על "הידרומניה", של אסף גברון, הוצאת "זמורה ביתן"

הרומן האפוקליפטי הישראלי זוכה לעדנה בשנים האחרונות. "ב"הארץ שטה", של חגי דגן, נקרעת ישראל כתוצאה מרעידת אדמה מהמזרח התיכון ומתחילה לשייט בים התיכון. ב"הים שמעלינו", של אמנון רובינשטיין, מציף הים התיכון את מישוריה של ישראל. ב"מחזיר החלומות", של ניר ברעם, ההצפה נגרמת ממבול במימדים כמעט תנ"כיים.

"הידרומניה", המתרחש כחמישים שנה הלאה מאיתנו, מצטרף לגל הזה. בעולם העתידני הזה סין היא המעצמה הגדולה, מעצמה שאינה קשורה בסנטימנט כלשהו למדינת היהודים, וישראל היא מדינה מצומצמת ומותשת, שזה לא כבר איבדה את הכינרת ואת העיר השנייה בחשיבותה בארץ, טבריה, לפלשתינאים (הכרך הגדול בישראל זו של העתיד הוא קיסריה). ישראל, כמו העולם בכללותו אך באופן אקוטי יותר, היא מדינה צמאה. המים לשתייה ניתנים במשורה ומצויים בשליטתם של תאגידי מים בינלאומיים רבי עוצמה. גיבורי הרומן בגוף שלישי של גברון הם אידו, מהנדס מים המתעב את התאגידים הגדולים ושוקד על המצאה שתאפשר לאדם הקטן לאגור את מי הגשמים שלהם הוא זקוק למחייתו, ומִיה, אשתו ושותפתו, שאחרי שנעלם בעלה לפתע מנסה להגשים את תוכניתו האצילית.

המבחן המכריע ביצירות עתידניות ואפוקליפטיות כדוגמת "הידרומניה" הוא האם הסופר עצמו מאמין בעולם שהוא ברא. אם הסופר מאמין בבריאתו הוא יצליח לשכנע גם את הקורא להשעות את ספקותיו. גברון מאמין בדיסטופיה מעשה ידיו, ומעניק פירוט מספק ומשכנע של העולם העתידני הקודר, עולם בו מוחדרים שבבי מחשב לזרועות בני אדם ובאמצעותו הם מנהלים את חייהם ומתקשרים ביניהם, עולם בו חלק גדול מהבנייה העירונית הישראלית נעשית על הים ומתחת לים, בו למשטרה יש יכולת לצלם בני אדם מלמעלה בכל רגע נתון וכדומה. המבחן השני ביצירות מוּנעוּת-רעיון כאלה הוא האם הדמויות שבהן חיות ונושמות, או רק משמשות כבובות בשירות החזון האפוקליפטי. גם במבחן הזה עומד גברון. 

לכאורה, האפוקליפסה של גברון נוגעת לשברו של החלום הציוני. שתי אובססיות ציוניות ניצבות לכאורה בתשתית הרומן: האובססיה הציונית למים בארץ חרבה שהובילה, למשל, לבניית המוביל הארצי, פרויקט שנוי במחלוקת, ושאחראית למפלס החרדה הלאומית שהוצמד ביחס הפוך למפלס הכנרת (חרדה שזכתה לאחרונה לביטוי בקמפיין הדוחה וההיסטרי, התואם את רוח התקופה חובבת ההפחדות הריגושיות, "ישראל מתייבשת"). האובססיה השנייה היא החרדה מהשלכת היהודים לים. אצל גברון היהודים משליכים את עצמם בעצמם לים, באין ברירה, ובונים ערים בים התיכון.

אבל בצלילה מעמיקה יותר לתוך הרומן הלא-מימי הזה, ניתן להציף מעלה את פרשנותו המשמעותית יותר. הפחד שמבטא גברון אינו פחד מבצורת אלא פחד מהפרטה; אינו פחד מתבוסתה של התנועה הלאומית היהודית בידי שכניה, אלא מכרסום וריקון מתוכן של הזהות הישראלית. המים, מצרך יסוד שאמורה הממשלה הדמוקרטית לספק לתושביה, ניתנים לתאגידים בינלאומיים חסרי עכבות, המשתמשים בפרסומות שוטפות מוח ובאלימות לבסס את המונופול שלהם. כך מספר אידו, מהנדס מים ממשלתי לשעבר, למיה: "דוקא בעבודה עבור הממשלה היתה איזו תחושת שליחות: טיהרת את מי השתיה עבור תושבי המדינה. למרות המשכורת הנמוכה, הבירוקרטיה המעצבנת והפגישות המיותרות, עשית משהו למען האנשים שלך. עכשיו התחושה היא שאם אתה עובד בשביל חברה בינלאומית שכל מה שמעניין אותה זה להרוויח כסף ולהשתלט על מקורות מים, למה בעצם לתת להם לנצל אותך?". באירוניה ערמומית ממקם גברון את לב העלילה, ניסיונה של מיה להקים ברכת אגירה ליישוב ישראלי, בחרוד, יישוב שנמצא על חורבות עין-חרוד, הקיבוץ שהופרט. כמו בסרט הקלאסי של קוראסווה, "שבעת הסמוראים", בה משדלים הסמוראים את תושבי הכפר להתאגד על מנת שיוכלו לנצח את כנופיית השודדים, יודעת מיה שרק התאגדות של חברי חרוד תוכל להביס את התאגידים. הקיבוץ מוקם מחדש. אבל ההפרטה אינה רק סוגיה כלכלית-פוליטית, אלא סוגיה זהותית. המדינה המתפרקת מנכסיה מתפרקת גם מזהותה. כך זוכר אספג'י, מזקני חרוד המתקרב לגיל מאה, בגעגוע את העבר: "כשהיה משהו להרגיש פטריוטי בנוגע אליו".

העשורים הניאו-ליברלים במערב מעוררים פחדים מוצדקים מחזרתם של ימי הביניים, חזרה למשטרים כמו-פיאודלים של אצולה שיש לה הכל ווסלים שאין להם דבר, חזרה לימי הביניים לאחר מאות אחדות של דמוקרטיה, שהתאפשרו בזכותו של מעמד הביניים. את האפוקליפסות שמתוארות בספרות הישראלית, הבּיעוּת מפני כוחות טבע שיוצאים מכלל שליטה ומולם עומדים אזרחי ישראל חסרי אונים, יש, לטעמי, לקרוא כמשל. הנמשל הוא החשש של המעמד הבינוני הישראלי המצטמק מכוחות כלכליים לא-דמוקרטיים שחורצים את גורלו, כשלו אין שליטה עליהם. הבה נזכור: הכינוי שניתן לאחרונה לאסון הכלכלי המתקרב לחופי ישראל הוא "צונמי". למרות שזהו, כמובן, אסון ידי אדם.

 

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • RS  On נובמבר 22, 2008 at 10:46 PM

    מי מכנה את האסון הכלכלי "צונמי"

    אנחנו בעידן של "מי" ולא "מה" וזו טרגדיה גדולה.

    נועם חומסקי מכנה זאת "גירעון הדמוקרטיה"

    😦

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: