קצר בשבח העלילה

קראתי לאחרונה את "יער נורווגי" של  הרוקי מורקמי. רומן מצוין. לא גדול. מצוין.

וחשבתי על העלילה ברומן הזה, על אותו יסוד פרימיטיבי-כביכול, חוט, שבאמצעותו סופר מצוין לוכד אותנו בתוך מבוך יצירתו ובו זמנית מציע לנו בעזרתו את הדרך היחידה לצאת ממנו.  

לעלילה, חשבתי, יש משמעות מטאפיסית. לא, לא במובן שנתן אריסטו ב"פואטיקה" לעלילה, לעלילה כמי שמציגה את ההיגיון הסיבתי בטהרתו, בניגוד להיסטוריה.

המשמעות המטאפיסית של העלילה נובעת מאותה לכידה שהוזכרה. 

הלכידה שלוכד רומן טוב את קוראו, משעה את חייו של הקורא ממנו-עצמו, השעייה שכדוגמת השפעתה, במשך ובעומק, איני מכיר באף צורת אמנות אחרת. ההשעייה הזו של הקיום, היכולת הזו להינתק באמצעות הקריאה מהעולם, מחומריותו הגסה, מההיררכיות הקשיחות שלו, מצרימתו וזוהמתו, מוענקת לנו בראש ובראשונה באמצעות העלילה; במעקב המתוח אחר ההתרחשויות המתחוללות על הדף ובמוחנו.

באמצעות העלילה אנחנו יכולים לחיות חיים מקבילים; העלילה מאפשרת את הטראנס החזק ביותר המוכר לי.

למעשה, אותו עצב הפוקד קוראים רבים כשהם נוכחים שהרומן הטוב שהם קוראים עומד להסתיים, מיהמוה קץ הרומן בקריאה אטית – דומה למיאונה העיקש של הנשמה לחזור לגוף, לצערה המופגן, עליהם מדווחים אותם אנשים שמתו מוות קליני והושבו בכוח לחייהם ברגע האחרון.         

 

  

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אינשם  On אוגוסט 18, 2008 at 12:44 AM

    לדעתי,
    השאר פילוסופיה רחפנית בגרוש , עם עלילות משנה מגניבות

    יער נורווגי ריאליסטי ולכן יותר טוב כנראה

  • ז'ניה  On אוגוסט 18, 2008 at 1:27 AM

    יש בזה משהו, אבל זה לא הכל. כי עובדה שלא כל ספר עם עלילה מותחת מאפשר טריפ כזה. צריך שתהיה בעלילה גם הבטחה לתת לנו מפתח כלשהו – לעצמנו, או אולי לאיזשהו פשר, או לחיבור למשהו גדול מחוץ לנו. צריך להיות הד סימבולי כדי שהקסם הזה יתחולל.

    ומסכימה עם זה שמעלי – בסופו של דבר יער נורווגי הוא הספר האמין היחיד של מורקמי. בציפור המכנית הוא הגיע הכי קרוב להישג הזה, אבל קלקל בשליש האחרון.

  • תומר  On אוגוסט 18, 2008 at 6:00 AM

    : )

  • אסתי  On אוגוסט 18, 2008 at 6:17 AM

    לנוכח רוב הספרים היוצאים במחוזותינו עולה הגעגוע, שלא לדבר על ערגה, לדבר הזה שהיה פעם כל כך מובן מאליו ושמו עלילה. מרוב משחקים לשוניים ועיסוק בסגנונות ובוועדות קישוט של השפה שכחנו את הצורך הראשוני של הנפש בסיפור עם התחלה אמצע וסוף, בדמויות עם קונפליקטים ברורים שניתן להזדהות איתם ולדאוג להם ולרצות ללכת בעקבותיהם

    ולמורקמי יש את היכולת שהפכה נדירה כל כך, להלך עלינו קסם, עם סיפורי העלילה שלו. אישית אני מעדיפה את הציפור המיכנית, אבל לדעתי הוא מצליח לשבות אותנו בכל ספר שלו, כי מיטבו הוא היכולת הסיפורית שלו.
    וככה גם פיליפ רות וגם ורגאס יוסה וגם מולינה.

    אהבתי עד מאוד את האבחנות המדוייקות שלך על הכוח והערך המוסף של העלילה לנפשנו הדוויה.
    תודה.

  • הציפור המכאנית לדעתי  On אוגוסט 18, 2008 at 12:07 PM
  • אודי שרבני  On אוגוסט 18, 2008 at 12:18 PM

    לא יודע.

    אני לא איש של עלילות.
    אם אני קורא משהו אני לא מפעיל (או מופעל מולי ) שעון עצר אל מול העלילה
    אלא מול קו מחשבה
    מחוות, גיבור, ה-איך יותר מ-המה
    וזה לא אפילו ה-איך של מישהו שמתיימר לכתוב וקורא, כביכול את בין השורות
    אלא סתם ה-איך. של מישהו, כן, שהוא לא איש של עלילות.
    ו-אז הם חיו באושר ואושר
    ו-אז ככה ככה
    אפילו סתם ו-אז
    של בתוך סיפור

  • איה מ  On אוגוסט 18, 2008 at 12:20 PM

    אותה לכידה השעיה טראנס ה"להינתק באמצעות הקריאה מהעולם, מחומריותו הגסה, מההיררכיות הקשיחות שלו, מצרימתו וזוהמתו" וכל שאר התארים הם בדיוק אלה שאריסטו דיבר עליהם בפואטיקה ומגולמים בתוך הקתרזיס, שפותר ומפוגג את הקשר (הקשר שבחוט) שהצבעת עליו, העלילה רבת פנים ומשתנה בהתאם לכותב לדור וגם למדיום כמובן, עלילה הוליוודית היא משהו אחד וכו' וגו' ובכלל. רק שנורא לא אהבתי את האנלוגיה שעשית בין כל אלה ל מוות קליני. למה למה הצורך הזה בגמירה מתפוצצת כזאת? אורגייסטית כזאת שלא ממש מכבדת דבר מן המדובר. לשם מה נחוץ ומה פשר הצורך הזה לגייס את אלוהים את כל הזיונים שבתבל כולה ומה לא רק כדי לדבר על "עלילה טובה", שכבודה במקומה ושעל יכולתה הגדולה כבר אריסטו בעצמו עמד. מי צריך את כל ארסנל התחמושת הזה מלבד המוות עצמו….
    התהלמות לא עושה טוב לאף אחד אחד ולשום נושא בעולם
    מבאס לאללה בחיי

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 18, 2008 at 1:26 PM

    על התגובות וההערות.
    לז'ניה – אני מסכים שהעלילה אינה תנאי מספיק. אבל נדמה לי שבפרוזה היא תנאי קרוב-להכרחי.
    לאודי – אני חושב שאני מבין את גישתך. אבל האם היא אינה הולמת יותר שירה או כתיבה מסאית? אולי לא בהכרח.
    איה מ – מתנצל על הבומבסטיות. אבל הפוסט עצמו הוא בומבסטי-משהו, לא רק סופו(:. ניסיתי לתאר מעבר קיומי שנעשה בפעולת הקריאה. אני באמת חש בו כשאני קורא ספר טוב – למעשה לא-חש בעולם, כפי שניסיתי לתאר. ולגבי הערתך על אריסטו: אני צריך לחזור ולעיין בו. אבל האם אריסטו התייחס לשקיעת-העולם בזמן הקריאה?

  • חני  On אוגוסט 18, 2008 at 7:57 PM

    את יער נורווגי, ואני מסכימה איתך בעיקרון לגבי העלילה, אם כי יש סופרים שיודעים ללכוד את הקורא גם ללא עלילה ליניארית כמו מרגרט דיראס למשל.

  • חן  On אוגוסט 18, 2008 at 9:00 PM

    אני מסכימה עם שבחיך בדבר העלילה. במקרה הספציפי של "יער נורווגי", אני חושבת שהקסם וגם השאיבה של הקורא לעולם אחר, מובדל, טמונים גם בעיצוב הדמויות, שלדעתי הוא מעולה
    (ואולי אפילו גאוני, אני יודעת שאתה בטח לא מסכים
    🙂
    ולחני- הדוגמא שלך הזכירה לי את מרגרט אטווד, שגם היא לוכדת את הקורא באופן מרשים, ללא עלילה ליניארית. בכל אופן, ברור שזה לא האמצעי היחיד ל"לכידה".

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 18, 2008 at 11:01 PM

    נכון, עיצוב הדמויות מרשים. אבל הרומן נפתח שבע עשרה שנה אחרי סיום המאורעות ומות נאוקו, וכך, בחוזרו לאחור, מותח שעון-עצר עד למותה. הטכניקה הזו, של הקדמת המאוחר, היא טכניקה עלילתית שעובדת כאן היטב. באמצע הרומן, לקראת סופו, שוב מדלג מורקמי קדימה ושוב נסוג, באותה טכניקה. בלוויית פרישת חייו הקצבית, התכליתית והנקייה משומנים של המספר הצעיר, העלילה כאן משמעותית. עם זאת, לולי עיצוב הדמויות המצויןהיה הרומןאכן לא מרשים.

  • סיון  On אוגוסט 19, 2008 at 12:11 AM

    אני זוכרת מעט מאוד מהרומן הזה. אני זוכרת שהטריד אותי שהתכונה העיקרית שלו היא שהוא קל ומהנה, והיה בזה משהו קצת זול. דבר אחד שלא שכחתי משם הוא את התסכול של המספר, שהיה נראה לו הגיוני שכל הזמן ינועו בין הגילים 23 ל24 וחוזר חלילה. משהו כזה. רק בגלל זה היה שווה לפתוח את הספר הזה.
    בגלל השאיפה המקסימה והאבודה הזאת.

  • איה מ  On אוגוסט 19, 2008 at 12:16 AM

    אל תתנצל, לא לא בבקשה

    ובכלל, לא כדאי, לא להתנצל ולא להתאמץ

    גם אני מרגישה הרבה פעמים כשאני קוראת בספר מרתק וממגנט כאילו אני עוברת לעולם מקביל. זה נכון וזה דווקא לא בומבסטי לדעתי. דברים אחרים היו ברשימה הזאת בומבסטיים בעיניי כמו סוגיית "המוות הקליני". חוץ מזה אתה בטוח שהמוות הוא "עולם מקביל"? יש שם בכלל איזה עולם?

    לא זכור לי שאריסטו התייחס "לשקיעת העולם בזמן הקריאה". מה שניסיתי להגיד בעניין זה הוא דבר מה אחר אבל לא הצליח לי כנראה

  • אודי שרבני  On אוגוסט 19, 2008 at 8:11 AM

    לא
    הדבר האחרון שעניין אותי , נניח, ב"חרדתו של המלך סלומון", הייתה העלילה או משיהיה

    אתה יכול להשוות את זה מול המשפטים המולפלאים שם? המחוות הקטנות? החמלה? הגישה שבאה משפטית ולא עלילתית

    אני רוצה ללקט כשאני קורא.

  • אסתי  On אוגוסט 19, 2008 at 1:22 PM

    ודרך הכתיבה.
    ואין ספק שבניית הדמויות היא חלק משמעותי שאי אפשר בלעדיו
    אבל העלילה. העלילה היא העניין (לדעתי)
    השאר זה טכניקה שברור שחייבת להיות מצויינת ומבריקה כדי להעלות את הספר לדרגה משמעותית

    הבעיה היא שבשנים האחרונות מאז כל מי שיש לו לפ-טופ מוציא ספר, הכשרון לספר סיפור הולך ונעלם תחת ההסוואה של ועדות קישוט סגנוניות, שכשמתפזרים זיקוקי הדינור שלהן מתברר שאין שם שום דבר.

  • אודי שרבני  On אוגוסט 19, 2008 at 1:46 PM

    לא נגד העלילה, העלילות, אומר שזה לא ה-עניין
    אומר שבנוסף, ולפעמים יותר (אצלי- מה שאני שם לב אליו)
    וגם, לא דיברתי על דווקא הצד השני; הקצנה של קישוט וכו'. יכולת מאופקת זאת גם דוגמא טובה למה שאני אוהב

  • איה מ  On אוגוסט 19, 2008 at 10:38 PM

    נזכרתי עכשיו שקראתי את תגובתך שוב, נדמה לי שזה היה ולטר בנימין שאמר שהעולם שוקע בזמן הקריאה… או שלא. בכל אופן למה שאלת? אני סקרנית

  • אריק גלסנר  On אוגוסט 20, 2008 at 12:00 AM

    מעניין אותי פשוט. אם תיזכרי איפה ולטר בנימין כתב את זה – אשמח לשמוע. אני מוצא את עצמי נמשך לבנימין לאחרונה אחרי רתיעה ארוכת שנים בעקבות ההתנסות המוקדמת שלי בקריאה בו. כמו שקראתי שאמר מישהו פעם: "אני עומד לצלול ראש לבריכה ללא מים – אבל אני חייב לומר זאת: ולטר בנימין היה מבקר ספרות גרוע".
    היום דווקא נראה לי שיותר אתעניין בו.

  • איה מ  On אוגוסט 20, 2008 at 12:42 AM

    מרוב שהדהד לי המשפט הזה חיפשתי אבל לא מצאתי, אבל זה משפט שמתאים לו בול לעניות דעתי:)
    אנסה שוב. לא קראתי את כל מה שכתב, היחס שלי אליו מורכב, הגורל שלו סיפור חייו אישיותו וההתייחסות שלו לילדות, למראות ההם, לתמונות ההם, סיפורי הילדות שלו ממכרים ממש משכרים ונורא יפים חמכים מכילים זמן שעבר אדיר עוצמתי. הגישה לספרות זה עניין מורכב יותר ומסובך לדעתי, אבל אני לא רואה את עצמי מומחית לולטר בנימין וגם השפה שלו משתנה כשהוא מדבר על ספרות ונהיית מפותלת מאוד וזה עוד תרגום מגרמנית, ושם אני נכנעת לפמעים לויתור זה מעייף אותי. אם אמצא, אגיד לך.

  • אביבה  On ספטמבר 10, 2009 at 12:08 PM

    קורות הציפור המכנית לפני היער הנורבגי. . בגלל שהיה לי קשה להנות ולהתחבר לציפור…החלטתי להימנע מהיער הנורבגי. קראתי את ההמלצה הגורפת שלך, ועכשיו מאמינה שבהזדמנות הראשונה ארכוש ואקרא. תודה.

  • אביבה מצטערת  On יולי 25, 2017 at 2:40 PM

    ניסיתי באמת מאוד לקרוא את יער נורווגי אחרי הכישלון שלי עם ' ..הציפור המכנית' הבעייתי. לצערי סבלתי מחיפושיו הנואשים הספר לפרוורסיה שאולי המניע לה היא המחשבה ש'ככה זה במערב' מתוך צורך להראות שהיפנים מערביים לא פחות מכולם – זו אולי באמת תופעה, אך לדעתי אין בספר מודעות לה. יש גם דברים טובים אבל לא ברציפות. לעיתים תחושה ש'לא מובן אבל זכותו של כול עם להיות לא מובן לאחרים', וכך המשכתי אבל הילדה הפרברטית המרושעת שהפילה בפח את המטופלת – שברה אותי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: