קצרים

1. ימים משונים. ימים ללא ספר טוב לקריאה לפני השינה. ימי בין המצרים. ימי ביניים. ימי הביניים חוזרים.

מרגרט אטווד המתורגמת החדשה, הנרי ג'יימס המתורגם החדש, לא היו לפי רוחי. את "הרפתקאות אוגי מארץ'" קשה – עד לא ניתן – לקרוא בתרגומו העברי הקיים. מי עוד חלף במיטתי? אינני זוכר.

נעצרתי לבסוף על סימנון החדש. אם כי, אני מסתייג – ובעצם לא מבין לאשורו – את פולחן סימנון הישראלי (באיחור אופנתי של שבעים שנה). סופר טוב, ללא ספק, אבל לא כזה טוב.

(פעם קראתי אנקדוטה נאה של בעל טור ב"וושינגטון פוסט": בנעוריו, היה מושא הערצה של חבריו ושלו, נער שקנה לו שם כמי שהתנסה כבר, התנסה עד גמירא, ביחסים עם נשים. "סקס זה גדול" – אמר פעם הנער לחבורת המעריצים שלו, שהנהנו בהתלהבות בהסכמה, פרי ניחוש ומשאלת לב. אבל אז, להפתעת מעריציו, הוסיף הנער בעגמומיות: "אבל לא כזה גדול")

2. לבסוף, בהיעדר חומר, פניתי לז'אנר שאיני נוהג לקרוא לפני השינה: ספרי עיון (בספרות יפה, ההתרוצצות של הדמויות הבדויות מולך, הולמת יותר את מצבך הנייח בסוף היום; אתה מבכר שאחרים יתרוצצו). התקדמתי ב"אנושי, אנושי מדי", של ניטשה, ללא ספק כמעט: הספר המתורגם החשוב ביותר שראה אור בשנה האחרונה (ולוויית חן לו היא בוסריותו המסויימת; בוסריות של גאון אבסולוטי, שמעניינת, אם להיות סופיסט לרגע, לא פחות מפירות הגותו הבשלים). ואז "מודרניות נזילה", של הסוציולוג זיגמונט באומן.  

3. ספרים מסוגו של "מודרניות נזילה" – המערבים אמירות חריפות ואנושיות באמירות בנליות ולא מחודדות-עד-תום – צריך לקרוא בעין פוזלת. עין חדה בספר ועין חדה, הפוזלת, במציאות המוכרת לקוראו של הספר. ניסיונות ההמשגה של המציאות (הרואיים בהחלט) נוטים לעתים להמריא ולהתנתק מהמציאות המוכרת מניסיוננו ולנהל דיאלוג לא מפרה עם ניסיונות המשגה קודמים של אותה מציאות נזנחת עצמה.

4. כמו בפסיכולוגיה האינדיבידואלית שבה היכולת לנסח כמה שיותר במדוייק את הקונפליקטים המענים את היחיד תורמת להחלשת כוחם (אני מאמין בזה), כך הניסיונות הסוציולוגיים לנסח את המועקות והקונפליקטים החברתיים מסייעים באלחושם. וכיוון שהמציאות המערבית חולה (אני מאמין בזה), סוציולוגיה במיטבה היא ז'אנר חיוני ואצילי.

5. להיות כמה ימים ללא מחשב, קל וחומר להיות בעל בלוג ללא מחשב, מחדד אצלך את שאלת-השאלות: עד כמה להיות תלוי בעולם החיצוני ועד כמה לצלול לתוך עצמך? סוגיית ההתנתקות החד-צדדית.

כי הקללה של האינטרנט – שלמרבה הפליאה רבים רואים בה ברכה – היא הצורך הממכר להיות "מחובר". כלומר, להיות חיה חברתית. האדם הוא חיה חברתית? ליתר דיוק האדם הוא חיה שמבינה שהיא חיה חברתית. ולכן אולי יכולה לצמצם את הצורך הזה?

6. כמי שבא ממקום קטן, כפר, לתל אביב, מעוררת מחשבה עגמומית העובדה שבחלוף שנים מספר בכרך, חוויית האנונימיות מתפוגגת. ריבוי האינטרקציות מחייב שתפגוש מכר בכל גיחה החוצה מהבית. ממש כמו בכפר הולדתך. רק נסיעה בקו חמש, הפולח כמו סכין בחלה את העיר מחזירה לי את התחושה הזכורה לי מנעוריי של ביקור בתל אביב: האנטיתזה המוחלטת, הקוסמת והמאיימת, של כפרי הקטן.

7. "ואלס עם באשיר" הוא לא סרט מקורי מבחינה תוכנית, אם כי הוא ממחיש את הגועל שבמלחמה (האסתטי-כמעט, לא דווקא האתי). חלק מהרושם של הסרט נובע להשערתי מאותו מושג שניסחו הפורמליסטים הרוסיים: "הזרה". כי לראות סרט מלחמה באנימציה דווקא, מחזיר, באופן פרדוקסלי, למלחמה את מלחמיותה (בפרפרזה על ויקטור שקלובסקי).

8. יש איזו טלנובלה, שאיני בטוח בשמה, שמסתיימת לפני "לונדון וקירשנבאום" בערוץ 10. ברקע כותרות הסיום נראית יעל בר זוהר ישובה ורוכנת מטה ואז הצדה בזעקת שבר וכאב. המחשוף של בר זוהר נדיב במיוחד בסצינה הזו. וזה אולי השקר בתמצית של הז'אנר: לכאורה מדובר ברגש מועצם – אבל בעצם, המוקד המוכחש, הוא השדיים של בר זוהר ולא שום רגש או פטמת-רגש.

או של טלי שרון (זה השם?), שמין אירוניה לא רצונית נלווית דרך כלל לרפליקות שלה בטלנובלות או אף בדרמות "הרציניות", אירוניה שכמו אומרת: "מה זה משנה בעצם מה אגיד. אני הרי כXXXת, וזה מה שחשוב".    

9. דוריס לסינג, בהקדמה שהוסיפה ב – 1971 ליצירת המופת שלה "מחברת הזהב" (שראתה אור במקור ב – 1962; וזה מעניין, אם זוכרים את שירו של פיליפ לארקין על יחסי המין שנבראו ב – 1963) ממליצה כך לקרוא ספרים:

"אני אומרת לאותם סטודנטים שבילו שנה-שנתים בכתיבת עבודות על ספר אחד: 'יש רק דרך אחת לקרוא – לשוטט בספריות ובבתי-מסחר לספרים, לבחור ספרים המושכים אתכם, לקרוא רק את אלה, להשליכם כשהם משעממים, לדלג על החלקים המתנהלים בכבדות, ולעולם, לעולם לא לקרוא דבר משום שאתם חשים שחובה לקרוא אותו, או משום שהוא חלק של איזה זרם או תנועה".

דברים כדורבנות.

בהשראת לסינג חשבתי שהתפתחות אינטלקטואלית ראויה מתקדמת באופן דומה לתנועת הפרש בשחמט. אתה מתקדם ישר, בהתאם לתשוקות הקריאה שכבר קיימות בך, בוחר ספרים שמראש אתה מנחש שיעניינו אותך. ואז, בעקבות הקריאה, שכמעט בהכרח אינה זהה למחשבותיך המוקדמות במאת האחוזים, אתה מתפתח מעט הצדה. וחוזר חלילה.

10. בביקורת ספרות, יותר ממלומדות חשוב האינסטינקט. "זיהוי צרכים", כפי שמכונה הדבר בז'ארגון הפסיכולוגיה הפופולרית. לזהות מה אתה מרגיש וחושב כלפי הספר בזמן קריאתו. מבקר ספרות אינו חייב להיות אדם נחרץ. אדם בעל ספקות אינטלקטואלים רבים יכול להיות מבקר ספרות מצוין כל עוד האינסטינקט המוזכר לא כבה בו: לדעת אם הוא נהנה מהספר שמוטל לפניו אם לאו, ולמה הוא נהנה או לא.  

11. אני מציץ מדי פעם במדור "תרבות" של ויי-נט ושואל את עצמי מה קרה לו לאחרונה. כמעט כולו היום הוא יח"צנות של חרושת-התרבות ולא דיון דעתני בתרבות. וזה עוד ויי-נט, אתר יחסית דעתני, מה יגידו אזובי הקיר?  

12. האם זה רק אני ומשאלותיי, או שרוח סתו מסתננת לעתים לערבים בעיר?

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שולמית אפפל  On אוגוסט 6, 2008 at 12:37 PM

    הביקורת שלך (מעריב) על "לילי" של קאלו הינה לטעמי יצירה בפני עצמה. טקסט לקחת לדרך. תודה

  • אדוקה  On אוגוסט 6, 2008 at 1:22 PM

    שחזרת! רוח סתיו רעננה ברשימות!

  • אפרת  On אוגוסט 6, 2008 at 2:46 PM

    התיאור על ההתפתחות האינט' בהשראת לסינג הוא נפלא. עצוב שמעטים ממשיכים לנסות להתפתח גם אחרי שסיימו את "קריאת החובה" בבית הספר או באוניברסיטה.

  • קורא  On אוגוסט 6, 2008 at 3:29 PM

    מאוד מעניינת. אני לא צפיתי בסרט, אבל כמובן ספגץתי כמות לא מבוטלת של אימז'ים מתוכו. ואכן, כמו שאמרת, בהזרה יש גם האדרה. זאת הערה שלא נשמעה קודם לכן, למרות המיילג' המכובד שהסרט זכה לו.
    האם קריאת ספרים היא בחירה מבחינתך? הרי אתה אמור לכתוב ביקןרת מדי שבוע.

  • וגם  On אוגוסט 6, 2008 at 3:32 PM

    שמתי לב לזה גם כן. ממדור אינטרנטי יחסית רציני הוא הפך למדור יחצנות לאיזה טלנובלה שאני לא יודע מי צופה בה. הכל מתחיל ונגמר בכסף, מן הסתם. מקווה שזה לא סתם טעם רע במיוחד.

  • איה מ  On אוגוסט 6, 2008 at 3:56 PM

    אורי קליין כתב על ואלס עם בשיר שהאנימציה מציגה את המלחמה באופן אסתטי מאוד ולכן מושך למדי. וזה עמוד ביחס הפוך למטרה האתית שהבמאי הציב לעצמו.

    סעיף 8 מבדח ונכון מאוד. כל פעם שאני מדליקה את הטלוויזיה כדי לצפות בלונדוןוקירש אני רואה את ברזוהר עם הציצים זועקת. מצחיק

    בכלל רשימה מעניינת וכיפית ויופי שחזרת.

    אגב. האם אתה יכול לספר למה החדש המתורגם של הנרי ג'יימס לא כל כך טוב?

  • דרור  On אוגוסט 6, 2008 at 4:13 PM

    בדיוק אתמול התחלתי -שוב- לנסות לקרוא את סימנון, שעת הפעמונים, וזה באמת מוזר, כי מדפיסים ספרים כה רבים שלו, מין סופר הבית המתורגם של הספריה לעם, ואני מודה שזה לא רע, אבל זה על גבול המשעמם, עם פה ושם איזו הבלחה שבינתיים משאירה אותי עם הספר.

    בעניין הרוח, לא רק בערב – אני מפחד לפתוח פה לשטן, אבל זה האוגוסט הנוח ביותר שאני זוכר כבר כמה שנים בתל אביב.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוגוסט 6, 2008 at 5:04 PM

    ואפרת תודה רבה.
    לקורא – את קריאת הספרים לעבודה אני עושה במשך היום. בלילה אני משתדל לקרוא רק דברים שאני אוהב, לעצמי
    לאיה – "התלמיד" של ג'יימס. זה לא שהוא לא טוב. זה לא הוא זה אני, הפעם. לא הייתה לי סבלנות לספר שאינו לוכד אותי קרוב לראשיתו..
    לדרור – סימנון, יש לגביו משיכה מוזרה של אינטלקטואלים. ולטר בנימין לא החמיץ בזמן אמת אף ספר שלו (לפחות בנימין היה מעודכן יותר, והגיב בזמן אמת). מין משיכה לספרים עם אלימות, משיכה של אינטלקטואלים לבלשים, למשל, כמייצגי הקוטב הנגדי של אורח חייהם, חיי רוח.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On אוגוסט 6, 2008 at 5:06 PM

    לעיל – זו הייתה תגובתי
    אכן, מחשב מחודש(:

  • עומר  On אוגוסט 6, 2008 at 5:32 PM

    אם אתה בענייני עיון בכלל וסוציולוגיה בפרט, אני ממליץ לך בחום על "אינטימיות קרה" של אווה אילוז. חוץ מזה שהוא מצוין וחשוב, יש לי הרגשה שאתה ספציפית תתחבר אליו מאוד.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 6, 2008 at 6:15 PM

    תודה. קראתי את הספר, אף ביקרתיו, והוא אכן מעניין מאד.

  • עידית  On אוגוסט 6, 2008 at 6:44 PM

    אריק, קראת את "כיכר היהלום"? אני לא זוכרת שכתבת עליו.

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 6, 2008 at 6:48 PM

    כן. ספר מרשים. לא כתבתי עליו ביקורת.
    היא קצת מזכירה לי את נטליה גינצבורג (מעט פחות טובה), אבל ספר מרשים בהחלט.

  • אייל  On אוגוסט 6, 2008 at 7:43 PM

    בקשר להערה האחרונה,
    נראה לי שברגע שחוצים את גיל 30 אוגוסט הופך להיות, עם כל החום המועך שבו, כבר מסמן בעצם את בוא הסתיו, וזאת סוג של נחמה. אמנם נחמה אבסורדית קצת, אבל נחמה.

  • ימימה  On אוגוסט 6, 2008 at 10:27 PM

    או שבסוף יתברר שגם אותו ביקרת -סומק-.

    האבודים. התכוונתי לכתוב עליו משהו. אולי ייצא לי יום אחד. זה ספר שטלטל אותי לא מעט.

    וגם אני לא מאלה שקוראות עיון. (אלא אם זה קשור לאיך ליישן תינוקות.)

  • חן  On אוגוסט 6, 2008 at 10:40 PM

    כיף שחזרת

    באשר לאטווד (1)- מאכזב לשמוע! סופרת כזאת גדולה שפשוט מתורגמת רע לעברית!
    (לא יודעת לגבי הספר החדש)

    ובאשר ל-5- לפעמים נראה לי שבדיקות מיילים, תגובות לבלוג, פייסבוק וכדומה הן המדד החדש להרגיש האם אתה קיים
    וזה מבאס…

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 7, 2008 at 12:18 AM

    את האבודים לא קראתי. אבל באמת שמעתי מכמה מקורות שהוא חזק. אני, אגב, אוהב ספרי עיון אבל לא לפני השינה, לפני-לפני השינה (:
    לחן – אני חושב לנסות פשוט להגביל את השעות מול המחשב. כלומר, לסגור את האינטרנט גם אם אני עובד על המחשב.

  • אייל  On אוגוסט 7, 2008 at 10:13 AM

    צריך לזכור שלפחות בזמנו סימנון עצמו נתפס גם כדמות מושכת מאוד בהוללות שלו ובמופעי הראווה שלו וביצרנות שלו, וזה אחד הגורמים הבולטים שהפכו אותו גם לסופר מסקרן.

  • צ ור  On אוגוסט 7, 2008 at 2:12 PM

    סוף סוף קצת אינטלקטואליות ייצרית ברשת. א מחיידיקע. עם כל הרשת לקרוא קצת תוכן

  • נועם  On אוגוסט 7, 2008 at 9:46 PM

    את "קו חמש, הפולח כמו סכין בחלה את העיר".

    ולגבי סימנון, הוא נעשה לסופר הבית המתורגם של עם עובד משום שקנז החליט שזה מה שמעניין אותו לעשות. והאמת, עם השפה של קנז הייתי מוכן לצלוח גם מים עכורים. וסימנון דווקא צלול וחד (יותר מסכין בחלה).

  • רועי  On אוגוסט 7, 2008 at 11:51 PM

    א. הטלנבולה שראית את הכתוביות שלה הייתה "טלנובלה בע"מ" וכן, היא הייתה טלנובלה ממוסחרת בקל תשעים, אבל כמה שהיא הייתה זולה היא הייתה מעולה. כמו פניני ספרות במדור המוזלים, בוא נגיד. סאטירית שנונה וכן, מה לעשות, טלנובלית. היא הייתה מעולה ומבקרי הטלוויזיה, גם הסנובים ביותר, שיבחו אותה.

    ב. מה שלסינג אמרה נשמע מעולה ותמיד קינאתי באלה שיכלו לקרוא ככה ספרים. אבל אם התחלתי ספר אני לא מסוגל שלא לסיים אותו (בדר"כ), משהו בעמודים שבדרך, באלפי האותיות והמשפטים שמחכים שיקראו אותם, ותמיד עולה השאלה, אולי זה משתפר? עד לעמוד האחרון לפעמים מחכה שיקרה נס. ואז זורק בעצבים ונשבע יותר לא להתקרב לסופר הזה. אבל הנה יוצא הספר הבא שלו ומדובר כל כך ומשובח כל כך, מה, לא אנסה?

    ג. גם אני, לצערי הרב, נמצא בתקות יובש ספרותית, תקוע עם כל ספר שמתחיל לקרוא. מזמן לא קרה לי ככה וזה ממש מדכא למען האמת. הלוואי שזה תקופת בין המיצרים, הלוואי. לפחות ככה זה אומר שעוד שלושה ימים זה יגמר.

  • שירה  On אוגוסט 10, 2008 at 4:41 AM

    נהדרת הההשואה שלך בין דיבריה של לסינג לתנועת הפרש
    ולגבי 12, אין שום רוח והלחות שוברת שיאים

  • מיקרו  On אוגוסט 11, 2008 at 12:29 AM

    נא לשים לב שזו לא סתם ישיבה אלא מדיטציה, מה שעוד יותר מעצים את הדימוי :
    נסיונות להגיע לשלווה שלמות והשלמה של גופנפש אשר מתנפצים לרסיסים מכובד ה"מערביות" שאיתה אנו חיים מהיום בו אנו נולדים, ה"מערביות" הזולה והשטחית, שגורמת לסבל עמוק שקשה לו להתאזן מדטטיבית
    ומאחורי הדימוי – הצופה – גם הוא , אפילו אם הוא בודהיסט אדוק, יכנע לבסוף לפיתוי וייצמד לשדי נערת הזוהר לינוק מהם,מסומם,
    עד לסבל הבא

  • מיקרו  On אוגוסט 11, 2008 at 12:33 AM

    התרגום אכן בינוני למדי, אבל יש לי הרגשה שגם תרגום טוב לא היה משפר את הספר שכנראה הוא פשוט משעמם
    עוד ספר "רעיונות" של בלו, רק שהוא לא מרתק כמו הגרמנים הקלאסיים לדעתי לפחות.
    בדיוק קראתי את "ילדי חצות" גם בתרגום קצת הזוי של אהרן אמיר והוא מצוין כי הוא פשוט מצוין בלי קשר לתרגום.

    בלו – הרצוג, המבולט ואנדרסון עדיפים בהרבה
    אוגי – overrated

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 11, 2008 at 12:43 AM

    תודה על הערותיך המלמדות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: