קצרים

1. אז איך הביוגרפיה החדשה של ברנר, שכתבה אניטה שפירא? קיבלתיה אתמול והתנפלתי עליה מייד. קראתי כבר את חציה בשקיקה. השקיקה – בגלל ברנר. לא בגין שפירא.

זו ביוגרפיה הגונה, בהירה, וודאי ונחוצה. אבל זו ביוגרפיה עייפה-משהו, שאינה כתובה בלהט, צנומה להפתיע, אינה נכנסת מבעד לפרגוד של ברנר – זה הסופר היחיד במינו בין סופרי העולם, שכל גאוות השייכות לתרבות העברית יכולה להיסמך על כתפיו החסונות.

שפירא ההיסטוריונית אינה נכנסת כדבעי לניתוחי היצירות המורכבות של ברנר, ומסתפקת בהבאת תקציר שלהן. ביוגרף שהוא גם היסטוריון וגם מבקר ספרות וגם אחד שיודע לכתוב – הרי זו אישיות נדירה שאינה צומחת גם פעם בדור (ג'וזף פרנק, שכתב את הביוגרפיה המונומנטלית של דוסטוייבסקי, הוא יוצא דופן יחידאי; אנרי טרויה, הפטפטן הזה, הוא ראיה לסתור, כלשון התלמוד).

עד כה, ואני עם שפירא וברנר כבר ב – 1911, לא חידשה לי הביוגרפיה חידוש משמעותי על חייו ומחשבתו של ברנר, למרות שהקריאה, כאמור, שוטפת ומהנה. ובעצם, חידוש אחד יש כאן, אולם הוא לא מתגלם במלוא הפוטנציאל שבו: ההתייחסות לברנר בהקשר הפסיכופתולוגי של מחלת הדיכאון. זה הקשר מתבקש, ולמרבה ההפתעה כזה שלא נחקר בצורה שיטתית עד כה. שפירא אכן מתייחסת להפרעה הנפשית של ברנר, למחלת הדיכאון שלו, אולם לא יוצרת טענה תקיפה ומעניינת בעקבות ההתייחסות הזו.

הביוגרפיה הגונה. בייחוד לנוכח המציאות המחפירה של היעדר ביוגרפיה על עמוד תווך כברנר. אבל, עושה רושם, כי לברנר מגיע יותר. כל החשבון לא נגמר.

2. ראיתי היום מודעות פרסומת במוסף "ספרים" של "הארץ", מודעות פרסומת לספרים חדשים. במודעה אחת הובא ציטוט מקהילת קוראים אינטרנטית הדורש בשבח הספר המסוים המתפרסם. במודעה שנייה הובאו ציטוטי סלבריטאי-ספרות (חלקם בעלי כישרון) הדורשים בשבח ספר של סלבריטאי-ספרות אחר (בעל כישרון) שרק כעת ראה אור (כלומר, הם קראוהו לפני צאתו לחנויות. הכיצד?).

כשכוחה של בקרת-האיכות הספרותית, כלומר ביקורת הספרות, תש, כיוון שהעיתונות המסחרית אינה משקיעה בה את שלושת המ"מים הנצרכים (מקום מרווח, ממון מספק, ומקצועיות מיומנת), צומחות מין תופעות משונות כאלה, יצירי-כלאיים מבהילים כאלה: ביקורות שאינן ביקורות אך מתחזות לביקורת על ידי סימן המירכאות המפורסם וה"סמכותי". 

אלה ביקורות שהאתיות שלהן מפוקפקת ביותר (סלבריטאי-הספרות הם ידידי ומכרי המחבר; אותה "ביקורת" – אנונימית! – באתר אינטרנט היא לא של אדם שצריך לתת דין וחשבון לקוראיו על המלצותיו, לא אדם שביקורת היא מקצועו, אלא, סתם, קורא אקראי). 

העוקץ הקוריוזי הוא שרוצים לשמר את הקליפה – כלומר, כביכול אלה הן "ביקורות", הרי הן מובאות כציטוט! לא, למשל, לאחר נקודתיים, כמי מישהו שאמר משהו לא מחייב בעל פה, אלא, כביכול, ציטוט מפי הגבורה הביקורתית, שהגתה והגתה בספר וניסחה אחר מחשבה את תובנותיה בכתב, ניסוח שממנו נלקח הציטוט – אך לחולל – מלשון חולין, חלל ריק, חליל מצפצף בשאון, חילולי מחול "מה יפית" וחול וחול – את התוכן.

3. כמו קאטו הזקן צריך לחזור ולומר את מה שכביכול ידוע: הטלוויזיה המסחרית בישראל היא רוצחת תרבות. הטלווזיה המסחרית בישראל היא מטמטמת מוחות. הטלוויזיה המסחרית בישראל היא סכנה קיומית. הטלוויזיה המסחרית בישראל – שומר נפשו ירחק. 

4. צוף גדול אני מוֹצה מקריאת "האדם הלא נראה". זו קלאסיקה אמריקאית מ – 1952 שכתב הסופר השחור ראלף אליסון ומתארת את חייו של צעיר שחור בשנות העשרים והשלושים למאה ה – 20. זה ספר מכונן בשיח היחסים הבין-גזעיים באמריקה. ספר, שכל מי שרוצה לכתוב, למשל, על מזרחים ואשכנזים בארץ, יכול ללמוד ממנו איך לקחת את הנושא הטעון והכאוב הזה ולהפוך אותו לספרות גדולה, לא לתעמולה פשטנית.

כמו קלאסיקות אמריקאיות רבות מהמחצית השנייה של המאה ה – 20 הוא אינו מוכר לאינטליגנציה הישראלית (בעלת האוריינטציה האירופאית והחשד בכל "תרבות גבוהה"-כביכול אמריקאית). כמו מקרה קלאסיקות אמריקאיות רבות, מתווך-התרבות היחיד שנמצא להן בארץ היא הוצאת "זמורה ביתן" של שנות השמונים.

הגיע הזמן, אגב, שכל נכסי צאן הברזל התרבותיים הללו (ספריו של תומס וולף, חלק מיצירתו של סול בלו וג'וזף הלר וג'ון אפדייק ועוד ועוד) יוצאו לאור מחדש, ורצוי גם בתרגום חדש. במקרה של "האדם הלא נראה", התרגום, של אורי בלסם, דווקא טוב.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  ביום ספטמבר 3, 2008 בשעה 1:10 PM

    וגם אני תהיתי לרגע איך הם קראו את הספר, אבל אז הגעתי למסקנה אליה אתה הגעת- שהם קראו את כתב היד לפני שהספר יצא והאמת, אחרי התהייה הראשונית, אין לי בעיה עם זה.

    אם האנשים האלה, ידידיו של המחבר, היו מפרסמים ביקורת רשמית ללא גילוי נאות היה בזה טעם גדול לפגם. ככה, כשהסיטואציה ברורה לכל בר דעת, זה לא נראה לי טרגי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום ספטמבר 3, 2008 בשעה 1:26 PM

    ומלבד זאת אתה סבור כי יש להרוס את הוילה של האח הגדול? בחייאת, אריק, לא סכנה קיומית ולא כלום. כלומר – לא כלום, כן, אבל לא "סכנה קיומית". לכל היותר קצת שיעמום, וגם זה לא תמיד.

  • ברוך שובך  ביום ספטמבר 3, 2008 בשעה 3:50 PM

    ברוך שובך אריק.
    מצור .

  • גל  ביום ספטמבר 3, 2008 בשעה 7:50 PM

    לאן צללת? צריכים את הקול השפוי שלך בין מוסף ספרים לאח הגדול!!!

  • שלי  ביום ספטמבר 3, 2008 בשעה 8:04 PM

    תמיד מעניין לקרוא אותך

  • מאוד צודק  ביום ספטמבר 3, 2008 בשעה 10:06 PM

    די עצוב היה לקרוא את התג' הנחנחיות והנהנתניות של אחד מהחבר'ה הטובים כנראה, שכותב פה שהאזעקה שלך לא לענין.

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 4, 2008 בשעה 1:14 AM

    על הערותיכם.
    טלי – אני לא בטוח שכולם מבינים את הסיטואציה. לדעתי, חלק גדול מהאנשים שנחשפים למודעות הללו סבורים בתמימות שאלה חוות דעת עצמאיות.

  • אחד העם  ביום ספטמבר 4, 2008 בשעה 8:22 AM

    יש משהו מגוחך במבקר ספרות המתבכיין על טוהר המקצוע. בכיינות כזו היא אפילו יותר מגוחכת מהקשקשת על טוהר הנשק ומכל היבבנות הצדקנית של יורים ובוכים.

    מרבית ביקורות הספרות בארץ נכתבות על-ידי בעלי עניין – מקורבים לסופר ולהוצאה או עסקני ספרות קטנים שמנצלים הזדמנות ללקק או לסגור חשבון.

    חלק גדול מהביקורות הן ביקורות מוזמנות. גרפומן א' שכותב במעריב מראיין את גרפומן ב' לרגל צאת ספרו של ב' וכמה חודשים אחר כך ב' מהלל במוסף ספרים את הצואה שפרסם א

    זו ביצה קטנה מלאה באנשים טיפשים ומושחתים. האם יש אדם אחד בישראל שמחשיב את דרור בורשטיין, מתי שמואלוף, ניסן שור, דרור משעני, יצחק לאור, בני ציפר מנחם בן וכו' למבקרים ישרים?

  • עמיחי  ביום ספטמבר 4, 2008 בשעה 3:14 PM

    אינו נושא לבדו את גאוות ההשתייכות לתרבות העברית. גם עגנון שם, הלא כן? ובענין הספרות האמריקאית – גם אני חסיד של "החבורה" הזו. יצא לך לקרוא את "ואולי שינה" של הנרי רות? גם מלמוד מצויין, אך הספרים הטובים שלו יצאו בעיקר ב"עם עובד" ורק הסיפורים הקצרים בזמורה-ביתן. ויש גם את דוקטורוב ואפטון סינקלר ועוד הרבה חבר'ה. אתה המבקר היחיד כמדומני היום שאומר בפה מלא שהספרות האנגלו-אמריקאית אהובה עליו. כ"כ לא בני ציפרי מצדך, פרחח! תודה, אריק. ושתמשיך לקרוא את מה שאני לא מספיק…

  • מגלה עולמות  ביום ספטמבר 5, 2008 בשעה 12:13 AM

    תורגמו כלל, כמו החלק האחרון (והמעולה) מתוך 4 של ג'ון אפדייק בסדרת "שפן" שלו.
    זה נכון, האבחנה לגבי התפיסה בארץ של התרבות האמריקאית כ"נמוכה" לעומת האירופאית.
    התפיסה מוטעית, גם לגבי העבר וגם ואולי בעיקר לגבי ההווה.
    זה נכון שאמריקה מייצרת המון טראש רדוד, מביך ומטמטם אבל מצד שני יש בה גם המון יצירתיות בתחומים מגוונים ולא רק בספרות .
    אפשר לראות את זה בערוץ 8 שאוהב לרכוש תוכניות אנגליות מתוך הנחה קלישאתית ושגויה שהם מייצרים איכות ואילו הסדרות האמרקאיות מתארות בעיקר את הצדדים הביזאריים של אמריקה.
    ככה מנציחים סטריאוטיפים חד צדדיים.

  • איה מ  ביום ספטמבר 6, 2008 בשעה 5:24 PM

    ,והיא נמסרת במתינות כזאת מתנהלת על מי מנוחות זה בינתיים, ונכון במתינות הזאת יש פוטנציאל לאפרוריות אבל גם למשהו אחר אז נראה בכל אופן זאת הביוגרפיה הראשונה שיצאה על ברנר וזה הישג. אגב. על ברנר שיצא שאני זוכרת לא מאמרים היה ב'גם אהבתם וגם שנאתם' שם הוא אחד במשולש של חיים באר. מעניין להשוות אבל קראתי את זה כל כך מזמן…. אתה מכיר?

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 6, 2008 בשעה 7:36 PM

    עמיחי – עדיין, את ברנר הייתי מעדיף לקחת לאי בודד, אי בודד לאי בודד.ולא את עגנון
    לאיה מ -שפירא משתמשת במחקר של באר, שקראתיו בעניין כמובן, במפורש
    ובאמת הביוגרפיה, כעת כשסיימתיה, היא בהחלט חוויית קריאה מרתקת. אבל הרבה הרבה יותר היה ניתן לעשות, הן בתחום ההיסטוריוסופי והן בתחום היצירות והן בתחום השרטוט הפסיכולוגי של ברנר. כל הכבוד מגיע לשפירא על הביוגרפיה אבל גם חשוב להגיד את זה שזו ביוגרפיה מסוג מסוים, חלקית מאד, המצטיינת בחלק ההיסטוריוני שבעבודת הביוגרף.

  • רמי בר  ביום ספטמבר 11, 2008 בשעה 11:21 AM

    חשיבות מיוחדת במינה

    ראשית בגל מקומו של ברנר כאושיה של הספרות הישראלית, ועל זה אין לי הרבה מה להוסיף

    שנית, וזה העיקר, כי ברנר עצמו השתמש במראית העין של ביוגרפיה שלו במרבית יצירותיו
    השתמש בה בתור כלי אומנותי בין השאר כדי ליצור אפקט של כנות
    של דיבור מן הקישקע

    לכאורה אסור לקורא חובב ברנר לקרוא ביוגרפיה כזאת, שמא תיפגם תחושת הסופר הכן והמתייסר – ברנר הגדול

    אבל, כמובן… מי יכול לעמוד בפני הסקרנות

    הייתי שמח לקבל מקורא כמו אריק קצת יותר מביקורת על שפירא

    ובכל זאת – תודה

  • רמי בר  ביום ספטמבר 11, 2008 בשעה 11:27 AM

    1)
    אמנם הברירה היא אכזרית, אך גם אני הייתי פורש אל האי – עם ברנר ולא עם עגנון

    2)
    אם אריק מתכוון להרים את הכפפה, אוסיף כי מה שחסר לי היא ההשוואה בין רמזי האוטוביוגרפיה ביצירותיו של ברנר לבין הביוגרפיה על פי אניטה שפירא

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום ספטמבר 12, 2008 בשעה 9:13 PM

    יש התייחסות להקשרים הביוגרפיים והספרותיים. אבל לא שיטתית. לגבי התייחסות רחבה יותר לביוגרפיה: אם אוכל להתפנות בעתיד אעשה זאת. כרגע אני עמוס מעל הראש, לצערי.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום ספטמבר 15, 2008 בשעה 12:52 PM

    כבר שבוע פלוס אתה לא מעדכן ומוסיף איזה קצר.. יאללה הגיע הזמן כבר

  • עוד אחת  ביום ספטמבר 15, 2008 בשעה 6:39 PM

    בזוכרנו את אריק

  • אריק גלסנר  ביום ספטמבר 15, 2008 בשעה 9:11 PM

    זו את?
    (:

  • עוברת אורח  ביום אוקטובר 18, 2008 בשעה 2:29 PM

    במודעת הפרסום של ספרו של אותו סלבריטאי?
    האם גם אתה נוכחת במעלותיו התרומיות או שמאן דהוא הצמיד אקדח לרקתך?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: