על ריצ'רד דוקינס וספרו "יש אלוהים"

א

"יש אלוהים – האשליה הגדולה של הדת", ספרו של הביולוג, ריצ'רד דוקינס, ספר שהפך לרב-מכר עולמי, הנו ספר נורא ונורא-חשוב. והוא נורא-חשוב גם בגין המשמעות התרבותית שיש לכך שהוא נורא (בצורת-כתיבתו ובתוכנו כאחד). הספר הזה הנו עדות חשובה, מדאיגה ומרתקת לרוח-התקופה: בְּגין מה שיש בו ובגין מה שאין בו; בגין הטענות הקונקרטיות שמושמעות בו ובגין העיוורון של הטוען ל"שטחים המתים" האפלים שמחוץ לטווח מבטו.

ראשית, ובקצרה, מה יש בספר. דוקינס נטל על עצמו לכתוב כתב התקפה נגד הדתות והאמונה באלוהים. הוא מבאר שהתקפתו אינה נוגעת למה שהוא מכנה "דת איינשטיינית": התפעמות עזה מהטבע, העושה שימוש במילה "אלוהים" כמטאפורה בלבד. סוג כזה של רגש – אותו דוקינס מייחס לאיינשטיין ומביא עדויות לכך שאיינשטיין לא האמין ביותר מכך – אינו פסול ואף אינו דת, טוען דוקינס. דוקינס מבאר שבכוונתו להתקיף את שלוש הדתות המונותיאיסטיות, אבל גם את האגנוסטיקנים והדיאיסטים (כלומר, בהתאמה: א. אלה המצהירים שאין להם דעה בענייני דת, או שמדע ודת אינם עוסקים בתחומים חופפים, או הסבורים שראיות לקיום האל יש לכאן ולכאן. ב. אלה המדברים על כוח עליון שאחראי ליקום אך אינו מתערב בו). לטעמו של  דוקינס, אי-קיום האל אמנם אינו ניתן להוכחה, כי קשה להוכיח שדבר מה אינו קיים, אבל הסבירות לקיומו נמוכה מאד, כמו הסבירות שספל תה מסתובב באליפטיות סביב אחד מכוכבי השבת באחת הגלקסיות. למדע בהחלט יש מה לומר בסוגיית קיום-האל והוא מציע חלופות סבירות בהרבה מהשערת קיומו, טוען דוקינס בתוקף. דוקינס מביא את הטענות הקלאסיות בפילוסופיה (בעיקר, הימי-ביניימית, כגון אלה של תומס אקווינס ואַנְסֶלם מקנטרברי) להוכחת קיומו של אלוהים. אבל הוא אינו מתעכב על הפרכתן ומפנה להוגים שהפריכו אותן בעבר (יום וקאנט, למשל). הטענה היחידה שהוא מתמודד עמה בהרחבה היא הטענה שלא ייתכן שעולם שנראה מתוכנן כל כך כמו עולמנו (חשבו, למשל, על מורכבותה של העין האנושית), נוצר בדרך מקרה. על טענה זו משיב דוקינס באמצעות הבהרה של האבולוציה הדרווינית, שהיא, הוא מדגיש, מתודה הסברית שהנה ההפך ממקריות ובכל זאת מייתרת את הצורך להניח את קיומו של מתכנן תבוני. דוקינס מודה, אמנם, שהמדע עוד לא פתר סופית כמה "פערים" באבולוציה, כמו היווצרות האורגני מתוך האי-אורגני והיווצרותה של המודעות האנושית, אך עומד על דעתו שאלה פערים שיתמלאו בעתיד (או שניתנים להסבר מסוים כבר בהווה) ואינם מסייעים למאמינים בקיומו של אל תבוני. כי הרי, חוזר ומדגיש דוקינס, לשיטת המאמינים הטוענים שמורכבות העולם לא יכולה להיווצר סתם כך, גם את היווצרותו של האל המורכב נצטרך להסביר בדרך כלשהי. המצאת האל אינה פותרת לפיכך את חידת הקיום אלא רק מובילה לרגרסיה אינסופית שלה (מי יצר את האל הזה וכיצד?). רק האבולוציה נתנה מענה הגיוני לדרך בה נוצרה מורכבות הולכת וגוברת באמצעות ברירה טבעית. בהמשך, דוקינס מנסה לבאר בכלים אבולוציוניים את התפקיד שמילאה הדת בהתפתחות האנושות, וכך לעקר את משמעותה המטאפיסית. הוא גם מבאר מדוע, לדעתו, המוסר והרגשות האלטרואיסטיים אינם תלויי-דת אלא, גם הם, פרי של התפתחות אבולוציונית, ולכן אין לחשוש להידרדרות מוסרית בגין התפשטות הכפירה. דוקינס מזכיר לקוראיו, באמצעות דוגמאות, שכתבי הקודש המונותיאיסטיים אינם כל כך מוסריים (למשל, הציווי על השמדת עמי-כנען בתנ"ך). לקראת הסוף, דוקינס מנסה להתעמת עם הטענה שגם אם אלוהים אינו קיים הדת מביאה ניחומים לבני האדם.

ב

מה היה דחוף כל כך לדוקינס לכתוב את ספרו כיום (הספר ראה אור ב – 2006)? לכאורה, התשובה לכך ברורה. העידן שהתחיל ב – 11 בספטמבר 2001 הוא עידן של פונדמנטליזם דתי, מוסלמי, אבל, כפי שדוקינס חוזר ומדגיש, בהחלט גם נוצרי (ואף פונדמנטליזם יהודי). בעידן פונדמנטליסטי כזה מן הראוי, הגיוני לחשוב, שיקום מדען צונן, אחראי וקר-רוח, ויזכיר לנו במתינות את יסודותיה הרציונליסטיים של התרבות המערבית, כפי שהתפתחה לפחות מאז הרנסנס, ואת המתודות החמורות, חסרות-הפניות, של המדע המערבי.

האמנם זה הוא טיב ספרו של דוקינס? כדאי להפריד לצורך הדיון בין כמה מהתכנים של הספר לבין הצורה. ההפרדה הזו אינה נוגעת רק להערכה ספציפית של ספרו של דוקינס, אלא היא חושפת, לטעמי, את הקונטקסט שבו נכתב הספר הזה ותסייע להבהיר דבר-מה גדול יותר, גדול יותר מטיבו של ספר בודד, בתרבות העכשווית.

כי בעוד כמה מהתכנים בספר הם בפירוש מתוחכמים ומבריקים (בעיקר בכל הנוגע לדיונים באבולוציה, תחום המחקר של דוקינס; דיונים וטיעונים, שלדעת כותב שורות אלה, משכנעים בהחלט), הצורה של הספר מזעזעת. מזמן לא נתקלתי בספר עיון כל כך מבולבל, המצריך מאמץ  רב כל כך לחלץ את הבר שבו מהתבן ואת התבונה שבו מהברברת. דוקינס חוזר על עצמו שוב ושוב, מצהיר כל הזמן על כוונות שיתממשו תכף-תכף בפרקים הבאים, מצטט בצורה מעוררת אי-נוחות רבה את עצמו או דברים שכתבו עליו אחרים, מערב בשעטנזיות מרתיעה טיעונים פילוסופיים עקרוניים בטיעונים פובליציסטיים אד-הוק, קופץ קפיצות היסטוריות לא-שיטתיות לצורכי "הוכחה" של עוולות הדת, מסתייע ב"ניימדרופינג" אקראי ולא שיטתי של אנשי-שם שהיו אתיאיסטיים, מנסה להתבדח בבדיחות-קרש ובשנינות קהה, מצטט "מקורות" ממינים שונים, ללא הבחנה בין אתרי-אינטרנט זניחים למחקרים מדעיים, מצטט אנשי דת הזויים בעליל שתקיפתם מיותרת. גם מבחינה תוכנית ניתן לאתר בספר מהלכים רבים שהם רטוריקה פולמוסית גרידא ולא טיעון לוגי תקף (דוגמה מבישה לרטוריקה, הבאה חלף דיון ענייני, היא הניסיון המפותל לטעון שהיטלר וסטאלין, שאמנם  היו אתיאיסטים, היו בעצם אנשים מאמינים, מאמינים פנאטיים באידיאולוגיה, ולכן היו רוצחים גדולים כל כך). כך יוצא שהספר המוגמר הוא ספר נרגן, מיוזע, אקלקטי, מבולגן, פופוליסטי. ספר טוקבקיסטי לעילא. אם משווים את ספרו של דוקינס למסתו המפוכחת של פרויד מ-1927 על הדת, "עתידה של אשליה", הרי שנוכחים שמבחינת הטון ומבנה-הטיעון אין מקום להשוואה, למרות שמבחינה תוכנית הן פרויד והן דוקינס הם אתיאיסטיים ומטריאליסטים. באירוניה ניתן לומר שחוויית הקריאה הכאוטית בספרו של דוקינס, שגורמת לקורא לפקפק בנוכחותו של סופר מארגן מאחורי כתב היד, ממוטטת מיסודה את ההוכחה לקיום האל, שנתן אחד מהפילוסופים היהודיים בימי-הביניים, רבנו בחיי, שהמשיל את ההתבוננות בעולם לקריאה בספר, שלא ייתכן שנכתב מעצמו. אותה אלגנטיות וחסכוניות שדוקינס משבח, ובצדק, בתיאוריה של דארווין, נעדרת כליל  מספרו הוא. תמהני על הסופר הבריטי המשובח איאן מקיואן, שחתום על מחמאה גדולה לספרו של דוקינס בכריכה האחורית. מקיואן לא היה מרשה לעצמו לפרסם יצירה לא ערוכה במידה מעוררת השתאות כמו "יש אלוהים?".   

לכאורה, סוגיית הצורה היא סוגיה זניחה. אז הספר מבולגן ומתלהם, אז צורתו מעוותת, מה בכך אם טיעוניו העיקריים נכוחים? אבל אני סבור שהאופי ההיסטרי והמתלהם של ספרו של דוקינס נושא בקרבו עדות חשובה על הצייטגייסט. ראשית, דוקינס הזועם, הצדקני והצעקני, מוכיח בסגנונו שהוא בן-תקופתו, פונדמנטליסט לא פחות מיריביו הרעיוניים. בכך, ספרו הוא חלק אינטגראלי מתקופתנו חובבת-הקיצוניות. אבל, חשוב מכך, השנאה המקלקלת את השורה של הספר חושפת חוסר ביטחון עצמי, חוסר ביטחון שנחשף ככל שדוקינס קוצף יותר ויותר. וחוסר הביטחון הזה, מייד אראה, אינו נובע רק משגשוגה המפתיע של הדת הממוסדת במאה ה -21.    

ג

אחת המגרעות התוכניות הבולטות של ספרו של דוקינס הוא היעדר-מוחלט של דיון בקונטקסט ההיסטורי והסוציולוגי של שגשוגה הנוכחי של הדת. דוקינס בור – או, לפחות, מתעלם – בהתפתחויות שחלו בדור האחרון במדעי הרוח והחברה. מדעי הרוח והחברה עמלו מאמצע שנות הששים על הגדרת העידן שאנחנו חיים בו כיום. מדעי הרוח והחברה אתרו שינוי דרמטי, משברי, בחברה המערבית, ההולכת ונוטה הלאה, לכל המאוחר משנות הששים, מהנתיב הרעיוני שמשל בה מהמאה ה – 18, עידן "הנאורות". תחת שמות שונים (הידוע ביותר הוא "פוסט מודרניזם"), ניסחו מדעי החברה והרוח אכזבה רבתי מהפרויקט של "הנאורות", אותו פרויקט שהבטיח אמנציפציה ו"קדמה", לו רק יצעדו בני האדם לאור תבונתם ויסתייעו במדע לשם שחרורם העצמי והתפתחותם. באחד הניסוחים המפורסמים של מהות העידן, מ-1979, ביאר הפילוסוף הצרפתי, ז'אן-פרנסואה ליוטאר, את עידננו כעידן סקפטי כלפי כל האידיאולוגיות הגדולות, ה"מטה-נרטיבים" בלשונו. "המטה-נרטיבים" כוללים את המרקסיזם והלאומיות, אבל גם את האמונה במדע כגואל האנושות, את האמונה בטכנולוגיה פרי-המדע הזה, האמונה ב"קדמה" שתבוא בעקבות יישום חשיבה רציונאלית ומדעית בכל תחומי החיים. אבדה למדע, טוען ליוטאר, ה"לגיטימיות" שלו. לא ברור כבר איזו "קדמה" בדיוק מקדמים המחקר והתגליות המדעיים ומה תכליתם.

הרבה-הרבה, אם כן, לפני ה – 11 בספטמבר, לפני בן-לאדן והניאו-שמרנים, ניסחו הוגים מערביים את הייאוש הזה מהתבונה, כמי שהכזיבה בהבאת אושר לאנושות. חלקם הצביעו על מלחמת העולם השנייה והשואה, רצחנות שהסתייעה ברציונליזם ובטכנולוגיה המדעית, פריה של "הנאורות", כנקודת מפנה ביחס למורשת המאה ה – 18. אחרים מציינים את שקיעת מדינות-הלאום, הפחד מהגלובליזציה, הרתיעה מהמטריאליזם והקפיטליזם המערבי של "מלחמת כל בכל", המעבר מכלכלה "קיינסיאנית" של מדינת רווחה לכלכלה ניאו-ליברלית, כמעודדים חזרה לחברה שבטית ודתית. את הסטייה רבתי מהשביל הכבוש של "הנאורות" הרציונאלית ניתן לאתר בתופעות מרכזיות בחברות המערביות, כמו "הניו-אייג'" (על צדדיו הוולגריים והנעלים). הפניית העורף ל"נאורות" הנה הפניית עורף ל"דיסאנצ'נטמנט", הסרת-הקסם מהעולם, שכפי שניתח הסוציולוג הקלאסי מקס ובר, הייתה אחד המאפיינים המרכזיים של החברה המערבית המדעית והרציונאלית.

את הפונדמנטליזם הדתי ניתן לראות, לפיכך, כתת-תופעה בתופעה רחבה יותר של ייאוש מהאידיאולוגיות הגדולות שעיצבו את התרבות המערבית במאות השנים האחרונות (המרקסיזם והלאומיות מחד גיסא אבל בהחלט גם האמונה בקדמה ובמדע, ברציונאליזם ובטכנולוגיה שנרתמו לשירות הקפיטליזם, מאידך גיסא). החזרה לכנסיות הפרבוסלאביות ברוסיה בשנות התשעים וה"ניו-אייג'" במערב הם, במובנים רבים, צדדים שונים של אותה מגמה: כפירה בכוחה של התבונה והמדע להסב אושר לבני האדם. הפנייה היום לדת, לא פחות משהיא פנייה לדתות הממוסדות, היא חיפוש  מיסטי, ולכן היא מושפעת מתפיסות שהתפתחו במזרח כמו גם מזרמים מיסטיים שצמחו בשוליים של הדתות המונותיאיסטיות ("הקבלה", למשל). לא משקיף אחד ממדעי הרוח והחברה, השווה את המגמה  ההיסטורית הזו של חיפושים מיסטיים, למאות הראשונות לספירה, עידן הדמדומים של התקופה ההלניסטית וממשיכתה הרומית, עידן של ייאוש וחיפוש, שעל רקעו הרקוב והדשן צמחה במהירות מפתיעה הנצרות.

האתגר והאויב הרעיוניים של דוקינס הרבה יותר עמוקים ומתוחכמים מכפי שהוא מציג אותם. לו היה בקי יותר במדעי הרוח והחברה היה דוקינס נתקל בדוברים אינטליגנטיים, שגם אם אינם מאמינים באל בעצמם, אינם יכולים לקבל את גישתו הנלהבת והנאיבית למדע, והיו מצביעים על האנכרוניזם שבה (דוקינס מתייחס בקצרה ובביטול להאשמות שהוא "איש המאה ה – 19").           

בעוד חִצֵי התגובה ההיסטרית של דוקינס מופנים כלפי הדת, המניעים להיסטריה שלו הם היסטוריים: חוסר הביטחון שהוא חש, או שהוא חש במעומעם שחשים אנשים בסביבתו, בתועלת שיש למין האנושי בהתמסרות טוטאלית למדע ולגילוייו.

ד

דוקינס עצמו ממחיש, ללא כוונה, את הסכנה העצומה שיש בגישתו, הרואה במדע את חזות הכל. בהתבססו על ענף מדעי הקרוי "פסיכולוגיה אבולוציונית", ענף המבאר את התפתחות המוח האנושי באופן דומה להתפתחות איברים אחרים באורגניזם, מנסה דוקינס לבאר רגשות ורעיונות אנושיים כמו המצפון והדת. הגישה של "הפסיכולוגיה האבולוציונית" מנסה לבאר את אותם דברים שיוחסו במשך אלפי שנות ציוויליזציה ל"רוח" ול"נפש" האדם, במושגים ביולוגים ואבולוציוניים. כלומר, המחקר של ה"פסיכולוגיה האבולוציונית", מנסה לבאר במה הרגשות והרעיונות האנושיים מסייעים לשרידה הביולוגית של המין האנושי, מדוע הם, אם להשתמש בז'ארגון האבולוציוניסטי, "אדפטיביים".

הגישה הטוטאלית הזו מזכירה הסברים טוטאליים, "מטה-נרטיבים", מהעבר לקיום האנושי (למשל, הפילוסופיה של הגל). זו גישה מסוכנת מאד ומרתיעה ביותר. זו גישה אנטי-הומניסטית בדטרמיניזם שלה וברדוקציה שהיא עורכת לכל ההישגים הציוויליזציוניים של בני אדם ליסוד הביולוגי-אבולוציוני שלהם.

והגישה הזו, כמובן, גם אבסורדית. האדם אינו חיה רגילה, בראש ובראשונה כיוון שהוא יודע שהוא חיה. המודעות היא זו שמבחינה בין האדם לטבע. זאת ועוד: האדם אינו חיה רגילה כי הנו חיה שיכולה להשמיד את עצמה. "הפסיכולוגיה האבולוציונית" נראית מגוחכת לנוכח מציאותם של כלי נשק הרסניים, מעשי ידי האדם, המסוגלים בלחיצת כפתור למחוק את האנושות על כל הישגי האבולוציה. האם גם המצאת פצצת המימן היא "אדפטיבית"? כפי שניסח כבר דוסטוייבסקי ברומן "שדים": באופן פרדוקסאלי, העובדה שהאדם הוא חיה שיכולה להחליט להשמיד את עצמה, היא הערובה לחירות האנושית, חירות משעבוד לטבע.

ה

כי זה מה שמציעה בעצם הפילוסופיה של דוקינס: שעבוד. דוקינס ועמיתיו מתייחסים לאבולוציה כנרטיב-על טוטליטרי וגוזרים ממנו תמונת-אדם המשועבד לטבע. יש קרבה מפתיעה בין האבולוציוניסטים המודרניים, דוגמת דוקינס, לפאגאניים הפרה-מונותיאיסטיים, שסגדו לעולם הטבע. התרומה העצומה של המונותיאיזם לאנושות הייתה שחרורו של האדם מכפיתותו לטבע. האמונה בכוח עליון על-טבעי וקודם-לטבעי, היכולת לחשוב על נקודה ארכימדית "הנזרקת" מחוץ לטבע, הייתה שלב חשוב בשחרור האנושות מהשעבוד הזה. ואילו דוקינס מנסה להשיב אותנו לאחור. "האדם המורד", כניסוחו של אלבר קאמי – במקרה הזה: האדם המורד בחשיבה המדעית הדכאנית, המנמיכה את קומתו של האדם לקומת עולם החיות והטבע – הוא זה שפונה אל הדת בעשורים האחרונים. אין כאן רק בני אדם חלשים, שאינם יכולים לשאת אמיתות מרות. להיפך, יש כאן גם בני אדם עם רצונות חזקים שלא מוכנים שיכפיפו אותם לשעבוד לאל חדש: האבולוציה.

חטאו הכבד של דוקינס הוא חוסר-ההבנה שהתגלית הגאונית-באמת של דארווין, המפעימה מבחינה אינטלקטואלית, לא הייתה רק בשורה משחררת לאנושות, אלא נשאה משמעות טראגית. יותר מכך: משמעות דכאנית. דוקינס אינו מבין שפריחת הדת בעשורים האחרונים נובעת בחלקה בדיוק מהמחנק שמסבה הגישה המדעית-רציונאלית שהוא מייצג. בהגחכת הדת דוקינס לא יפתור את הכמיהה לרליגיוזי, שמתעצמת דווקא עם התגברות הרציונליזם המדעי שהוא נציג כל כך נלהב שלו. וגם לא בהצגת ההישגים המרשימים-באמת של המדע.

אולי לא למותר לציין, שכותב שורות אלה הוא אגנוסטיקן-קרוב-לאתיאיסט, שסולד מדכאנות דתית ומהצד ההבלותי של הניו-אייג'. אבל, עלי להודות, שהשעבוד שמציע דוקינס לטבע, הגישה הרדוקטיבית והדטרמיניסטית של מדעי-החיים, מפחידים אותי יותר מכל נומרולוג הזוי שמופיע בפריים-טיים בטלוויזיה.

ככל שגדל אור התבונה מחפש האדם לעצמו מסתור מזרקורה האכזרי. כי האדם הוא חיה החותרת לחירות בכל מחיר, אפילו במחיר של ויתור מסוים על התבונה, כפי שחשף דוסטוייבסקי ב"כתבים מן המחתרת", בצורה לא פחות מהממת מתגליתו של דארווין ובפער של חמש שנים בלבד ("מוצא המינים" פורסם ב – 1859 ו"כתבים מן המחתרת" ב – 1864). כך, באירוניה ובסרקזם, טוען "איש המחתרת": "אני, למשל, לא אתפלא כלל, אם פתאום, כרעם ביום בהיר, בלי שום סיבה, יקום בתוך כל יישוב-הדעת הכללי הזה, איזה ג'נטלמן אחד עם פנים מתועבות, או, מוטב לומר, עם פרצוף ריאקציונרי ולעגני, יתקע אגרוף במותן ויגיד לנו, לכולנו: ולמה, רבותי, שלא נזעזע את כל ההיגיון הזה אחת ולתמיד, בבעיטה, עד אבק, במטרה אחת ויחידה – שכל הלוגריתמים האלה ילכו ישר לעזאזל ושאנחנו נוכל לחיות שוב כרצוננו הטיפשי?! זה עדיין לא נורא, אבל כואב לחשוב, שהוא ימצא לו, בלי ספק, חסידים: ככה בנוי טבע האדם. וכל זה מהסיבה השטותית ביותר, שנדמה שלא שווה אפילו להזכיר אותה: דווקא מהסיבה שהאדם תמיד ובכל מקום, יהיה אשר יהיה, אוהב לפעול כרצונו, ובכלל לא כפי שמצווים עליו ההיגיון והתועלת (…) הרצון האישי, העצמאי והחופשי, הקפריזה האישית, פראית ככל שתהיה (…) הם-הם אותה התועלת שלא הבחינו בה, אותה הכדאיות הכדאית מכל, שאינה מתאימה לשום מיון, ושבגללה כל השיטות והתיאוריות מתעופפות כל הזמן לכל הרוחות" (תרגום: גרשון חזנוב).

האדם הוא חיה השואפת לחירות בכל מחיר, גם במחיר של התכחשות למקורה החייתי. וזו גדולתה.   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • RS  On נובמבר 2, 2008 at 10:25 PM

    דוקינס אם אינני טועה חוזר למשוואה העתיקה של דת הגורמת למלחמות. מה לעשות שהעובדות מראות שהמאה האלימה ביותר במחינת מלחמות וקורבנות אנושיים הייתה גם המאה החילונית ביותר.

    על עניין הרציונליות – מקס וובר אמר, שאומרים לנו להיות רציונליים, אבל לא אומרים לנו למה להיות רציונליים.

    אין תשובה רציונלית לשאלה "למה אני כאן"

    מה לעשות שאנשים ממשיכים לשאול את זה.

  • ליאור  On נובמבר 4, 2008 at 6:20 PM

    דוקינס אולי מדבר בלהט, כי הנושא קרוב מאוד לליבו, אבל הוא לא מתעלם מהמציאות, לא מסלף חלקי עובדות, ולא מתנהג בשום צורה כמו פונדמנטליסט.

    אני משוכנע שמרבית האנשים לא היו מאשימים אדם שמדבר בלהט ובכעס אודות סתם גזענות או שנאת נשים, אבל מאחר והדת עוטפת רעות חולות אלה בהילה של קדושה, מיד מודבקת לך התווית של אדם "אנטי דתי."

    דת היא אולי לא "שורש כל רע" כפי שדוקינס טוען לפעמים, אבל ממש כפי שכל אדם בר דעת יודע שיש להתנגד למשטרים חשוכים, אני משוכנע שאותו אדם לא יכול להתעלם מהזוועות שנעשות בשם ולמען הדת, או האידיאולוגיה הפרימיטיבית אותה היא מעודדת בגלוי.

    מעבר לדברים הברורים, לדוקינס כנראה יש פאן אישי בסיפור. הוא מדען, והדת עורכת מתקפה ישירה על המדע מאז ימי גלילאו. כל דתות העולם תוקפות בקנאות ומטיפות כנגד חשיבה עצמאית ושאילת שאלות,ובדומה למדינות דיקטטוריות מרביתן דוגלות גם בצנזור אמצעי המידע ובצמצום חרויות הפרט על מנת לשמר את הבורות ולמנוע גישה לעובדות. (באם זה הניסיון ללמד בריאתנות בארצות הברית, או אם עניינו בישראל אז מחיקת שופטת בית משפט העליון מתצלום כדי שהנוער החרדי אפילו לא יחשף לאופציה שנשים יכולות לשבת בתפקידי מפתח, מה שמזכיר מעט את מה שעשו לטרוצקי בברית המועצות)

    במדינות בהם הדת מושרשת יותר , מוות בסקילה לילדה שעברה אונס (כפי שקרה השבוע בסומליה) הוא דבר מקובל.

    בעולם שבו מלחמות בשם האלוהים הם עניין שבשגרה מזה אלפי שנים, בעולם שבו מנסה הדת להגביל את הידע האנושי ולהטיף לערכים מקולקלים, בהחלט ניתן להבין מדוע מישהו יוצא נגדה.

    מעבר לכך, כמובן, דוקינס מתמקד בדבר פשוט בהרבה: דת, מבחינתו, היא פשוט שקר אחד גדול, והעניין מטריף אותו. נראה לו משונה להיאחז בכל מיני רעיונות מופרכים אודות העולם שסובב סביבנו, במקום להתפעל מהתגליות של המאה האחרונה או לנסות להבין טוב יותר את הקיום הזה שהוא מנת חלקנו. דת קיימת אלפי שנים, אבל היא לא ריפאה את הפוליו, לא העלתה את תוחלת החיים, ולא עשתה את כל הדברים הנהדרים שיכולים לקרות כשאנשים אשכרה יושבים רגע ומנסים להבין את העולם שסובב אותם. נכון שלפעמים מוצאים שימושים נוראיים לתגליות חדשות, אבל זו לא סיבה לטמון את הראש בחול ולהישאר נבערים, אלה רק להשכיל ולחנך את ילדינו כיצד יש לבנות חברה טובה יותר.

    לסיכום רק אציין שאתיאזם היא אמונה כפי ש"לא לאסוף בולים" זה תחביב, ודוקינס הוא פונדמנטליסט אנטי דתי כפי שתדביק לכל אדם רודף חופש את התווית " פונדמנטליסט אנטי פשיסט."

  • נפתלי  On נובמבר 12, 2008 at 9:29 AM

    תודה על הביקורת המבריקה והמעניינת על ספרו של דוקינס. אני מסכים עם חלק גדול מדבריך על סגנון כתיבתו ועל השטחיות של חלק מטיעוניו. אולם טענתו העיקרית אותה לדעתי החמצת לדעתי, מתוך רצונך לשמר את תפיסתך הרומנטית של "האדם מעל הטבע" שאינו כפוף ל"עריצות הדטרמיניסטית המדכאת" של חוקי הטבע והמדע, נעוצה במלה קטנה וזניחה – אמת. הדתות המונותיאיסטיות – כולן – עדיין לא השלימו עם אבדן המונופול שהיה להן כביכול על "האמת המוחלטת" הודות לקשר הבלתי אמצעי שיש "להן" עם "הבורא הכול היכול".
    המדע והמהפכה התפיסתית העמוקה שנלוותה איליו הראה לנו קודם כל שלא קיימת, ולא יכולה להיות קיימת, "אמת מוחלטת ומושלמת" כפי שמתחייב מהרעיון של אלוהים (ראה מאמרו המעניין של ענר שלו ב"אודיסיאה" בעניין מגבלותיה של המתמטיקה – התחום היחידי שמתיימר לאמיתות מוחלטות). אולם בצד ההכרה בכך שאין אמיתות מושלמות ומוחלטות, מצא המדע שיטה מנצחת לחשוף את רבדיה של האמת היחסית, באמצעות השיטה המדעית המבוססת על תצפיות, ניסויים, וניתוחם הביקורתי בעזרת הכלים המושחזים של ההיגיון והמתמטיקה. כך שלמרות העדרה המצער של אמת מוחלטת אחת, התהליך המדעי מתקרב כל הזמן לתיאור נכון ואמין יותר של המציאות המורכבת של הטבע והאדם, שהוא למרות הכול חלק מן הטבע וכפוף לחוקיו "ולעריצותו המדכאת" – בכל תא בגופו ובכל אחד מנימי נשמתו (שאין כל עדות לקיומה…).

  • דורון שרון  On ינואר 10, 2009 at 1:21 PM

    כותב יקר לידיעתך, אנשים ועמים יכולים להתפתח ולחיות ואפילו לכתוב רק באם יחיו חיי רווחה, את כל זאת עדיין מאפשרים רק השיגים מדעיים ולא מאמרים פובליציסטיים מחכימים שאינם מביאים תוצאות.
    יחודו/ן של המדע או של התיאוריות המדעיות (ולא השכרת זאת, ודוקינס עומד על כך) הוא יכולתן האדפטיבית, ויכולתם/מסוגלותם להיות מופרכות זה התנאי והבסיס לכל תיאוריה מדעית או השערה בתחום שנוגע למדעי הטבע (ולא רק), זה רחוק מלהיות "שיעבוד". הייתכן שפיספסת זאת!

  • אסף  On נובמבר 26, 2009 at 11:32 PM

    דוקינס לא מתייחס לשיגשוג הדתות בעשורים האחרונים, כי כחוקר אבולוציה הסקופ שלו רחב הרבה יותר.

    לא ברור על מה ההתנגדות הגדולה לטיעונים שנובעים מהפסיכולוגיה האבולוציונית – למעט העדר הרומנטיקה המובנה בהם.

    לטעון ש"הפילוסופיה של דוקינס מציעה שיעבוד" זו טענה צינית ומיתממת. זה ישעבוד כמו שכולנו משועבדים לכח המשיכה או ללוח הכפל. דוקינס מציע הסברים לאופן התפתחות המין האנושי, הן בהיבט החומרי והן בהיבט הרגשי-חברתי. אתה יכול לתקוף את ההסברים הללו אם יש לך הצעה אלטרנטיבית, אבל אין טעם להשמיץ רק כי הם לא מבליטים מספיק את "רוח האדם".

  • אהרן  On נובמבר 27, 2009 at 2:36 AM

    בניגוד למגיבים כאן הריני נמצא באותו צד של גלסנר כנגד היצ'נס, אך מצד שני ברור שהמגיבים דלעיל תפסו היטב את נקודת ארכימדס שעליה יקומו ויפלו דוקינס וגלנסנר. היינו: שאלת רוח האדם (רומנטיקה, בלשון המגיבים) לעומת המדע והאמת.

    השאלה כמובן קשורה למדעי המחשב והמוח, ואין לי ידע מספק בנושא.

    אך מה שכן, כידוע מבחינת הקשר ספרותי דוקינס הינו חלק מגל של התעוררות הנאורות הישנה והטובה. לצד העלאת המדע מכיוונו של דוקינס נמנים על הגל גם מבקרי תרבות מתוחכמים הרבה יותר כריסטופר היצ'ינס המדגישים היבטים תרבותיים יותר.

    ספרו של היצ'ינס תורגם הרגע לעברית. אני מצפה בקוצר רוח לביקורת מלומדת של גלסנר על הספר ובכך להמשיך את הדיון דרך התמקדות בדוברים מתוחכמים ומלומדים יותר.

  • חזי  On מאי 5, 2011 at 2:08 PM

    לא מצאתי משמעות בספר כלפי היהדות שמבוססת על עדות המונית בהר סיני ומסורת ענפה מאב שלא משקר לבנו וכוללת טקסים שנתיים ותורה שהמסורת אומרת שהיא מאז ואז לא היו מעבירים אותה לדור הבא בתור אמת אלא אם זה באמת מה שהתרחש איתם.

  • איילת  On אוקטובר 7, 2014 at 3:31 PM

    מעניין מאד.תודה

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 7, 2014 at 5:53 PM

    תודה, איילת!

  • בועז  On מרץ 8, 2017 at 12:19 AM

    מאמר מעניין ומאלף אשר תוקף את טיעוניו והמתודה של דוקינס בצורה אלגנטית ומזווית שלי לפחות, הייתה חדשה ומרעננת.

    האמת שמבחינה לוגית פשוטה היה לי הרבה יותר קל לסתור את טיעוניו הפתלתליים של דוקינס, שהרי הוא לא מציע תשובה לשאלה יסודית אחת שמתעוררת בנפש האדם יותר מדי הרבה פעמים והיא, כיצד נוצרו כל חוקי הטבע, שכן הטבע במובנו הרחב (היקום, הזמן ווחוקי הפיזיקה) לא יכול היה להיווצר מעצמו, האם היו קיימים תמיד?. והרי שאם לא היו קיימים תמיד היה מתחייב מכך שמשהו כלשהוא מחוץ לחוקי הטבע הוא שיצרם. ועלי להעיר כאן שכל המדע – על כל שטחיו זנח את השאלה הזו מכיוון שאין לה שום משמעות כלפי הקיום הפיזי, רק שיש ועוד יש לכך משמעות כלפי הקיום שלנו כאנשים חושבים.

    וזו הסיבה המאוד פשוטה שבגללה נוצרים הפילוסופיות, הדתות והמיסטיקה בכללה – ניסיון כלשהוא (גם אם תמיד מוגבל למדי) להסביר לעצמנו שאלות יסוד אלו.

    אפשר כמובן להתווכח האם המתודה שבחרה לעצמה דת כזו או אחת לחיי היומיום האם היא מתודה נכונה, ראויה וכו׳. אך על הבסיס הכי גדול (מציאות האל על כל האינטרפרטציות שלו בדתות, המיסטיקות והפילוסופיות) לא ניתן לערער.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: