על "מתקנים ואטרקציות", של מיכל זמיר, הוצאת "חרגול"

חוקרי ספרות ישראלית עתידיים, בהנחה אופטימית שיימצאו כאלה, יוכלו לאתר בקלות נורת-אזהרה ענקית שהבהבה מעל אלפי דפי הפרוזה הישראלית בתחילת המילניום. חלקים נרחבים בספרות הישראלית העכשווית מתעדים בבחילה ובייאוש את התפוררות החברה הישראלית, או חוזים לה קטסטרופה. כזה הוא גם "מתקנים ואטרקציות", שכדאי, לפיכך, להעניק לו תשומת לב, למרות מגבלותיו הספרותיות.

הרומן אינו רומן של דמויות אלא רומן על מקום. "נווה חנית" היא שכונה שיועדה במקורה לאנשי צבא בכירים, ברבע-המאה הראשון, האופטימי, לקיומה של ישראל. כיום השכונה מאוכלסת באותה אוכלוסיה קשישה של האליטה הישראלית הישנה, קצינים-בכירים לשעבר, שכשפרשו מהצבא, בשנות השבעים, החלו בקריירה שנייה במגזר הציבורי והעסקי. אולם השכונה משנה את פניה, ערכה הנדל"ני נוסק, והיא מתאכלסת והולכת באליטה הישראלית החדשה: אצולת הממון הישראלית. זו אותה אליטה, שצמחה כג'ונגל באקלים הטרופי של הניאו-ליברליזם הישראלי: אילי ספנות הנשואים לדוגמניות, מיליונרים הרוצים לבנות בשכונה טירות "בסגנון האיים הקנאריים" וכיו"ב.

למרות אופיו הסוציולוגי המובהק של הרומן, בהיותו רומן, יש כאן גם, כמובן, דמויות. בא-כוחה של האליטה החדשה הוא הנדל"ניסט, גבי חייק, המשדל את וותיקי השכונה להתפנות מבתיהם תמורת הון עתק. חלק מהוותיקים אינם יכולים לעמוד בתאוות הבצע שמתלקחת בהם. למשל, שרה גבריאלי, מחנכת לשעבר, שלנוכח הצעה של שני מיליון דולר על ביתה עונה בחמדנות: "'שניים וחצי!' הרבה מים זרמו מאז ימי ויקטור הוגו ו'עלובי החיים' הממורטט שנשאה תחת ֹשֶחיָה לכל שיעור חופשי". ואילו בתה היפה של שרה, הילָלי, מאבדת את עשתונותיה לנוכח כוחו העולה של חייק. אולם חלק מהוותיקים מתקוממים. חייק רוצה להקים בשכונה ספא ומולו מתייצב הקצין הבכיר בדימוס, שרגא לבני, בן השמונים:  "ספא?! התייוונות לאור היום!".

הרומן מסופר בגוף שלישי, מדלג בחיוניות ובאלגנטיות מדמות לדמות. הוא כתוב בטון סאטירי, טון בקי בהוויות העולם, סולד מהן ומשלים עמן בייאוש עליז. הטון הנונשלנטי מורגש בכל זאת כמעושה במקצת, אולי אף שאוּל, מבצבץ משולי אדרתם של קסטל-בלום ויצחק לאור. חולשתו הגדולה של הרומן היא בעלילה. העלילה, בעיקר התפתחות הרומן בין היללי לגבי  חייק, תופחת באטיות מעוררת צפיות כעיסת חלה, אך מתרוקנת באחת כמו סופלה שנוּקב.  

אולם למרות החולשה בדינמיות, חוסנו של הטקסט נובע מהצילום הסטטי של זירת מאבק חברתית, תְחומה היטב אך שמשמעותה החברתית חורגת מהרמה המוניציפאלית.

תהיה זו טעות למשוך בכתפיים מול תחלופת האליטות המתוארת ברומן ולראות בה מנהג העולם, שבנו רובנו, מהמעמד הבינוני, אין הוא נוגע. תהיה זו גם טעות קריטית לראות באבדן ההגמוניה האשכנזית-חילונית-ציונית-סוציאליסטית, עדות מבורכת לפרוגרס, לנורמליזציה. כי ההבדלים בין האליטות הם הבדלים מהותיים ולא פרסונאליים. "הבית הערכי, הנטוע, המצטנע, המצטדק, האידיאליסטי, המוסרי, החרא, היהיר, הקר", כפי שמהרהר אחד מבני ותיקי השכונה שבחר לרדת מהארץ, היה בית של אליטה משרתת, של אליטה שרוסנה באמצעות האתוס הלאומי. ואילו אליטת הממון החדשה המשתלטת על השכונה אינה מכירה בכל מגבלה ערכית. היא  הדוניסטית וטורפנית. חלומה בתמצות וולגרי: "הוא תוקע אותה. שותה מהכוּס שלה יין לבן ואוכל שרימפסים".

הסוציולוג האמריקאי החשוב דניאל בל, בספרו "The Cultural Contradictions of Capitalism", תיאר את המעבר של הקפיטליזם האמריקאי מקפיטליזם שמרוסן על ידי "האתוס הפרוטסטנטי", אתוס של סגפנות וחסכנות, לקפיטליזם חסר עכבות מוסריות. גם לנו הייתה מקבילה ל"אתוס הפרוטסטנטי", זו הייתה הלאומיות הסוציאליסטית, שחייבה את האליטה הישראלית לעשות לא רק לביתה, אלא גם לבית הלאומי. מרגע שכוחה של הלאומיות תש – אבדו הרסנים על הקפיטליזם הישראלי.  

ישראל המתוארת ברומן היא ישראל שבה פרמטר אחד קובע את ערך הקיום: הממון. זו חברה ללא אופק אוטופי, סוציאליסטי או לאומי, היעדר-אופק שיוצר קלאוסטרופוביה. זו חברה שהתקווה היחידה שלה היא למשבר גדול שינער אותה; בפרפראזה על הניסוח המפורסם של לנין אומרת אחת הדמויות: "הכל  יהיה עוד הרבה יותר גרוע, לפני  שיהיה יותר טוב".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: