על "בשבילה גיבורים עפים", של אמיר גוטפרוינד, הוצאת "זמורה ביתן"

"בשבילה גיבורים עפים" הוא ספר מקומם. מקומם בזלזולו בקוראיו. מקומם דווקא משום שכותבו הוא בעל כישרון שהופגן בעבר.

המספר, אריק, וארבעת חבריו, גדלו בשיכון פרולטרי בחיפה האדומה והרומן מלווה את קורותיהם מתום מלחמת ששת הימים ועד לרצח רבין. אריק גם מתאהב באחות של אחד החברים וסיפור אהבתם נמשך על פני שלושת העשורים האלה. אגב עלילות החברים מובאות גם עלילותיהם של תושבי שיכון אחרים וכן ציוני דרך בדברי ימי ישראל.

אבל על מה בעצם הספר? לאורך (כמאה!) העמודים הראשונים לא ברור. ברור רק שהוא מתאמץ ומזיע: מתאמץ להצחיק, מזיע לשכנע אותנו שחמשת החברים, קלישאת החבר'ה הישראלית הזאת, מצדיקים התייחסות קיבוצית, ואינם חבורה לא טבעית שנוצרה רק לצורך כתיבת ספר עליה, כמו שנוצר גם סיפור האהבה המאולץ הנזכר למעלה.  אחרי כמאה עמודים מתברר הרציונל של הרומן: כריכת חיי האנשים "הקטנים" במאורעות הלאומיים.
אבל, במחשבה שנייה, מהו בעצם הרציונל? מלבד זה שיש לתהות באופן כללי האם כריכת הלאומי בפרטי, שהפכה למין תו הכר של כתיבה ישראלית "קנונית", אינה פוגעת אנושות ביכולת של הספרות הישראלית לאינדיבידואציה ולהתבוננות חודרת במציאות, ביכולת שלה לספר "סתם סיפור" על בני אדם ויחסיהם, שאינם כפופים לקונספט לאומי – כאן, באופן ספציפי, הכריכה של הלאומי בפרטי מאולצת וריקה מתוכן. גוטפרוינד פשוט מעמיד זה בצד זה אירועים מכוננים בתולדות הישראליות ואירועים מכוננים בחיי הדמויות ומחכך ידיו בהנאה: הא לכם יצירה "קנונית"! וכך ניתן לראות ברומן פרודיה פראית לא מכוונת על האובססיה של הספרות הישראלית ל"אמירה" לאומית.

התוצאה היא מעין אילוסטרציה ספרותית קלושה ל"פרידה משרוליק", של הסוציולוג עוז אלמוג, שניתח תהליכים בחברה הישראלית בשנים שבהן מתרחש הרומן. התחושה היא של היסטוריוגרפיה לעוסה, סכמטית, של הישראליות, ישראליות משוטחת כדפי עיתון, פרי תחקיר רדוד שהסתפק בקריאת כותרות העיתונים בעשורים הרלוונטיים, במעטה ספרותי דקיק ולא משכנע. יצירה של נוסטלגיה מזויפת ומשומשת, המתעכבת בתחנות קלישאות הנוסטלגיה הישראליות הדביקות: שוב האירוויזיון, שוב "מכבי", שוב אנטבה. ולהבדיל: יום כיפור, מלחמת לבנון, האינתיפאדה. והכל מלווה במעידות ספרותיות קטנות שאינן הולמות סופר במעמדו של גוטפרוינד: סיפורים שנפתחים ולא נסגרים כיאות, עלילות משנה מופרכות, בדיחות קרש, פאנץ' ליינס שהגעתן מזוהה ממרחקים.  פה ושם מבצבץ הפוטנציאל הלא ממומש. כיוון שלגוטפרוינד יש זיק אחד משישים של הומור גרוטסקי גוגולי, הדמויות בחלקן הן עלובות, נידחות ומשעשעות, כמו פקידונים גוגוליים. אבל הנס קורה רק לעתים רחוקות.

ייחודו המרענן של גוטפרוינד בנוף הספרותי הישראלי, כמי שהצליח להציג בעבר את ראיית העולם הציונית כתקווה מכמירת לב של אנשים רמוסים, אוטופיה תמימה, לא דורסנית, לגיטימית, מצוי גם ברומן הזה.  אלא שפה גוטפרוינד נחשף בערוותו, לא כלא-דוגמטי, סנגור מוצלח של הציונות, שמסרב להתכרבל בחיק האופנתי של הפוסט, אלא כמי שפשוט בורח ממחשבה: "הפלשתינאים היו כאווזים צעקניים, אנחנו כעורבים צורחים, והמתנחלים כתרנגולי הודו. כולנו עופות אחים", זו מסקנתו החלושה של אריק המילואימניק.

דמותו של יורם, אחד מחמשת החברים והמופרע שבהם, יזם בלתי נלאה שמהלך בשולי החוק ושחולם להיות מיליונר, יכולה היתה להוות המחשה לפאזה הניאו-ליברלית שישראל נכנסה אליה בשנות השבעים והמתמידה עד היום, לו היה לגוטפרוינד מה לחדש בנושא. תחושת האנכרוניזם העולה מתיאור הדמויות העממיות הגרות בשיכון , יכולה הייתה להיות פתח לדיון מעניין האם יש בכלל היום דמויות עממיות, האם לא נעלמה העממיות התמימה וטובת הלב לטובת אובער-חוכמיות או לטובת עממיות מעוצבת מלמעלה בידי המדיה, אבל ספק אם גוטפרוינד מודע לסיבה העקרונית לתחושת האנכרוניזם שמעוררות דמויותיו, מעבר למודעותו הנוסטלגית להיעלמן מהאופק. גם כריכת הלאומי באישי, שיכלה להוות פתח לדיון בתופעה הישראלית כל כך של אנשים שמכורים לכרוניקה הישראלית המלודרמטית כדי לברוח מהשיממון של חייהם, או לפטריוטיות הקנאית, ולעתים גם הנוגעת ללב, שרווחת אצל חלקים בפרולטריון הישראלי (כך הוא למשל אביו הפטריוט והפרולטר של אריק), אינה זוכה לרפלקסיה משמעותית. 

"בשבילה גיבורים עפים" הוא רומן חלטוריסטי, שנכתב בלי השראה וחשק, שנמרח על כמעט ז' מאות של עמודים ושמספק לקוראו בעיקר את ההנאה-הלא-לגיטימית של תפיסת אדם כשרוני בקלונו.

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אמיר  ביום נובמבר 11, 2008 בשעה 5:09 PM

    ראיתי בשעתו את המאמר שלך על הספר (בטרם קראתי) ולא אהבתי את המסר התוקפני שבכותרת/תמצית. השבוע לקחתי את הספר ואחרי כארבע מאות עמודים נשברתי. נראה כאילו הספר הוא סוג של "גזור הדבק" של הישראליאנה של 40 השנה האחרונות, עם דמויות והתפתחויות עלילה סטריוטיפיות, ובאיזה שלב פשוט התעייפתי.
    יש לציין – יש כישרון ויש הבלחות (דמות האב, הדוד והדודה), אבל כל השאר די משמים.

  • עידית  ביום דצמבר 22, 2008 בשעה 5:47 PM

    כל מה שהפריע לי בספר הזה, ואני מצטערת שלא קראתי את הביקורת שלך לפני שהתחלתי; בדרך כלל אני רוצה לגלות לבד, ואיזו אכזבה…
    ואת זה קראתי אחרי "נוטות החסד" ו"אוסטרליץ", ניסיתי למשוך עוד ועוד, אולי יתגלה לי הקסם שמשך אותי ב"שואה שלנו"…
    מסקנה: לפעמים כדאי לקרוא ביקורות .

  • שולה לויטל  ביום ינואר 2, 2009 בשעה 10:56 PM

    חולקת עליכם,ממליצה על הספר גם לתוכנית הלימודים באזרחות ובתולדות המדינה

    ההומור של אמיר גוטפרוינד מרענן ומעורר

  • אליעד  ביום ינואר 23, 2009 בשעה 1:41 AM

    ספר מצויין!! מומלץ בחום נהניתי מכל רגע.
    אני בן 18 וחצי והיה מדהים לחוות את מאורעות שנות ה 70,80 מקרוב!!

    מדהים

  • רות  ביום ינואר 26, 2009 בשעה 2:00 PM

    יודע לכתוב גוטפרוינד. תענוג לקרוא ומרענן.

  • סיימון  ביום אפריל 11, 2009 בשעה 3:34 PM

    על טעם ועל ריח לא מתווכחים
    על מה כן?
    על ביקורת שכתובה בשפה "גבוהה"
    דבר עברית בנאדם

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום מאי 5, 2009 בשעה 9:16 PM

    אני נשברתי באזור עמוד 450 והחלטתי לקרוא ביקורות. הדמויות חסרות חיים והנושאים שהוא נוגע בהם כלל לא מפותחים.
    השארתי אדיש להכל, כולל סיפור האהבה שאין בו שום מיניות אמיתית ומות החבר ציון שלא הבנתי מה הופך אותו לחבר.

  • אחת מנווה שאנן  ביום יוני 12, 2009 בשעה 11:06 AM

    הצטערתי שנגמר לי הספר, אחרי 667 העמודים שבו. גם כנווה שאננית שגדלה בתקופה, מההומור ומזה שהדברים מתחברים ומתנתקים לסירוגין, והסוף….שכל כך רציתי שיהיה זה, בלי סטיות והפתעות מיותרות. תודה אמיר!

  • ליאור  ביום יוני 19, 2009 בשעה 11:10 PM

    קראתי את תקציר הספר שנמצא מאחורי הדף, והוא סיקרן אותי לקרוא את הספר.
    ממש רציתי לקנות ספר זה, אך בתחילה הוריי לא הותירו לי, כעת שניתן לי,קראתי את הביקורת על הספר ואת התגובות של כל אחד ואחת באתר זה, ואני לא בטוחה אם כדאי לי לקרוא אותו או לא, אשמח אם תתנו לי ביקורות על מנת שאדע האם כדאי לי לקרוא ספר זה.

    תודה מראש !
    ליאור (:

  • אורנה חיפאית  ביום יוני 30, 2009 בשעה 6:41 PM

    גדלתי יחד עם גיבורי הספר . מאוד אמין תרבות החברה בחיפה שרירה וקיימת,הדבקת אירועי הכלל עם הפרט לעיתים אינטגרלית ולעיתים מאולצת אבל מדובר בספר מרתק ומאד חיפאי.

  • ישי  ביום יולי 6, 2009 בשעה 1:54 PM

    מזמן לא נהניתי מספר כל כך ארוך ,
    מצחיק , עצוב , מעורר מחשבה

  • ספר ענק  ביום אוקטובר 17, 2009 בשעה 10:16 AM

    עצוב שכל "מבקרי הספרות" למיניהם הם חבורה של מאוננים חסרי כישרון. שמסיבות אילו ואחרות מתנכרים באופן אוטומטי לכל מה שלא מתוסבך.
    ואדיפאלי …
    אני מודה שגיבורו של הספר לא ממש מתחשב בדעות האחרות שקיימות בעולם, אבל מצד שני הוא לא מנסה להציג גיבור כזה.. מה כל כך נורא??
    לפי דעתי מדובר בספר שיורד חזק מאוד (בין היתר) על שמאלנים קיצוניים. ובכישרון רב!
    אבל כנראה שזו פתיחת חזית מול כל מאונני ישראל לדורותיהם… איזה טעות עשית גוטפרוינד..
    כצמחוני אדוק שעשע אותי מאוד האנקדוטה על גדעון הצמחוני שדורס חיות בר ..
    וכן, הגיבור/הסופר אינו צמחוני נלהב 🙂
    אבל מראש לא ציפיתי לאיזו דמות מוסרית נלהבת.
    כל הרעיון של הספר הזה הוא בגיבורו חסר בעיות מצפון, נטול רגשות אשמה שמסובב בעולם ועושה חיים. הלוואי על כולנו וגם על הסופר.

    באשר לבדיחות או "רדידות" לכאורה של הספר:
    לדעתי הספר זורם בקצב מדהים, אחד הגדולים.
    שוב, זה תלוי טעם, ותלוי עד כמה אתה פגיע מול גיבור אולטרה נורמאלי (: כאריק ברושי..
    וכמה אתה יכול להזדהות עם תפיסת העולם של הגיבור.

    אותי כבש המשפט הבא:
    "שתבין, אני לא שמאלני ולא ימני! אני מחיפה"
    ענק

  • אביטל  ביום אוקטובר 29, 2009 בשעה 1:05 AM

    הרעיון של ה" החבר'ה" והריקנות וכו' הזכיר לי מאוד את הספר "זכרון דברים" אבל את הספר הזה אהבתי הרבה הרבה יותר, אולי אני לא האדם הכי מבין בספרות -אבל נהניתי לקרא את הספר והוא סיקרן אותי מאוד…בהחלט הרגשתי בו כמה דברים מאולצים וקצת יותר מידיי כותרות עיתונאיות מהתקופה ההיא אבל מגיע לגוטפרוינד יותר מילים טובות… אם הייתי משנה משהו זה אולי קצת פחות גסויות, ואם זה מאוד חשוב למסר, אז אפשר ברמז, לא צריך לרדת לפרטים.
    שווה לקרא! ספר מעודד.

  • יפעת  ביום דצמבר 27, 2009 בשעה 11:02 AM

    ספר מקסים, זורם, מרתק…פשוט יופי. אחריו היה קשה לשקוע בספר ברמה הזו…אז הלכתי על "שואה שלנו,…החלטה חכמה בהחלט.

  • איתי  ביום ינואר 3, 2010 בשעה 5:47 PM

    ממש הגזמת.
    הספר מתאר בצורה סוחפת את ישראל של שנות ה70.  
    קלישאת החבר'ה הישראלית אתה אומר? צודק. וזו דרך מצוינת (ושוב אני מדגיש- סוחפת) לתאר את ישראל בתקופה המדוברת.
    אולי אני לא מבין גדול בספרות, אבל אני בטוח שלבחור יש כישרון. אותי הוא הצליח לרתק, ועל הדרך להכניס לי קצת מושג אודות החברה הישראלית בשנים שרק נולדתי.
    ספר מעניין ומלמד.
    ממליץ בחום!

  • ויקי  ביום ינואר 10, 2010 בשעה 6:56 PM

    רוב אזרחי המדינה חווים את "המאורעות הלאומיים" בצורה שטחית והאדישות שהספר ממחיש לעיתים, לא מדומינת ויש מקום גם לספרים כאלו.
    אז לדעתי, זו הצגה טובה של התפתחות החברה הישראלית.

  • amirborn  ביום אוגוסט 24, 2017 בשעה 10:10 PM

    לפני פחות משבוע לקחתי את הספר ליד ומאז אני קורא בו בכל דקה פנויה.
    לחיפאי לשעבר שכמותי הספר מרגש ומהימן.
    לא גדלתי ביזראלייה או בנווה שאנן, אני משכונה אחרת. אבל מכיר את התמונות שהסופר מתאר בכישרון ובדיוק רב. הקריאה אפשרה לי לצלול לתוך חיי שלי, ילדותי שלי ובו זמית לראות תמונת ראי שלה מאשכול אחר של הכרמל.
    ממליץ מאוד. בעיקר לחיפאיים.

  • מור  ביום פברואר 17, 2018 בשעה 1:33 PM

    נסיון לכתיבה גבוה, ייתכן בהצלחה, ריפרפתי..הפרעות קשב וחוסר הצלחה לתפוס אותי במילותיך. מה שכן שמתי לב, הוא שהכתיבה מנסה לנתח, ראציונאלית, ואולי לכן לא הגעת לעומקו של הספר, שהוא ככ רגשי, והניתוק של הגיבור רק מחדד את עומק הרגש שמגיע ממקום של כאב וקושי. כנראה קראנו ספרים שונים. מותר לחשוב אחרת, אך הביקורת מנותקת…לדעתי. ספר מעולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: