קצרים בתפזורת

1. היום ב"דה-מארקר" מאמר מהניו-יורק טיימס על המשבר הפיננסי בארה"ב וסיבותיו. חלק מהסיבות למשבר, נמצאתי למד (אולי מרשימות פובליציסטיקה אחרות; איני זוכר כרגע), הוא תרבות הניהול בה ניתנו משכורות גדולות לבכירים בחברות לניהול הכספים למיניהן, משכורות עתק שלא היו תלויות תוצאות הניהול בפועל, ושאיפשרו למעטים להתעשר, "לעשות לביתם", בלי להיות אחראיים לכספי הציבור שהם ניהלו.

כותבת המאמר, כך מצוין, היא אחת מ"כוכבות הניו-יורק טיימס". וזו האירוניה: אותה תרבות ניהול מושמצת היא רק חלק קטן מתפיסה תרבותית כוללת, שהגיעה לדומיננטיות החל בתחילת השליש השלישי של המאה ה – 20, ולפיה קיימת שכבה קטנה של "כוכבים", שכולם מנסים להיות כמותם, וקיימים השאר. בעיתונות, במוזיקה, בספרות כבעולם התאגידים והפיננסים. 

אם יש סטרא אחרא בעולם, אם יש תפיסה שטנית בעולם – ודמונית בדיוק בגלל שהיא מנצלת כל כך טוב את החולשה של כולנו, את האיד הפרוע שלנו שרוצה למלוך לבדו ואין בלתו – זהו, זוהי.

 

2. סיפור קצר עם מוסר השכל: היֹה היה פעם איש תקשורת מעניין, מעניין מאד לפרקים, שקראו לו קובי מידן. איש התקשורת הזה החל למכור את קולו, ואחר כך את גופו ממש, לפרסומות. במקביל הוא נעלם אך מפציע מדי פעם בסדרות תעודה רציניות. על גירושין, למשל. אבל הסדרות לא יכולות להיות רציניות באמת כשאני יודע שהן חלק ממיתוגו של מנחן כאיש רציני. מיתוג (מיצוב? אין לי כוח להסתכל ב"ויקיפדיה") שיסייע לו להרוויח את לחמו בפרסומות בעתיד.

הפרסומות הקורנות הן למעשה חומר רדיואקטיבי. מי שנוגע בהן מזדהם לעד.  

 

3. כיוון שהתקשורת שלנו מתייחסת אלינו כמו ילדים, וכיוון שהיא עשתה את זה מספיק שנים על מנת שאכן נהיה ילדים, הוקדשו דקות ארוכות במהדורות המרכזיות הערב לתנועות הריקוד-חיזור בין אולמרט לאסד. כן, הסכסוך הישראלי סורי כולו הוא עניין אישי, של שני אנשים ש"ברוגז" ואולי, אולי – אה, לא! איזו החמצה! – יהיו "שולם".

הנקודה היא שברבות השנים (והטמטום) – אולי זהו אכן טיב הסכסוך היום.

 

4. ריבוי הטעויות המתגלות בדף האינטרנט הראשי של "הארץ" מעלה על הדעת פרופסור שמגלה סימנים ראשונים של סניליות. לעתים, זקנים תשושים שכלית כאלה גם הופכים ל"Dirty Old Man".

אולי זו תחושה בלבד, ולא המציאות כהווייתה, אבל יותר ויותר אני חש ש"הארץ" הוא כמו קונכיה שהולכת ומתרוקנת מתכולתה, מתרוקנת מחיים. הכל נראה לכאורה אותו דבר: יש "גלריה", יש"ספרים", יש "דה מארקר", יש חלק מרכזי, אבל נדמה לי שלוקח לי היום הרבה פחות זמן מבעבר "לעבור" על העיתון.

והדבר מדאיג ביותר. כי "הארץ" הוא העיתון היחיד של האינטליגנציה הישראלית ודלדולו הוא דלדול אנוש של הרוח הישראלית.

 

5. רמי סערי מתרגם להפליא ב"כרמל" – במפעל תרבותי שהולך וצובר נפח וחשיבות – יצירות מעניינות מהעולם הדובר ספרדית. אני קורא כעת את "לפני שירד הלילה", יצירה אוטוביוגרפית ישירה ורבת-רושם של רינלדו אָרֵנָס. הסופר הקובני, יליד 1943, שחלה באיידס והתאבד בארה"ב ב – 1990, מתאר את ילדותו בקובה שלפני קסטרו ובחרותו ובגרותו בקובה שאחרי המהפיכה. בצד זכרונות ילדות יש כאן (אני באמצע) שילוב מעניין בין תיאורי זיונים וחרמנות הומוסקסואלית בוטים (אבל ענייניים, אם אפשר לומר כך, כלומר לא כאלה שנועדו לגרות, לא פורנוגרפיים) ותיאור הרפובליקה הספרותית הקובנית, זו ששיתפה פעולה עם קסטרו וזו שירדה למחתרת. לפי ארנס, שנות ה – 60 בקובה, לפני התייצבות התפיסה השלילית של המהפיכה ביחס להומוסקסואליות, היו גן עדן להומוסקסואלים. לרגעים לא ידעתי אם ארנס צוחק על חשבוני כשהוא מונה את מספר מאהביו באותן שנים (חמשת אלפים! טוב, אנחנו הסטרייטים מעט מפגרים אחרי אחינו ההומואים). תיאורי המין הזמין נדמים כפנטסטיים-למחצה והם בעלי אפקט קומי, שאיני יודע אם הוא מכוון (בכל קרן זווית כביכול חיכה גבר לשגול את הסופר; בים, באוויר וביבשה – וזה אינו מטבע לשון!). אפקט, לא, לא קומי, אבל בן דוד רחוק, הוא מספר המתאבדים בקרב חברי האינטיליגנציה שאת התאבדותם מונה ארנס, שבעצמו מציין שזו נסיבת (מותר לומר "נסיבת"?) מוות שכיחה ביותר באי הלוהט.  

בכל מקרה יש לארנס אבחנה מעניינת על ההבדל בין החיים ההומוסקסואלים במערב לבין אלה שבקובה. במערב, טוען ארנס, ההומוסקסואלים לא באים על סיפוקם כי הם שוכבים רק עם הדומים להם. התשוקה של ההומוסקסואל היא לגבר-גבר, ולכן בקובה, שבה להיות החודר לא נחשב מעשה הומוסקסואלי באופן מובהק (כך משער, על פי ניסיונו, ארנס), יכלו ההומואים ליהנות מיחסי מין עם גברים-גברים, מושאי תשוקתם. מעניין, לא? בטח ירגיז כמה אנשים. 

 

6. אמרו את זה קודם. לא משנה. "לפני שהשטן ידע" – סרט מצוין.

 

7. ב"הקוראת המלכותית", של אלן בנט, על מלכת אנגליה, המגלה את קסם הקריאה, יש כמה תובנות יפות על איכויותיה של פעולת הקריאה. ספר חכם-במידה ונעים למדי.  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • פיל  On יולי 14, 2008 at 10:14 PM

    גם בגלל פזירותה. נהניתי וחשבתי במקביל. אם פעם ניפגש על כוס בירה אני אספר לך משהו שקרה לי היום, וקשור קשר עבות לאחד מהסעיפים.

    עלי.

  • דודי  On יולי 14, 2008 at 10:59 PM

    אני שוב לא מסכים, כמו במקרה מודי בר-און. אני שונא פרסומות ונמנע מהן, אבל לא חושב שהשתתפות בפרסומות היא מעשה מושחת במיוחד או משחית במיוחד (את המשתתף).

    קראתי ספר שתרגם מידן לאחרונה, אגב. (ספר הכמיהה, שירים של לאונרד כהן).

  • ח ל י  On יולי 14, 2008 at 11:26 PM

    העובדה שקובי מקריין פרסומות, וגם שם עם קו אדום של מה כן או מה לא, לא פוגעת בכלום במצויינותו כאיש תקשורת ו/או כאדם.

  • אמיר  On יולי 14, 2008 at 11:38 PM

    כרגיל כיף לקרוא. יש לך כמה מילים על "חלון פנורמי" ?

  • איה מ  On יולי 14, 2008 at 11:41 PM

    פעם 3 מנסה לשלוח תגובה

    רשימה כיפית ומעניינת

  • אריק גלסנר  On יולי 15, 2008 at 12:01 AM

    לחלי – כאדם – ודאי שלא. חלילה וחס (בכלל, אני מפריד בין האדם לגילומיו בתקשורת לא באופן קלישאי; אני באמת חושב שמה שמופיע ומה שקיים מאחורי זה אלה שתי ישויות, מניסיוני הדל כמשקיף) אבל כאיש תקשורת – לטעמי כן. התקשורת תפקידה לשקף ולבקר. אי אפשר לשחק במשחק וגם להיות השופט. זה לא עובד. זה אנושי – כולם רוצים להיות גם וגם. אבל זה לא עובד ומכרסם בפוזיציה של איש התקשורת באופן כמעט חסר תקנה.
    אמיר – כתבתי על פנורמי באחת הרשימות הקודמות.

  • מידן  On יולי 15, 2008 at 9:01 AM

    לא רק בקובה, היותך החודר לא תתייגך בהומוסקסואל. אך האם בדברו על תסכולו של הומוסקסואל המערבי לגביי חסכי גברים-גברים בחייו, לא הייתה כוונתו שהם לא שם כחודרים, ולא כנחדרים?
    לא קראתי את הספר אך הייתי יכול לשער שזוהי כוונת המשורר כאן.
    להיות חודר ל..נאמר..סיסיז…ונחדר ע"י גברים-גברים
    או שמא?

  • מידן  On יולי 15, 2008 at 9:02 AM

    אוי
    הטעויות במקור
    סורי

  • דוד  On יולי 15, 2008 at 12:57 PM

    דלדולו של "הארץ" אכן מציין את דלדולה של הרוח הישראלית החילונית

  • חן  On יולי 16, 2008 at 12:19 AM

    כותרת מצחיקה

  • קתרין לוי  On יולי 16, 2008 at 1:37 AM

    אריק
    אתה וודאי יודע
    שיש גם סרט בבימויו של שנאבל ובתפקיד ראשי השחקן ההורס חבייר בארדם
    הצילום שם מדהים צילומים יפים של מים וזל הזכרונות שלו מאימו
    אגב הוא לא התאבד אלא מת ממחלתו בניורק

  • אריק גלסנר  On יולי 16, 2008 at 8:13 AM

    לא ראיתי את הסרט. תודה על המידע.
    לפי הכתוב בכריכה האחורית – ולפי ההקדמה של ארנס עצמו – הבנתי שהוא התאבד.

  • איה מ  On יולי 16, 2008 at 4:53 PM

    סרט חזק עוצמתי. לפי מה שאני זוכרת הוא מתאבד בסוף בניו-יורק

    http://www.third-ear.com/p_prod.aspx?id=22006

  • קתרין לוי  On יולי 16, 2008 at 6:52 PM

    ג'וני דפ משחק שם תפקיד כפול מעולה.
    קשה לזהות אותו.
    נכון שהזכרונות עם אמא שלו ממש מרגשים?
    ואיך שהוא מגיע לניורק על גלגל דרך הים

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: