על "ברזל", של ערן בר-גיל, הוצאת "כתר"

שמונה מונולוגים של נשים יש כאן. מונולוגים הכתובים בזמן הווה ומתארים רגעי משבר ומפנה. אישה מבוגרת וגוססת העומדת להתפנות לבית החולים, בו תסיים את חייה; אדריכלית צעירה העובדת בארה"ב ומגיעה ארצה ללוויית אחיה המפגר; אישה היוצאת עם בעלה וילדיהם לפיקניק, בו מתעתד הבעל, כך סוכם, להודיע לילדים שהוא נפרד מאמם לטובת גבר אחר; מתנחלת פצועת פיגוע המנסה לשחזר את רגעי הפיגוע ומתוודעת לראשונה לתוצאותיו; אשת עבריין כבד המחליטה להסגיר את בעלה ועוד.

המחבר בין נושאות המונולוגים השונים הוא בחור צעיר בשם נטע, המופיע בשולי החיים של כל אחת מהן. מירי, אותה זו שבעלה עומד לצאת מהארון, פוגשת אותו גולש מצוק באתר הפיקניק אליו יצאו כדי לצאת מהארון. שולי, הגוססת, צופה בו מחלון חדרה גוזם את העץ הוותיק של שכניה. אותה שכנה, שרה, יסתבר במונולוג נוסף, היא זו שנשואה לעבריין הכבד, והיא פוגשת בשנית בפועל שלה, נטע, העובד כעת בשיפוצים מול תחנת המשטרה בדיזנגוף, שם היא מבקשת להסגיר את בעלה.

לספרו של ערן בר-גיל יש אופי אקספרימנטאלי מעניין. לאופי האקספרימנטאלי הזה תורמים במפגיע השירים, שלושה בדרך כלל, הניצבים בתווך שבין המונולוגים. האם השירים הללו, חלקם יפים, הם יצירותיו של נטע? האם הם מלמדים אותנו על חייו? אבל היסוד האקספרימנטאלי המשמעותי יותר, והעקיף יותר, מצוי במונולוגים גופם, בניסיונו של הסופר לברוא דמות מרכזית מצירוף של הופעותיה כדמות שולית באגד של סיפורים קצרים. למעשה, הדחף לקריאה ניזון מרצון לפענח את תעלומת נטע, לשחזר את קורות חייה של הדמות המרכזית על ידי קריאת עוד ועוד מונולוגים בהם היא מופיעה בשוליים. לאט לאט נערמים הפרטים הביוגראפיים אודות נטע: צעיר רגיש ומעט תימהוני, שגדל בבית אלים, אינדיבידואליסט שגולש לבדו על צוקים, שהתחיל ללמוד באוניברסיטה ונטש באמצע, שעבר משבר נפשי חריף. רק במונולוג התשיעי מופיע נטע בתפקיד מרכזי, כנושא מונולוג בעצמו. למעשה, זהו צמד מונולוגים השזורים זה בזה, שלו ושל אהובתו החדשה, ששמה גם היא נטע. בצמד המונולוגים הזה מבטא בר-גיל את כישרונו בתיאור אידילי של העבודה האנושית, כישרון שניכר גם ביצירותיו הקודמות ("גשר", למשל). כאן מתבטא כישרונו בהתכה מלאת חדווה ולפיכך משובבת נפשת של האמנות הפלסטית של נטע ונטע, היא פסלת והוא עובד בברזל, למילים. "אני מפעילה את הדוושות והפלטה צוברת מהירות, ואני נשאבת כולי אל גוש החמר שמסתחרר באמצעה. בעבודה על האובניים יש משהו מהפנט ומרגיע, כמו יוגה. צריך לתעל את כל הריכוז אל מרכז החמר, ולא פעם אני עושה את זה בעיניים עצומות. אני טובלת את היד בקערת המים ומטפטפת אותם על גוש החמר, ואז מקיפה אותו בידיים, מתרכזת בסיבוב המתמיד עד שהוא מתבטל מאליו, כמו רעש רקע שפתאום נעלם ומשתרר שקט". זה יפה.   

ועם זאת, רגשותיי לגבי היצירה מעורבים. המונולוגים עצמם כתובים בעדינות וברגישות. באמפטיה שמופגנת בהם כלפי דמויות הנשים השונות הם מצטברים באופן לא-ליניארי לראיית עולם שניתן לכנותה הומניזם אינסטינקטיבי. אולם בר-גיל לא מצליח, ואולי גם לא מנסה, לאפיין כל אחת מהדמויות באמצעות הלשון בו היא דוברת, רק באמצעות תוכן סיפורה. כך נוצר הרושם, לעיתים, שאת המונולוגים נושאת אישה אחת גדולה שהתפרטה לשמונה נשים. בנוסף, לא ניתן להתעלם מהגוון הסנסציוני שבו צבועים חלק מהמונולוגים (גסיסה, יציאה מהארון, פיגוע, אלימות במשפחה), מהאפקט הרגשי הקל לייצור שמשובץ בחלקם, ולפיכך מהתהליך המשמעותי-פחות שהם מציעים לקורא.

אולם הבעיה המרכזית ברומן נוגעת לבריאתה של הדמות המרכזית. השלם כאן אינו גדול מסך חלקיו, אדם שלם לא קורם עור וגידים בסיומם של שמונת המונולוגים. נטע המופיע כשומר א' או חצרן ב' או שוטה ג' בשמונת המונולוגים אינו הופך בסיום הקריאה לאותלו, ליר או המלט. אפילו הקריאה בצמד המונולוגים החותמים, המונולוגים של בני הזוג האוהב נטע ונטע, לא מצליחה להפוך את הגיבור לגיבור, את נטע לרומיאו.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • שירן  ביום יולי 25, 2011 בשעה 3:42 PM

    נכון שהוא לא מצליח להפוך לגיבור אבל עדיין יכולה להיות כאן פרפרזה מעניינת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: