קצרצרים

1. מדוע אני מבקר? גם כיוון שאני חש שאני פוסע במשעולי החיים ודש בעקבי, רומס, רקמות חיים, עשירות במרקמן כשם שהן דקיקות ואווריריות. שחזור הרקמות הללו אינו משימה לאדם אחד (אם אותו אחד אינו פרוסט).

אני מחפש מתעדים-עמיתים שיתעדו את הרקמות הללו לבל תאבדנה בתהו, יתעדו  ויתייקו אותן במאגר המידע האנושי.

כמה, למשל, עשירים, סותרניים וכמעט-בלתי-מורגשים, התהליכים המביאים בני-זוג חדשים להרשות לעצמם להקניט אחד את השני כעדות לשלב חדש, אמיץ יותר, ביחסיהם?

 

2. סופר לטעמי צריך להיות קצת לא נורמלי. לא בגין התפיסה הרומנטית על השגעון כצורר בכנפיו המתנפנפות בטירוף ידע איזוטרי. ההיפך. כיוון שעל מנת לנתח את הנורמה צריך להיות מעט מחוצה לה. כמו ההתרחקות מהר המאפשרת לאמוד את גובהו. עוד יתרון אמנציפטורי ללא נורמלי: יכולתו לראות עד כמה הנורמה אינה מחויבת מציאות. ההתרחקות מההר, הקפתו במבט, מאפשרת להתחיל ולתור אחר הרים אחרים.  

 

3. מוציא שם רע, על פי חז"ל, לוקה כעונש בצרעת ומורחק מחוץ למחנה. ההיפך הוא אצל הסופר. הסופר, על מנת להיות בעל  לשון, צריך לצאת מחוץ למחנה.

 

4.  איש רתוק בגבו ועורפו לקיר ומביט בפיסת שמים משתנה הנשקפת מצוהר צר הניצב נכחו. חושב. חושף עושר מפתיע בקיומו. זה בעיניי שורש ההישג הכביר של ניטשה ב"אנושי, אנושי מדי" (הנמשל: הקיר; השמיים = החיים).

 

5.  יש בקינג ג'ורג' בת"א פיצוציה האוצרת בין שלושת כתליה את תפארת סרחונה של העיר. האם כשאני אומר ש"צחנה" עולה מהפיצוציה אני מגביר את המיאוס שהשהות בה מעוררת בי או מחליש  אותו? (הערה לעצמי:  לעיין ב"גילוי וכיסוי בלשון" של ביאליק).

 

6. במוסף "ספרים" היום נתגלו סימני חיים. מבקרים שאשכרה קוטלים ספרים שאינם מוצאים חן בעיניהם. הנה דוגמה לקטילה מהתפוצות, על ממואר שכתב בנה של סוזאן סונטאג:

הנה

 

7. סקוט  פיצ'ג'ראלד כתב פעם שמכל ההבדלים בין בני האדם (מגדריים, מעמדיים, הבדלי אופי) ההבדל הגדול ביותר הוא בין הבריאים לחולים. בשבחה של המחלה ניתן, לטעמי, לומר שהיא מנתקת אותך מהחברתי ומחזירה אותך לעצמך. לגופך ממש. זו הסיבה שחולים במחלות קשות מדווחים לעתים על כך שתקופת מחלתם היא מהתקופות המאושרות בחייהם.

 

8. אדם שחש שחלקים של האני שלו אינם נגישים לו עדיין חי חיים מאתגרים, הרפתקניים. יש לו תוכנית חיים. כמו מי שגלאים מבשרים לו על מאגר נפט המצוי בחצרו האחורית.

 

9. מעניינת אותי המחשבה על כך שלא הרבה פחות מחיים ארוטיים מספקים מלאים הם, מספקים אפילו בדרכם, חיים של השתוקקות ארוטית לא נמלאת. כלומר, המרחק בין החי חיים נזיריים, מיובשי יצר, לזה שמשתוקק בלי להיות מסופק נדמה לי גדול בהרבה מהמרחק בין זה האחרון לזה שחי חיי תשוקה מספקים.

 

10. צפיתי ב"שבעה" של האחים רונית ושלומי אלקבץ. האחים, בעיניי, שייכים לקומץ (כפשוטו: כלומר פחות מחמישה) היוצרים הקולנועיים הישראליים הפעילים המעניינים היום. הנטורליזם הבוטה של צמד האחים נחשף כבר בפתיחה, עת מוטלת גופה עטוית טלית לתוך בור כרוי. הנטורליזם של הלווייה היהודית. ושיאו של הנטורליזם: סצינה ארוכה, אולי של רבע שעה, על מריבה מרה בענייני כספים הפורצת בין האחים היושבים "שבעה" בצוותא. מריבה וולגרית, מכוערת, ישראלית מאד, בוטה, חושפת פצעים ממוגלים זה כבר. סצינת מופת.

 

11. האדם החכם יודע עד כמה הוא אינו יודע; האדם הגדול יודע לא לתת לאי ידיעתו המשוערת לרפות את ידיו? יודע להתעלם מהידיעה שאינו יודע?

 

12. האם יש קורלציה בין אופיים השונה של האנשים לסוג צליל הסלולרי שהם בוחרים להשתמש בו?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שירלי  On יולי 2, 2008 at 2:20 PM

    מבורכת- כשהיא מנווטת את היעדר הבטחון החוצה, ולפיכך מקטינה מרחק, מקלפת את החשש למעוד בזרועות השני לטובת הסדק הנפער למשהו מוכר, ולפיכך חמים
    (בדרכו הקרירה)
    נבזית- כשהיא הופכת את תשוקת האִבְהוּב לאחוּקִיוּת נרפית
    (-:

    לגבי בכלל-

    התענגתי הפעם, המחייה.
    מָתַחתַ ת'עברית היטב על הבשר.
    (ולא מעט נקודות למחשבה).

  • דודי  On יולי 2, 2008 at 2:24 PM

    יהיו שיאמרו, בגרסה פשטנית של אמונות דתיות מהמזרח, שאין כלל דבר כזה, חיי תשוקה מספקים. סיפוק התשוקה יוצר תשוקה חדשה, והחלוקה הנכונה היא באמת לבעלי תשוקות (לא מסופקות, חצי מסופקות – היינו הך) ולכאלה שהתעלו על תשוקותיהם.

  • איתמר  On יולי 2, 2008 at 3:18 PM

    לקרוא אותך

  • פיל  On יולי 2, 2008 at 3:32 PM

    ישנם רבים שהם אינטליגנטים, רגישים, חדי עין ולשון. מעניין תמיד לגלות שזאת לא ערובה לכתיבה טובה. מה שכן, זחיחות היא ללא ספק מכת מחץ למי שמתיימר להיות סופר (ראה יאיר לפיד למשל).

    רינגטונים – אין כל פלא על הלימת אופי הרינגטון לבעליו, במיוחד כאשר המגוון הולך ומתרחב כל הזמן (ומי שדבק בצלצול הבסיסי כמובן מעיד בזה משהו על עצמו).
    הכרתי פעם מישהו שהטלפון שלו היה משמיע דהרת רכבת מחרישת אוזניים בכל פעם שאישתו היתה מתקשרת.

  • יעל גלר  On יולי 2, 2008 at 3:43 PM

    9.
    אולי זו הסיבה ל'חצי תאוותו' ו'חצי המלכות' (כוונתי למשמעות המקורית של חצי תאוותו, כלומר למשמעות במשפט "אין אדם יוצא מן העולם וחצי תאוותו בידו"). אלו ביטויים יפים ונבונים שמגדירים את המקסימום כחלקי. זה אומר דרשני.

    בכל אופן, אם להדק את סהעיפים שמונה ותשע אחד אל השני (אולי לא בכדי הם היו עוקבים), אני סבורה שככל שמצטמצם הפער שבין הצורך ובין סיפוקו, כך מצטמצם גם ה'אני', ואתו מצטמצמת גם חקירת האני. הקיצון הוא כמובן הדגם הפרימיטיבי – רעב=יניקה=שובע – זה שהחוויה בו נטולת מודעות. כמה טעם יכול להימצא בזה?

    [התפשרתי על הניסוח. כוונתי אינה לכך שהתשוקה היא התכלית, אוי ואבוי, ומאידך גם לא לכך שהתשוקה היא משחק מקדים. אני גם לא סבורה שסיפוק התשוקה הוא בהכרח מאכזב. לניסוח פוזיטיבי אני לא מצליחה להגיע, לא כרגע :)]

    7.
    אני רוצה לומר משהו על המשפט הזה בהקשרו. המשפט נכתב ב'גטסבי הגדול', ובעיניי המיקום מרתק. ספר שלם מוקדש לתהום הארורה שבין עשירים ועניים, ואז, בחריגה מפתיעה וחד-פעמית, פיצ'ג'רלד בא עם היציאה הזאת, משפט שתחילתו ב[ציטוט לא מדויק:] "אין הבדל גדול כהבדל שבין…". נוצרת שם ציפייה למשהו אחר, וכשנדמה לך שכבר הבנת את רוח הדברים (כי ההמשך ברור וצפוי לך – הדגש יהיה על העשיר והעני, שוב) דווקא אז הוא חורג מהציפיות של עצמו. הרעיון הזה כאמור מוּנְחָת פעם אחת בספר והוא לא יפותח לא בגטסבי ולפי זכרוני גם לא בספריו האחרים. תהיתי הרבה לגביו ובסופו של דבר הגעתי למסקנה שאצל פיצ'ג'רלד אזכור ההבדל בין החולה והבריא נועד לשפוך אור על ההבדל האחר – מוקד התעניינותו. הפער בין החולה והבריא מצויין שם כדי להדהד הבדל מעמדי, ולטעון אותו במשמעויות. הרי לאורך כל הספר העניין המעמדי עובר ביולוגיזציה (סליחה על המילה, זה מחדל, בטח יש אחרת); העושר אצל פיצ'ג'רלד כל הזמן מוצג כפנוטיפ שמכתיב גנוטיפ (שמכתיב פנוטיפ ומנציח את עצמו): המעמד, מבחינתו, הוא ממש עניין גופני, כמעט גנטי, ותמיד מולד. את קולה של דייזי, למשל, גטסבי אוהב ומעריץ, ובשלב כלשהו מוסבר לו מדוע: כי קולה נשמע כמו כסף, בדיוק כך. זו רק דוגמא אחת לאופן שבו העושר עובר סומטיזציה (זה יותר טוב מביולוגיזציה, אבל עוד מילה אחת כזאת ואבדנו, מחק את התגובה…) ולדעתי הדוגמא המרהיבה ביותר היא בדמותה של שחקנית הגולף (שכחתי את שמה).

    [ובלי קשר, המחשבה שלך מוזרה בעיניי. החיבור בין האדם לגופו החולֶה הוא כחיבור אל פצצה מתקתקת, אין בו שום חדווה, לפחות לא לפי תצפיותיי (הרבות, לדאבוני) וחוויותי (הספורות, בינתיים, טפו-טפו). היחס אל הסביבה משתנה, זה כן, וגם יחסה של הסביבה. אני לא יודעת כמה אנשים מדווחים על תקופת מחלתם כתקופה המאושרת בחייהם, אבל אני משוכנעת שהמעטים יחסית שחשים כך – לא את גופם הם חוגגים…]

  • ביאליק  On יולי 2, 2008 at 4:22 PM

    פי צוץ יה

  • חן  On יולי 2, 2008 at 5:44 PM

    לא ראיתי את "שבעה" אבל אני דווקא לא מתלהבת מהנטורליזם אה לה-אלקבץ כפי שהוא מעוצב ב"ולקחת לך אשה", הסרט הקודם של האחים. לי היתה הרגשה שהבוטות, הסו-קולד ישראליות וכו' יש בהם אמנם איזו אמת אבל גם הרבה כיסוי- הצעקנות המתלהמת והאווירה ההיסטרית ב"ולקחת לך אשה" מכסים לדעתי על אמת שהיא דקה וניואנסית בהרבה. לי היה מאד קשה להזדהות ולהרגיש כשצפיתי בסרט הזה ואני תולה את זה בכך שהווליום החזק מדי כבר גרם להקהיית הרגש.
    אני לא יודעת לגבי "שבעה" אבל קשהב לי להאמין שזה מאד שונה מהסרט הקודם.
    חוץ מזה, הזיקה בין ההתלהמות הצעקנית (שקשורה כמובן גם למשחקה של אלקבץ, שהיא שחקנית מצוינת אבל מכורה מדי לשטיקים שלה לדעתי) אל נושא הסרט (האשה שסובלת מדיכוי וכו')
    מרדדת גם את דמות האשה שמעוצבת בה
    ונופלת לא פעם בפח הסטריאוטיפים

  • אריק גלסנר  On יולי 2, 2008 at 6:35 PM

    לדודי – אני צריך באמת לחשוב עם עצמי עם התחושה שלי שהאינטנסיביות בחיי המסופק והמשתוקק, האינטנסיביות הדומה, לתחושתי, נובעת אכן מכך שסיפוק תשוקה הוא דבר מסופק.
    שירלי ואיתמר – תודה.
    פיל – בזחיחות-מה אציין שזה קטע גדול הקטע שסיפרת עליו עם הרינגטון לאישה.
    יעל – הניתוח שלך את גטסבי מרתק. וצריך עיון. לגבי החולים – לא, לא את גופם הם חוגגים. אלא את שחרורם מהגוף החברתי. וכמובן, זה לא קורה הרבה. תלוי גם בטיב המחלה (כאבים וכו').
    חן – את צודקת שיש משהו צעקני – ומנכר את הצופה – גם ב"ולקחת לך" וגם ב"שבעה". אבל את שני הסרטים אהבתי כי מבעד לצעקנות בצבץ לי משהו יצרי ובשרני אמיתי. משהו באמת לא סטרילי ונדיר בקולנוע.

  • מיא עשת  On יולי 2, 2008 at 9:12 PM

    בקשר ל'מחוץ למחנה' – קונפורמיות היא לא רק מכה לסופר או לאמן, אלא גם למי שרוצה להיות אדם מוסרי. קונפורמיות מכסה פעמים רבות על מעשי נבלה.

  • ס  On יולי 2, 2008 at 9:39 PM

    לעתים לא נדירות הקנטות מופיעות מוקדם מאוד בשלב החיזור, אם לא ממש בתחילתו

  • חני  On יולי 4, 2008 at 4:18 PM

    היום נזכרתי בשאלה שלך ובתשובות שנתת, וחשבתי על "מבקר" מלשון "ביקור" ולא מלשון "ביקורת" – על המבקר כאדם שמבקר במקום כלשהו ומוסר את רשמיו ומספר על החווייה שלו.

  • אברהם  On יולי 4, 2008 at 9:42 PM

    תעלי עוד קומה. זה כתוב למעלה על השלט:
    "מבקר חופשי וגם מארח"…

  • חני  On יולי 4, 2008 at 9:48 PM

    לא שמתי לב 🙂

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: