קצרים

1. מה קראתי להנאתי בשבועות האחרונים? "נחלת אבות" של פיליפ רות. סיפור אמיתי על ימיו האחרונים של אביו של הסופר. ברות יש שילוב של הערצה אמיתית לאנשים ששֹרו עם החיים ויכלו להם, בני המעמד הבינוני-נמוך כמו הוריו, יהודים ואף לא יהודים שהביטו לאמריקה בלבן של העין ולא השפילו מבטם (משפט עם ברק גורודישי, אפשר לומר), בצד הבלחי אכזריות וסדיזם של סופר "מצליחן" כלפי אלה שלא עשו את זה, ובמשתמע גם כלפי אותם אנשים קשוחים וקשים שחייהם היו אפורים כשק. השילוב הזה, הנוכח גם ב"צוקרמן ללא כבלים", למשל, ונחלש, כמדומני, ברות הנוטה לצד החמלה של הרומנים האחרונים, יוצר מין ריאליזם כן מיוחד במינו. תקצר היריעה להדגים זאת ב"נחלת אבות" (מנהל האינטרנט אינו מאשר כרגע הרחבה – משפט עם ברק ברקאי, אפשר לומר). בכל אופן, "נחלת אבות" הוא אחד הרומנים החזקים של רות. הסצינה בה מנגב רות הבן את הצואה של אביו החולה ש"עשה במכנסיים", מנגב במרירות ובמין סיפוק מוזר, כי זוהי, הצואה, "נחלת האבות" האמיתית שלו, הוא אחד מפסגות הפרוזה האמריקאית של הדור האחרון, עד כמה שקריאתי הגיעה.

אחר כך קראתי את "נילס לינה" של הסופר הדני בן אמצע המאה ה – 19 ינס פטר יעקבסן (יצא  בתחילת שנות ה – 80 ב"עם עובד", תרגום: פסח גינזבורג). יעקבסן היה נערץ על רילקה, תומס מאן, הרמן הסה ועגנון. זה סוג של סיפור-חניכה של חניך שמסרב להתחנך. רומנטיקן שחולם להיות משורר ולא מצליח להגשים את מטרתו. כשהוא מגיע סוף סוף למסקנה ה"קנדידית", שבמקום לחלום על גדולות ונצורות מוטב שיעבד את גנו, גם אז – טוב, אבל זה יהרוס את הקריאה.

הספר כתוב במשיכות מכחול אימפרסיוניסטיות אך מעבר לרמת המיקרו הטקסטואלית משכה אותי ההתייחסות האמביוולנטית שבו לרומנטיקה (האמביוולנטיות הזו משכה לפיכך, להבדיל אלף וכו', גם את מאן ועגנון). הסופר הזה, יעקבסן, לא רצה להיות סופר בכלל, ועד סוף ימיו הקצרים החשיב את תרגומו ל"מוצא המינים" לדארווין כפסגת יצירתו. הקיצור, רצה הוא להיות איש מדע וכתב כמו בעל כורחו. כיוון שאנחנו מצויים בעידן של מדע ההופך לבדיוני יותר ויותר, הסוגייה הזו של התפתחות רוחנית מול פיכחון-לא-מפוכח מדעי היא אקטואלית מאד. רומן נהדר.

בתענוג גדול קראתי את "אנגליה חולמת – הביטלס, אנגליה ושנות הששים", של ד"ר עודד היילברונר (שם משפחה קצת מוזר ליהודי, לא?). הספר הזה, ספר כה נדיר בספרייה העברית המצומצמת של כתיבה רצינית על רוק, מנתח את הביטלס על רקע אנגליה של שנות הששים. טענתו בקיצור מעוול משווע: הביטלס היו נאמנים לרוח האנגלית האנטי-מהפכנית. שנות הששים באנגליה, בהשפעת הביטלס בין השאר, היו הרבה פחות אלימות מבאירופה ובארה"ב, בגלל המסורת האנטי-מהפכנית הזו של האי הנערץ. בכלל, משכנע היילברונר, חלק גדול מהקסם של הביטלס נבע מהשימוש שהם עשו באנגליות שלהם. הביטלס, לפיכך, גם הובנו אחרת במולדתם מאשר בארצות אחרות. הספר ("כרמל") עתיר באנקדוטות מענגות על ארבעת המופלאים, בניתוחים היסטוריים-תרבותיים מאלפים, ועתיר גם, אם כי קצת פחות, בחזרות אקדמיות אופייניות.

בהערת אגב, כיוון שהיחסים בין הספרות לרוק מעניינים אותי מכמה כיוונים שבהזדמנות אולי אנסה לבאר אותם (לעצמי ולאחרים), הספר של היילברונר הזכיר לי בלי כוונה את העובדה המעניינת שלדור שנות הששים בארה"ב, שדבּריו היו זמרי רוק (כמו דילן, הדלתות ועוד הרבה), קדמה תנועה ספרותית: דור הביט (גינזברג, קרואק ועוד). גם בבריטניה קדמו לביטלס, לרולינג סטונז, למי ועוד, דור של סופרים שפרצו לתודעה בשנות החמישים כ"צעירים הזועמים". חוסה ורגס יוסה מזכיר בספרו "תעלוליה של ילדה רעה" הבדל דומה, בין-מדינתי הפעם, בין שנות החמישים לשנות הששים. בשנות החמישים, לטענת המספר של ורגס יוסה, שלהבה הספרות והמסה הספרותית את הדמיון ועמדה במרכז העשייה התרבותית ביצירתם של האקזיסטנציאליסטים הצרפתים. שנות הששים הם מעבר, עבור המספר, מהספרות למוזיקה, ומפריז ללונדון.

2. "מלכוד 22" ראה אור מחדש ושוב נשמעות הטענות הוותיקות המוטעות על כך שהלר הוא סופר של ספר אחד. וזאת למודעה: "גולד שווה זהב" הוא אחד הספרים המצחיקים ביותר שנכתבו מעולם, יותר מ"מלכוד 22", ויש בו אמירה סאטירית נבואית-למחצה ומשמעותית ביותר על תפקידם של היהודים בתנועה הניאו-שמרנית של מפנה המילניום. ואילו "משהו קרה", הרומן השני של הלר, הוא פסגת הפרוזה האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה – 20 (יותר מ"מלכוד"). בסדר, אז "אלוהים יודע" הוא ספר לא משהו ו"דיוקן האמן כאיש קשיש" (שם, אם אינני טועה, מתקומם הסופר הקשיש על הפרסים הספרותיים שתמיד חמקו ממנו ברגע האחרון וניתנו לפיליפ רותים של העולם) אינו מזהיר כמו רעיו. קורת רוח גרם לי, לפיכך, העורך המיתולוגי בסיימון אנד שוסטר שערך את "מלכוד" ושרואיין במוסף סופ"ש של "מעריב" בידי עופר שלח ושטען כי גם הוא מבכר את "משהו קרה". הנה אדם עם טעם ספרותי! מן הראוי שישתלב בעולם המולו"ת!

3. הכתיבה האנגלו-סקסית, בהכללה, היא כתיבה-מכוונת-קורא (לכן, למשל, העלילה הלופתת במרכזה). הסכנה: בהתכוונות הזו לקורא, בקומוניקטיביות, אובד החלק האינדיבידואלי, הלא-מתיישב, של הסופר. עם זאת, בכתיבה-מכוונת-יוצר או בכתיבה המבליטה את המדיום הלשוני, הסכנה היא שהאינדיבידואליות הלא-מתיישבת של הסופר או לשונו "הפרטית" פשוט אינה מספיק מעניינת או, למצער, לא נגישה.

4. טריוויאלי אך אומר זאת: אי-הקרנת "שיטת השקשוקה" בערוצים המסחריים והקרנתו בסינמטק במה שהפך להיות מצעד מחאה של התקשורת הישראלית נגד בעלי הממון-בעליה, הם אירועים בעלי פוטנציאל להפוך לאירועים מכוננים בתולדות מדינת ישראל. מין אירוע שהעוז אלמוג של 2070 יכתוב עליו בספריו על ישראל של תחילת האלף השלישי.

5. נפשתי בצפון ואכלתי בשלוש מסעדות חומוס: שתיים ערביות ואחת דרוזית. לצערי, רק אחת מהן, "נימר" בצומת גולני, השביעה את רצוני ותאבוני. ליפול בחומוס אפשר לא רק אצל יהודים.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • סמי  On ספטמבר 15, 2008 at 11:13 PM

    של רוזנטל ישודר בערוץ 1. אני תמיד מתקומם נגד הבוז האוטומטי של צופי הטלוויזיה כלפי הערוץ הממלכתי, שדווקא מצטיין בחשית סרטים תעודיים. הנה הנוק אאוט שהוא מביא לערוצים השבעים והמפוחדים השכנים.

  • דוד  On ספטמבר 16, 2008 at 6:53 AM

    רציתי להעיר לך על הביקורת שפרסמת השבת על הספר של הבת של צבי זמיר. טענת כי הספר מדבר על המעבר מאליטה משרתת לאליטה צוברת הון. אני חושב שכדאי לך להתעדכן בספרים של כלכלה פוליטית כמו "מיהו ישראלי?" של יואב פלד וגרשון שפיר שמצביעים על כך שמלכתחילה הדיבורים של אליטה משרתת נועדו לסבסוד הון של אותה אליטה חברתית. הדימוי הזה של ההקרבה עד כמה שהיה בו ממשות התקיים במקביל לרמת חיים גבוהה יותר מאשר העולים החדשים ועיירות הפיתוח.

  • אסתי  On ספטמבר 16, 2008 at 9:57 AM

    שהסרט "שיטת השקשוקה" של מיקי רוזנטל אכן ישודר בערוץ 1 מאחר והוא תלוי דרישת תיקונים בעריכה.
    לא יודעת למה הכוונה, אבל לי זה מריח לא טוב. ממתי ערוץ שידור מתערב בעריכות של סרטים שמשודרים אצלו?
    לי זה נראה כמו מכבסת מילים לצנזורה ובהכרותנו את מיקי רוזנטל קשה להאמין שהוא יכנע לתכתיב כזה.
    בקיצור – השמחה על השידור מוקדמת מדי.

  • חן  On ספטמבר 16, 2008 at 11:31 AM

    מעניינת האבחנה על הספרות האנגלו-סאקסית ועל ה"דילמה" שהיא מעלה.
    באשר לספרו של פיליפ רות- קראתי מאמר מאד יפה של קלייר קאהן על ההתמודדות שם עם האב ועם מותו, מומלץ.

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 16, 2008 at 12:35 PM

    על הערותיכם.
    סמי – אני חובב את הערוץ הראשון, או יותר נכון את האידיאה של הערוץ הציבורי, ומתפלל שיתעלה לתפקידו הנכבד מתישהו.
    לדוד – הערתך חשובה. עם זאת, אני סבור שהייתה בושה והייתה הסתרה של העושר ולצביעות הזו יש תפקיד חברתי מרסן.
    חן – מעניין מאד המאמר שהזכרת. הוא ברשת?

  • אופיר זמר  On ספטמבר 16, 2008 at 3:46 PM

    מעניין שהיילברונר בחר לקרוא לספרו ככה – מתישהו בשנות ה-90' יצא ספר בשם England's Dreaming, של העיתונאי ג'ון סאבג' – ספר שעוסק דווקא בלהקה אנגלית אחרת, הסקס פיסטולז (באופן לא כל-כך מפתיע, בעצם – הכותרת היא ציטוט מתוך שיר שלהם). האם היילברונר מתייחס אליו באיזושהי צורה, או שזה סתם מקרה?

  • איה מ  On ספטמבר 16, 2008 at 4:15 PM

    אהבתי מאוד את ההבחנה בין כתיבה-מכוונת-קורא לבין כתיבה-מכוונת-יוצר

  • איתמר  On ספטמבר 16, 2008 at 4:45 PM

    מרגש אותי בכל פעם מחדש

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 16, 2008 at 5:26 PM

    אכן, היילברונר מתייחס לספר המוזכר בדבריך וגם מייחד פרק לשנות השבעים באנגליה, בה נדחקו הביטלס לזמן-מה מהתודעה, בין השאר בגין תרבות הפאנק, בין השאר של הסקס-פיסטולז.
    עם זאת, אכן נשמט ממני מדוע בחר היילברונר לקרוא לספר בשם "אנגליה החולמת". לא זכורה לי התייחסות מפורשת לבחירת השם, אבל ייתכן שמוחי בוגד בי.

  • ארז  On ספטמבר 16, 2008 at 8:19 PM

    ב- 1. צריך להיות "משיחות מכחול", ולא "משיכות מכחול". לא?

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 16, 2008 at 10:06 PM

    ארז. לא נדנוד בכלל. אני מעודד בתוקף הגהות לשוניות בטקסטים שלי. אין דבר שנוא עלי (טוב, יש כמה) משגיאות כתיב. אבל לגבי הערתך אני לא בטוח כאן מה הנכון. כי משיחה פירושה שימון ראש המכחול, ומשיכה – העברתו על גבי הבד או הנייר וכו'. לא? אני לא בטוח בזה ואולי מי מהמאזינים יוכל להאיר את עינינו(:

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On ספטמבר 16, 2008 at 10:57 PM

    לגבי הספרות האנגלו סקסית:
    מה עם דוגמאות כמו תת עולם של דלילו או חלק מספריו של בלו או פינצ'ון או אפילו מובי דיק
    ?
    יש המון דוגמאות הפוכות, לספרות שהיא יותר אסתטית רעיונית מאשר נאראטיבית

    באותה מידה שיש דוגמאות הפוכות להכללה האירופאית.

    לגבי רות:
    רב אמן בתאור החיכוך בין אינדבידואליות לבין קונפורמיזם, חיכוך שהוא ההיסטוריה של ארה"ב והמערב בכלל, על תוצאותיו השליליות והחיוביות
    את "נחלת אבות" לא קראתי, אבל לקחתי את ההמלצה לתשומת לבי

  • לא אמא שלך  On ספטמבר 16, 2008 at 11:01 PM

    "משיכות" זאת הכפילה הקולנועית הערמומית של משיחות האורגינלית. היא מהירה יותר ונראית נכון במבט חטוף, אבל זה לא זה. מזכיר לי את המיסתורין ששוררים בין "בכסות החשיכה" וב"חסות החשיכה". איש אינו זוכר כבר מי קדמה למי, מי הבלונדינית ומי המחומצנת.

    ובינתיים, על נהרות בבל, דמעותינו מתייבשות לאיטן.

  • תמר  On ספטמבר 16, 2008 at 11:58 PM

    עכשיו הבנתי למה אני כל כך אוהבת ספרות אנגלוסאקסית.

  • אילזה לונד  On ספטמבר 17, 2008 at 12:55 AM

    את המכחול מושכים על הבד מנקודה לנקודה, ומושחים בצבע, נניח, את המכחול עצמו. ובקיצור: מה שאריק אמר.

  • חן  On ספטמבר 17, 2008 at 1:11 AM

    ארז צודק- "משיחות" בכל המקרים- גם באלה שמופעלת לכאורה מעין "משיכה" של המכחול על הבד- זאת טעות
    המשיחה היא גם המשיחה של הדף בצבע ולא רק של המכחול

  • אריק גלסנר  On ספטמבר 17, 2008 at 1:56 PM

    על הערותיכם.
    ל"ללא נושא".
    אכן, פינצו'ן ודלילו שונים במובן הזה. אבל יש לי הרושם שזו הכללה פראית תקפה, עד כמה שאוקסימורון כזה יכול להתקיים. המודרניזם האנגלוסקסי והפוסט-מודרניזם האנגלו-סקסי אכן לא כפוף להכללה הזו. אבל, הפוסט האנגלו-סקסי, בניגוד למודרניזם (ג'ויס וולף), לא חדר ללב הקאנון האנגלו-סקסי. בלו הוא סופר של רעיונות, הרבה פעמים. ועדיין אני כולל אותו בהכללה שהצעתי. הוא נגיש ועלילתי ברבים מיצירותיו. "מתנת המבולדט", הגדולה ביצירותיו הידועות לי, הוא רומן עתיר רעיונות אך גם עלילתי לעילא. בכלל, תשווה אותו ל"הר הקסמים" מבחינה זו ותראה שאין מה להשוות.
    לגבי "משיחות" ו"משיכות" נשאר אצלי בצריך עיון, למרות שחלק בי כמה להודות שזה "משיחות". אבל למדתי לא ללכת אחרי היצר.
    (:

  • אביבה  On ספטמבר 10, 2009 at 12:01 PM

    אחד הספרים המעולים שקראתי .לדעתי הספר עולה על "הכתם האנושי ופסטורליה אמריקאית שאף הם יצירות מופת. פיליפ רות מגיע בספר נחלת אבות לפסגות גאוניות. מומלץ מומלץ"

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: