על "אש בבית", של איריס לעאל, הוצאת "זמורה ביתן"

"אש בבית", ספרה הרביעי של איריס לעאל, מזכיר לי למה אני מבקר ספרים. מעטים הרומנים החדשים המעניקים למבקרם את החוויה הנדירה של עבודה שאינה מוחשת ככזו, ביזנס שהוא פלז'ר צרוף, בגין איכות כתיבתם, ונוסף על כך את תחושת הייעוד בנשיאת הבשורה אודותם לקהל הקוראים, בגין היותם של כותביהם בלתי מוכרים מספיק.

כמו רוב הרומנים המצוינים, תקציר העלילה אינו מוסר את הלוז המענג שבחוויית הקריאה. מענג הוא דווקא שטח הפנים הדחוס, שאינו ניתן לתמצות, זה שעל פני נופו חולף הקורא כתייר מאושר ממשפט למשפט. ובכל זאת: זה רומן בגוף שלישי על שני זוגות במחצית נתיב חייהם: אדי וליזה, הוא צבר הסוחר באמנות רוסית והיא עורכת סרטים; וארקדי ואניה, הוא אמן צעיר ושותף לעבודה של אדי והיא רופאה נטורופתית. הרומן מדלג בין הזמנים על פני חייהם, בעיקר על פני חיי הזוג הראשון, בעיקר על פני חייה של ליזה, שגדלה בשכונת מצוקה, שהייתה נשואה לבעל יציב ועשיר והתגרשה ממנו בגלל היקסמותה מאדי. ליזה ואדי, כמו זוגות רבים לפניהם, אינם יכולים להתאושש מההבטחה שהייתה כמוסה בראשית יחסיהם, כשאדי הכריז באבירות אנדרסטייטמנטית נוסח תל אביב: "לעזאזל הכל, ליזה, אני רוצה אותך". כמו גברים רבים, מחפש אדי לנקום בבת זוגו על עצם העובדה שהתאהב בה. וכעת אניה, נקבה במקצועה, מאיימת על אושרם של השניים. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בו גרים אדי וליזה ובה יתברר האם, כפי שליזה חושדת, אניה היא מאהבתו של בן זוגה.

אבל בנייתו של השיא העלילתי הזה, קונפרונטציה קלישאית-משהו, אינו פסגת הרומן. הפסגה, הפסגות בעצם, מצויות בדרך לשיא, אלוהי הספרות שבפרטים.  לדוגמה, אפיוני הדמויות של לעאל, שהם מעשה רישום מעודן. כך, למשל, מתואר ארקדי הפלגמטי ש"מצמץ במרץ רב כל כך, כאילו ניסה להיפטר מרישומו של בן שיחו על הרשתית שלו". או תיאורו הפרדוקסאלי המבריק של בעלה הראשון של ליזה, חנן טוב הלב ש"התייסר מרמתה הגבוהה באופן עקבי של שמחת החיים שלו". ועוד דיוק אגבי באפיון דמות הפעם ביחס לאביה המנוח של ליזה: "סמי היה סגור, ביישן וקנאי כל כך לפרטיותו שאפילו השאלה מה שלומו וכיצד הוא מרגיש ברגעים מסוימים יכלה להיות הסגת גבול". לאביה מתגעגעת ליזה ב"שלהבות קטנות של תופת געגועים". איזה דיוק! השלהבות הן קטנות, במִשכן ובנפחן, אבל הן "תופת", כי גם מאש קטנה אפשר להישרף. המבט הנצי של לעאל מנתח בפיוטיות מצמררת רגעים שלכאורה אין מה לחדש בהם. הנופלים ממגדלי התאומים, נראים לליזה "מנופפים בידיהם ורגליהם כאילו רומו, כאילו הובטח להם שחלל האוויר בין הקומה שממנה זינקו ובין המדרכה הקשה הוא התחנה האחרונה". גם נפנוף הזרועות של מאוורר תקרה, להבדיל, נטען במשמעות, בפרוזה המסרבת לפרוזאיות הזו: "להביו מתהפכים מעליה כמו הבטחה לעריפת ראשים".

בין הפרטים המענגים ברומן נמצאות גם כמה הכללות תרבותיות, אינדוקציות מתסיסות מחשבה הנזרקות כלאחר יד כותבת. אדי מתעב את ההתעסקות הפסיכולוגיסטית בזוגיות: "תועבה, לא פחות מכך, קרא לתעשיית ספרי ההדרכה וסדנאות הזוגיות, שלימדו אנשים, כדבריו, כיצד להשתלט זה על זה כאילו מדובר במיזוגים ורכישות". והנה אפיון של הישראליות, דרך דמותם של הוריו הקונפורמיסטיים, המכורים לחדשות: "כמו רבים, הם הפיקו מידה מגונה ממש של הנאה מהאיום המתמיד בחורבן". לא באמרת כנף אחת על הישראליות כולה, אלא בסב-טקסט תחת כל הרומן, לעאל מציגה גם את הגישה הסובטילית ביותר שיצא לי לקרוא לאחרונה בסוגיה הטעונה של המזרחיות, כשהיא מתארת את חייה של ליזה. הסופרת יודעת את הפרדוקס שהמוצא המשפחתי הוא הכל וכלום בו זמנית, והיא אוחזת בו זמנית בשתי התפיסות הסותרות (היכולת הזו, אמר פעם סקוט פיצג'ראלד, היא עדות לאינטליגנציה אמיתית): התפיסה האקזיסטנציאליסטית, המבטלת את ערך המוצא העדתי בעיצוב האישיות, והתפיסה הדטרמיניסטית, שאינה רואה משתנה חשוב ממנו.

בפרוזה הישראלית של השנים האחרונות ניצב "אש בבית" כתף אל כתף עם "עדן", הרומן האחרון של יעל הדיה. שני הרומנים מנסים לתאר בשפיעה ריאליסטית לא מצויה את הבּוֹבּוֹ הישראלי, הבורגני-הבוהמייני. שני הרומנים מתרחשים לפיכך במושב פרברי בשולי תל אביב. בעוד גיבוריה של הדיה נוטים אל הקוטב הבורגני, גיבורי לעאל נוטים אל הקוטב הבוהמייני. אבל "אש בבית" כמו "עדן" ניצב בפסגת הפרוזה הישראלית של השנים האחרונות בהעמידו טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת המציאות, המורכבת מאין כמוה, אותה אשליה שאנו קוראים לה ספרות ריאליסטית משובחת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • א.ל.  On נובמבר 14, 2009 at 3:11 PM

    אמנם הספר ישן – אבל נכנסתי וראיתי את ההתלהבות שלך וזה שוב הזכיר לי עד כמה ביקורת ספרים – מנומקת עד כמה שהיא מנסה להיות – היא בסופו של דבר עניין של טעם, לא יותר.
    אני למשל, לא אוהבת כלל את הכתיבה של לעאל – לעאל. יש משהו אגרסיבי עד זרא בכתיבה שלה – משפטים מתייפיפים שמתחנפים לקורא. מה פתאום הספר שלה השאיר עליך רושם כל כך גודול? לאלוהי הטעם הרע פתרונים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: