים, אני מרגישה כמו בחופש גדול נצחי".

(קטע מדיאלוג שלֵו-מְנער)

2. משהו קטן בזכות גאידמאק.

גאידאמק הוא מטרה נוחה לצלפים. הוא רוסי. הוא ברווז אפור בין ברבורים צחורים. גאידאמאק שונה משאר שועינו שצבעם כצבענו ולכן, כזיקיות, הם אינם בולטים כמוהו בקרבנו. אינם מזמינים דריכה כמותו.

גאידאמאק שונה. יש לו הומור והומור עצמי. הוא אקסצנטרי, הוא שחקן במהותו, ולכן מרהיב וראוותני כטווס כשם שהוא פגיע כמותו.

גאידאמק שונה משאר שועינו בראש ובראשונה בחשיפותו התקשורתית. הוא נצפה – ושועינו האחרים בוחרים, ובצדק מבחינתם, להישאר הרחק מעינינו, לצפות בנו. גאידאמק ניצב מול הזרקור ושאר שועינו במחשכים יהלכו. גאידאמק שקוף ושועינו האחרים אטומים. הוא מקים מפלגה – הם שולחים לוביסטים.

הכי גרוע זה לא לדעת מי הם ומה הם שועינו. לא לדעת מה קורה מאחורי הקלעים. ואילו גאידאמק מעלה בפנינו את "המופע של לארי סאנדרס" של האוליגרכים.