על "עכשיו זה כתוב" של אילנה ברנשטיין

סמוך מאוד להתחלת הרומן החדש של אילנה ברנשטיין מתבהרת חוויית הקריאה שהוא מציע לקוראיו. על כך שרצח התבצע, הם יודעים כבר מהמשפט הראשון: "נשכבתי ליד הגופה, שעד לפני רגע הייתה בעלי (…) רציתי לספר מה עשיתי. להראות לכולם שאני לא רכוש של אף אחד". הם מדורבנים להמשיך בקריאתו בגלל סקרנות עלילתית פשוטה: כיצד היא עשתה את זה? איך, טכנית, רצחה האישה את בעלה? ואחרי שהאופן בו התבצע הרצח מתפענח, מתחלפת הסקרנות העלילתית הזו בסקרנות עלילתית אחרת: כיצד האישה תצא מזה? האם, טכנית, היא תצליח להערים על רשויות החוק?

"עכשיו זה כתוב" מציג תפיסה ספרותית חד-מימדית: עיקר הרומן הוא עלילתו. במלים אחרות, הרומן אינו מציג מערכת יחסים מורכבת שקדמה לרצח. הבעל הוא פסיכופת מבחיל: הוא כופה את עצמו על אשתו תדיר, אונס אותה, קוצב בקמצנות ותאוות -שליטה חולניות את כספה, משליט טרור נפשי בביתם המשותף. כשהבן שומע מאמו על מות אביו הוא אומר "ברוך שפטרנו". כך גם הקורא. הבעל החד ממדי לא מעניין כדמות. האישה, למרות כמה ניסיונות להעשיר את דמותה ("הרגשתי אשמה. אשמה על הדיכאון שלי. על החולשות שלי. על הצורך שלי בגבר, בבעל, במסגרת"), גם היא חד ממדית, כמו דמות בכתבה עיתונאית (ואכן כרמלה בוחבוט, רוצחת בעלה, מוזכרת כדוגמה). בקיצור: יש קורבן, יש מקרבן, יש עלילה של רציחת המקרבן בידי הקורבן. האם יש כאן גם רומן?

רציחתו של הבעל מתרחשת באיטליה. נדמה לי שיש כאן הסגרה (לא מודעת?) של יצירה שהשפיעה על הסופרת. הנובלה "ככה זה קרה"  של הסופרת האיטלקייה נטליה גינצבורג נפתחת גם היא ברצח של בעל בידי אשתו, וגם היא נסוגה לאחור כדי להסביר את התהליכים שקדמו לרצח. השוואת שתי היצירות מאלפת. בעוד הרומן של ברנשטיין הוא רומן פעולה, גינצבורג מתמקדת בפסיכולוגיה: לא בנסיבות הטכניות של הרצח, לא בסופם של היחסים, אלא במערכת היחסים הארוכה עצמה  (החל בחיזור)  שקדמה לרצח והולידה אותו. אצל גינצבורג אין מפלצת מקרבּנת (הבעל אינו אנס) וקורבן תם (האישה, למשל, שואפת לסימביוזה חונקת עם בעלה). היא מציגה שני אנשים אומללים, שרגשותיהם הסותרים מתחלפים במהירות, אנשים בעלי אמביוולנטיות רגשית קיצונית: "ואז חשבתי שאני אוהבת אותו, אם אני בוכה כל-כך. וחשבתי שאם יבקש ממני להתחתן אתו, אומר לו כן, ותמיד נהיה יחד, ובכל שעה ובכל רגע אדע איפה הוא. אבל כשחשבתי שגם נעשה אהבה, נרתעתי, ואז אמרתי לעצמי שאולי אני לא מאוהבת, וכבר לא הבנתי כלום" ("הספרייה החדשה", תרגום: מירון רפפורט). המסרים הסותרים העקביים של הבעל מטריפים את האישה. הבעל הוגן, הוא מודה בפני האישה שאינו אוהב אותה מההתחלה, אבל בכל זאת מוליד אתה ילדה; מצד אחד הוא זוכר את כל מה שהיא מספרת לו בתקופת החיזור "ונראה מאד-מאד מאושר לראות אותי", ומצד שני – באותה פסקה – "אף-פעם לא סיפר לי משהו על חייו". ההתעללות הנפשית ברומן של גינצבורג היא, אם אפשר להתבטא כך, התעללות מעודנת הרבה יותר מזו שאצל ברנשטיין.

אין בכוונתי להתרעם על כך שברנשטיין איננה גינצבורג (אחת הסופרות הגדולות במאה ה – 20), רק להמחיש את הבדלי התפיסה הספרותית. ברנשטיין כתבה רומן פעולה רהוט, נקי, כתוב במשפטים קצרים וקצביים, ובו קו עלילתי אחד בהיר. כיון שאין ברומן גילוי של ניואנסים הוא נשען על מתח עלילתי בלבד. ההישענות הזו מולידה ספרות דלה. ככלות הכל, ספר שיש בו רק קו עלילה הוא ספר אנורקטי.

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: