קצר

האֹשר/ תמונת תשתית

 

אני בעיר אירופאית. חורפית. יושב בבית קפה כהה, ספון-עץ, אל שולחן עץ, מביט בחלון.

אני אוחז ספל קפה חם בין שתי כפות ומפעם לפעם מקרב אותו אל שפתיי באצבעות יד ימין.

איש לא מכיר אותי כאן. איש גם לא יכיר. לבד, לבד וחלק מהעיר.

כך אני מבלה את ימי. מתבונן בעוברים ושבים.

איני שומע אותם ואילו הם אינם מבחינים בי. 

הנשים הנאות שחולפות ברחוב מהנות אותי ביופיין.

איני מבקש מהן עוד דבר.

עיניי זנות אותי ודיִי.

השעות חולפות. ספלי הקפה מוחלפים. היום נוטה לערוב.

בחדר הקטן שמחכה לי: ארוחה צנועה אבל מוקפדת. ספר מובחר.

ולמחרת, שוב, בבית הקפה.

וכך, כמו נר-נשמה, חרש-חרש ולאט-לאט, לא מסוכסך, כלה.  

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • גירשפיין  ביום יולי 28, 2008 בשעה 1:35 AM

    עיניי זנות אותי ודיִי.

    …..

    ?????

  • אורן ו.  ביום יולי 28, 2008 בשעה 3:38 AM

    אתה הוכחה חיה לכך שקריאה
    מרובה אינה מועילה לכתיבה

  • דוד  ביום יולי 28, 2008 בשעה 7:23 AM

    אני דווקא חושב שזה יפה, אם כי לא מספיק מדויק. השורה האחרונה, על כל אופן, טובה מאד, רק שהיא קצת חזקה מדי עבור שאר הטקסט. כלומר הבנייה עד השורה הזו לא מספיקה.
    והשורה הרביעית חלשה בעיניי

  • יעל  ביום יולי 28, 2008 בשעה 8:24 AM

    מכירה את התחושה הזאת של הזרות המוחלטת והניתוק מהסביבה ומהשפה עד כדי סוג של אובדן זהות.
    יש בזה משהו מבהיל אבל גם מזכך, כמו להיקלע לחדר מראות שכולם משתקפים בו מלבדך.
    ואם זה אתה באמת לא כאן אלא באירופה, ולו במחשבות ובתחושות, הרווחת – כאן מיוזע ודביק.

  • אריק גלסנר  ביום יולי 28, 2008 בשעה 9:27 AM

    תודה.
    לדוד – אחשוב על הערותיך ותודה עליהן.

  • K  ביום יולי 28, 2008 בשעה 9:47 AM

    ילדותי ומתייפייף. לא טקסט טוב

  • שאול ג'  ביום יולי 28, 2008 בשעה 10:57 AM

    רחוק מכאן לא רק גיאוגרפית אלא גם הוויתית
    אני לא יכול לדמיין את עצמי עכשיו מתכנס בבר ספון עץ ועושה הכל לאט
    פשוט לא מתאים כאן לטמפרטורה הכללית
    אז הצלחת להרחיק אותי לכמה רגעים
    נהניתי

  • חן  ביום יולי 28, 2008 בשעה 11:53 AM

    "לבד לבד וחלק מהעיר"-
    יפה ומדויק בעיני

  • אריק גלסנר  ביום יולי 28, 2008 בשעה 12:09 PM

    תודה רבה.
    k – צר לי שלא נהנית מהטקסט. לפחות לא סבלת מושכות, והוא קצר(:

  • אריק גלסנר  ביום יולי 28, 2008 בשעה 12:09 PM

    כי הוא קצר – צ"ל

  • אי קיו  ביום יולי 28, 2008 בשעה 3:43 PM

    ממי הושפעת הפעם?

  • דנית  ביום יולי 28, 2008 בשעה 6:25 PM

    השיר מתאים לכתב העת המהולל

  • אריק גלסנר  ביום יולי 28, 2008 בשעה 6:54 PM

    המאוכזבים.
    חבל לי שלא מצא הטקסט שלי חן בעיניכם.
    אשתדל יותר בעתיד(:
    אבל הרשו לי להעיר משהו: אני תופס את הכתיבה בבלוג כסוג של יומן רעיונות אישי-פומבי. אינני מתייחס אל כתיבתי בו בחומרה יתירה, במובן זה שהיא כתיבה מיידית, אינסטינקטיבית.
    אני מבין שזה טבעי לרצות לבקר את המבקר, טבעי ואף לגיטימי. אבל חשוב לי להבהיר כיצד אני מבין את המדיום בו אני מתנסח.
    מי ייתן ותרוו נחת בבלוגים אחרים.

  • דוד  ביום יולי 28, 2008 בשעה 8:15 PM

    בחיי שאני לא מבין את המגיבים פה. אתם נכנסים לבלוג של מישהו, לא אהבתם מה שהבן אדם כתב? סבבה, אבל המינימום זה לתת לו ביקורת קונסטרוקטיבית.
    כמו שאני מבין את המדיום של האינטרנט, אז ברובד המוצלח יותר שלו, הרעיון הוא שיתוף. אז יש פה מישהו שמנסה לגבש לעצמו סגנון או קול או מה שזה לא יהיה, אז תסבירו מה טוב, מה לא. וחוץ מזה, כמו שכתבתי, הטקסט בסדר גמור וכן מעביר משהו. רק מה, נראה לי שכמו רוב מה שאתה כותב, זה נוטה להיות מפורש מדי

  • סקרנית  ביום יולי 28, 2008 בשעה 9:12 PM

    אני קוראת די טרייה בעולם הבלוגים ומופתעת כל פעם מהחשיפה ומהערבוב בין האישי לפומבי. הייתי שמחה להבין מה עומד בבסיס הרצון לחלוק את הדברים בבלוג. ברור שאנשים רוצים להיראות, להישמע, אבל חוסר היכולת לשלוט במי יראה, מי ישמע, ומה תהיה תגובתו – אצלי מעוררת חשש אפילו מכתיבת תגובה…
    והתגובות לפעמים כ"כ אגרסיביות, כמו נהגים על הכביש.
    דווקא את המגיבים אני מבינה (באמת מקום נוח להקיא את האמוציות הגולמיות). אותך אני פחות מבינה, גם על תגובותייך הענייניות למקללים ולצופרים.
    כתבת פעם רשימה על כך?
    (-:

  • סקרנית  ביום יולי 28, 2008 בשעה 9:23 PM

    העניין שלי אינו אנתרופולוגי, אלא אמפטי, אם זה לא ברור.
    הנה דוגמה להסתבכות שלי עם תגובה…

  • אריק גלסנר  ביום יולי 28, 2008 בשעה 11:19 PM

    זה כלי ביטוי. אני אדם מילולי ויש לי מחשבות ואני כותב אותן.
    אולי הביטוי "אישי-פומבי" הטעה אותך. אין הכוונה שזהו יומן אישי המוצג לציבור. אלא יומן של מחשבות שהן על גבול האישי והפומבי. יש איזה שניים שלושה דברים שאני לא כותב בבלוג(:

  • חן  ביום יולי 29, 2008 בשעה 10:47 AM

    באמת קצת מוגזם מה שהולך פה בתגובות.
    לא יפה ולא נראה לגמרי ענייני!

  • איתי כ.  ביום יולי 30, 2008 בשעה 12:19 AM

    רעים ומטומטמים.
    הייתי מציע לך אריק לעשות את מה שעושה בורשטיין, קטעי פרוזה ושירים -ללא תגובות, קטעים אחרים – עם.
    אולי לך זה לא מפריע, כל התגובות המגעילות האלה, לי בתור קורא הן מפריעות מאוד

  • קט  ביום יולי 30, 2008 בשעה 9:10 AM

    הקוראים הקבועים שואלים

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום יולי 30, 2008 בשעה 10:28 AM

    תודה! זה מחמם לב
    המחשב שלי בתיקון): (אל תקנו לנובו!) ואני כותב פוסט זה מאינטרנט קפה, אי שם בלב תל אביב.
    אני מקווה לחזור תוך חמישה ימים (ימי עבודה)

  • י'  ביום אוגוסט 2, 2008 בשעה 5:30 PM

    בלוג נטוש

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: