ביקורת על "ימיו ולילותיו של הדודה אווה", של אמנון דנקנר, הוצאת "אחוזת בית"

השנה היא 1956. מספר "ימיו ולילותיו של דודה אווה" הוא ילד ירושלמי שהתייתם בינקותו מאמו, שנהרגה במלחמת העצמאות. הוא גר כעת עם אביו, אדם חלש, פקיד זוטר בממסד ההסתדרותי ומשורר שלא זכה להכרה, בבית ערבי נטוש. יחד עמם מתגוררת בבית גם משפחה ניצולת שואה: אב זעוף ושתקן, אם שכועסת על כל העולם ועל ובן גוריון אך היא גם עסיסית ופלרטטנית, ובנם. אל המעין קומונה הזו, של אנשים שהחיים מעכו, פורץ הדודה אווה.

הדודה אווה הוא איש מסתורי כבן שלושים, הלבוש בדרך כלל בגדי אישה ועובד לפרנסתו ככותב רומנים זולים על נערות יפות תואר המבקשות אהבה. בהוראת האחראי על נכסי הנפקדים הערבים, יושבי הבית הנטוש נדרשים להקצות לו חדר בבית. הגבר האנדרוגיני הופך עד מהרה להיות גם אם גם אב לילד היתום, ואף מורה, שחונך אותו במלאכת הכתיבה. יחסיהם רבי התהפוכות של השניים ניצבים במרכז ברומן.

התחבולה האלמנטרית אך היעילה של אמנון דנקנר היא השהיית האינפורמציה על עברו של הדודה אווה עד סוף הרומן, זה שהוליד את התנהגותו המשונה כמו גם את ייסוריו ואף אלימותו המתגלה לפרקים. אבל התחבולה הבסיסית הזו היא רק אפס קצהו של סגולותיו האמנותיות של הספר. דנקנר מעורר התפעלות בעורמת המספר שלו, הניכרת בתזמון מושכל של גלילת פרטי מעשה העלילה, היעדרם המוחלט של שומנים סיפוריים והולכת הסיפור הסמכותית; בהומור העסיסי שהרומן גדוש בו; בבקיאות המפולפלת בהוויות העולם שמתגלה בו; בניואנסים הפזורים לאורך הטקסט, הנמסרים בדומיה ובקריצה מהמספר לקורא בלי להכריז על עצמם בצלצולים; בעברית המשובחת, לא מפורכסת מדי ובכל זאת שבתית, עברית היודעת גם להתעוות באופנים משעשעים בפי הדוברים השונים; בהעלאתו המשכנעת של הווי חברתי שלם, ירושלים בשנות החמישים והשישים, העלאה המסתייעת בגדודי גדודים של דמויות, אירועים ומותגים בני התקופה.

למעשה, לפרקים נדמה שהמתח הנבנה לקראת פתרון חידת הדודה אווה הוא רק אמצעי ביד הסופר להחזיק את קוראיו קשובים למשהו אחר שמעניין אותו לספר, לא סיפורה של הדודה אווה אלא סיפורה של ירושלים. ירושלים זו שבלבה גבול, ולכן צומחות בה פנטזיות חוצות גבולות, עיר אפורה, שלפיכך חלומות תושביה ססגוניים, בירת ישראל הקטנה של לפני ששת הימים,  מדינה שמותניה צרים וראשה לפיכך מתפקע מתשוקות. כולם מפנטזים כאן: משוררים חולמים על גדולה ספרותית, פוליטיקאים זעירים יוקדים בתשוקה למלכות ישראל משיחית, עקרות בית קוראות בשקיקה סיפורי בדיה רומנטיים ונערים בולעים חוברות פורנוגרפיה עברית. פנטסטית היא המציאות הישראלית עצמה – מלחמת סיני, חגיגות העשור הפומפוזיות, חטיפת אייכמן – ריאליזם פנטסטי שמתנשא בכמה רמות על חיי האנשים הקטנים בבירה הפרובינציאלית.

ירושלים הקטנה החולמת חלומות גדולה משופעת ב"טיפוסים". אצל דנקנר אין כמעט דמויות אלא "טיפוסים": גנן תימהוני המאוהב בגינותיו עד לשיגעון, בלש יוצא משטרת ורשה מכוער למדי ופיקח מדי וכיו"ב. האווירה האקסצנטרית מזכירה את סרטיו של פליני. הדודה אווה משתלב היטב בעיר רווית הפנטזיות וה"טיפוסים". ל"טיפוסים" יש תכונות בולטות ומובהקות, לרוב גם משעשעות, אבל לאו דווקא עומק פסיכולוגי, וגם הדודה אווה, לכאורה דמות בעלת תהומות נפש אפלים, אינה יוצאת מגדר ה"טיפוס". בצד מגבלה זו, הרומן יוצר תחושה של כתיבה מצוינת אך בז'אנר סלול, שבו תמיד יהיו גברים הססניים ואישה פרולטרית מוחצנת וסקסית, ילד המגלה לראשונה את העולם וגבר יוצא דופן שחונך אותו, אמרות חוכמה עממיות, אדם קטן הנרמס בידי הרשויות וכיו"ב. גם הרגש המרכזי שנוטע בנו הספר, הכמרת הלב, ננטע בנו באופן מורגש.

קשה שלא להתפעל מהכישרון המתפרץ ברומן של דנקנר. ועם זאת, אסור להעלים עין מהמגבלות של הפרוזה המפתה הזו. דנקנר כתב יצירת מיינסטרים משובחת. זה הרבה מאוד. אך אין צורך לשגות בפנטזיות דוגמת ההכרזות על "גאונות" ועל הדמיון ל"זכרון דברים", המצויות בגב העטיפה.  גאונות אינה רק היכולת המאגית לספר סיפור, שקיימת בספר. גאונות היא גם אומץ, ובדרך כלל מאפיינת אותה, כמו ביצירת המופת של שבתאי, התעמתות חזיתית עם ההווה של היוצר והחברה שהוא חי בה.

"ימיו ולילותיו של דודה אווה" הוא לפחות הרומן השלישי המז'ורי בעשור האחרון שעוסק בירושלים הקטנה (קדמו לו "חבלים" של באר ו"סיפור על אהבה וחושך" של עוז). הפנייה הזו של הספרות הישראלית לעבר, על הנוסטלגיה הבלתי נמנעת הכרוכה בה, מטרידה. הרבה יותר חשוב לספרות הישראלית רומן שיתמודד עם ההווה. רומן על, הבה נאמר, עורך יומון גדול במציאות הישראלית העכשווית, המורכבת והמיוסרת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • טלי  On אוקטובר 7, 2008 at 1:59 PM

    זה ספר מצויין, לטעמי.

    עד שאוכל לפרסם את הביקורת שלי ייקח זמן, אבל אני מצאתי בו הרבה אמת והרבה דיוק רגשי.

    לא שאני לא מבינה אתהפרספקטיבה הכללית שלך על הצרכים של הספרו העברית כמערכת כללית, אבל ספר טוב נכתב מהבטן, מהנשמה, מתוך החומרים שמעסיקים את הכותב בזמן הכתיבה, מהמקום הכי פרטי ואינטימי, אי אפשר, בעיניי, להפנות דרישה לסופרים לכתוב על מה ש"צריך".

    לא התלהבתי מהפרסום הבוטה שבו חבריו של המחבר צוטטו כאילו היו מבקרים ניטרליים, אבל אני כן מסכימה עם חלק גדול ממה שהם אמרו על הספר, למרות שאני הייתי בוחרת ניסוחים אחרים.

  • חגיגות העשור  On אוקטובר 7, 2008 at 9:55 PM

    ממי שמנכסים את הרכוש הציבורי למטרת ניגוח הרכוש הציבורי.נראה שמבקרים נאלצים לשבח טכסטים של עתונאים. כאילו כתיבה היא דבר שכל אחד יכול לשלוף, רמת הספרים מעידה שכך סבורים עתונאים ושאר סלבריטיס.

  • אריאל  On נובמבר 11, 2008 at 9:28 AM

    נראה שאתה בין היחידים שמלאי התפעלות מהספר, השאר נראו די מסתייגים.
    http://bookout.co.il/ספרים/ימיו-ולילותיו-של-הדודה-אווה

  • טלי  On ינואר 2, 2009 at 9:38 PM

    זו הביקורת שלי http://www.notes.co.il/tali/51264.asp

  • יוחאי  On פברואר 5, 2010 at 12:05 PM

    אני מצאתי גם דמיון בין ספרו של דנקנר לבין "מות הנזיר" של אלון חילו. גם העיסוק בפרשיות מההיסטוריה היהודית, גם השימוש בתכנים קוויריים, ובעיקר השימוש במספר שמרחם על עצמו וחושב שמגיע לו יותר.

  • Os  On פברואר 18, 2011 at 5:40 PM

    I have to say I think you are too soft on Dankner- I found this book predictable and emotionally flat

    And (unforgivably) flat

    I also found it very very hard to identify or sympathise with characters which seem incapable of feeling or offering simple love- they all ended up revealing either a neurotic or heartless selfish interior

    what does it say about how the author sees the world, and how much he really liked his characters?

    This book have nothing to offer but the celebrity-dom of its author.

Trackbacks

  • By ימיו ולילותיו של הדודה אווה on נובמבר 21, 2010 at 1:22 PM

    […] NRG, ספטמבר 2008. ביקורת מאת דן לחמן, אתר e-mago, ספטמבר 2008. ביקורת מאת אריק גלסנר, הבלוג "מבקר חופשי", אוקטובר … ביקורת מאת טל ניב, אתר 'הארץ', מרץ […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: