Monthly Archives: דצמבר 2008

הספרות הישראלית ב-2008 – רשמים והמלצות

בצד הזרם המרכזי והעכור של חרושת התרבות הישראלית (שבא לידי ביטוי לפני שבוע וחצי בגמר "האח הגדול"), מתפתל לו בחרישיות יחסית פלג צלול של עשייה תרבותית מרווה (לא רק בספרות, כמובן). כיוון שהעשייה הזו לא תמיד מקבלת חשיפה מספקת, וטובעת בשטף ה"אייטמים", עשיתי לי מנהג לסרוק בסוף השנה האזרחית את העשרות הרבות של היצירות הישראליות שעברו תחת עיניי במרוצת השנה ולהסב את תשומת לבכם לאלה מביניהן שהן בעיניי המיטב.

לפני שאציג את היצירות הנבחרות, מילה לגבי המכלול של הספרות הישראלית. ניתן לאתר בספרות הישראלית של 2008 מגמות דומות לאלה שאפיינו אותה בשנים הקודמות. מגמה אחת בולטת היא עיסוק בסוגיית הזהות הישראלית. העיסוק הזה מתגשם באמצעות פנייה לעבר (בספרו של יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו", למשל) , באמצעות הישרת פנים להווה (בספריהם של מיכל זמיר, "מתקנים ואטרקציות", עמוס טלשיר, "אלוהים אוהבת אותי", ורוגל אלפר, "אוי מתוקים שלנו", למשל) ואף באמצעות פנייה לעתיד (למשל, "הידרומניה", ספרו של אסף גברון). מגמה אחרת שממשיכה שנים קודמות, נתינת פתחון פה למיעוטים מסוגים שונים: יוצאי אתיופיה, בדואים, מתנחלים, חרדים, עניים, עולים מזרחיים, פלשתינים ועוד (למשל, בספריהם של אומרי טגאמלק אברה, "אסתרי", צור שיזף, "האיש המאושר", מיכאל שיינפלד, "מים שאין להם סוף", ומירה קדר, "אחד מאלף", חנה בת שחר, "צללים בראי", מירה מגן, "ימים יגידו, אנה", חיים סבתו, "בואי הרוח", אלון חילו, "אחוזת דג'אני"). מגמה נוספת, מינורית יותר, שממשיכה תופעה מהשנים הקודמות, היא העיסוק באמנים וסופרים (למשל, בביוגרפיה של עמוס קינן, "על דעת עצמו", בספרה של רות אלמוג, "זרה בגן עדן", ובמובן מסוים בספריהם של סמי מיכאל, "עאידה", אמנון נבות, "מקראות ישראל" ואהרן מגד, "זבובים"). אולם שתי מגמות מאפיינות במיוחד את 2008. הראשונה, מינורית אך משמעותית, היא ניסיון ביטוי של חוויות מיסטיות או תפיסת עולם מיסטית (למשל, ספריהם של שלמה קאלו, "לילי", חביבה פדיה, "בעין החתול" ושמעון אדף, "פנים צרובי חמה"). התופעה השנייה מעט מפתיעה: רשימה ארוכה מאד של יצירות ישראליות עסקו ב – 2008 במלחמת המינים, לעתים בגילוייה הכואבים, המכוערים ואף הרצחניים (כמה דוגמאות: ספריהם של אבירמה גולן, "סימני חיים", אילן הייטנר, "קציצות", איל מגד, "זוג" אלישבע שספרה, "סמטאות", ראה אור מחדש, אילנה ברנשטיין, "עכשיו זה כתוב", ליהיא לפיד, "אשת חיל", איריס לעאל, "אש בבית", גיל הראבן, "השקרים האחרונים של הגוף"). האם זה מקרי? או ש"משהו באוויר" – פרשיית קצב? פרשיית רמון? הסיכויים הגוברים לראשות ממשלה נשית אחרי שנות דור של הנהגה גברית? – גרם לכך שהנושא הוותיק הזה חזר השנה באופן בולט כל כך?

בסך הכל 2008 הייתה שנה לא רעה בספרות המקור. ספר טוב, לפני תארים כמו "חשוב", "עמוק", "יפה" או "מתוחכם", מסב שמחה לקוראו. ליתר דיוק, ספר הוא ספר טוב כשהוא מצליח לשלב את חשיבותו, עומקו, יופיו או תחכומו בחוויית קריאה מהנה. היצירות שבחרתי כטובות השנה הן, לפיכך, אותן שהסבו לי הנאה בקריאתן. את היצירות הנבחרות חילקתי לשתי קטגוריות: "יצירות טובות" ו"יצירות טובות מאוד". הסיבה לחלוקה היא הרגשתי שיש הבדל משמעותי בין הקבוצות, בעיקר מבחינת המהוקצעות והגימור היצירתיים. לשתי הקטגוריות הוספתי קטגוריה של הספרים המאכזבים, ספרים שעוררו ציפייה שלא נמלאה.

*

היצירות הטובות של 2008

מאיה ערד – "תמונות משפחה"

שלוש נובלות העוסקות במשפחה הישראלית ובשינויים שעוברת החברה הישראלית בעידן הגלובליזציה. חדוות הסופרת, החשה שהיא שולטת במלאכת ידיה, מדביקה כאן את הקורא.

אבירמה גולן – "סימני חיים"

רומן אינטליגנטי על גבר וגבריות שגבר-סופר ישראלי היה מהסס לכותבו. פרופסור לספרות כבן חמישים, שוכב בבית חולים בתרדמת לאחר תאונת דרכים. סיפורי הנשים בחייו מתחילים להתגולל לעינינו.

רונית מטלון – "קול צעדינו"

רומן שמנסה להעלות באוב את דמות האם של כותבתו. לוּסֶט, האם, עלתה ממצרים וחיה עם שלושת ילדיה ואמה הזקנה בשכונת עוני בשולי פתח תקווה.  לרונית מטלון יש סגנון עצמאי ומקורי.

איל מגד – "זוג"

 רסיסי  וידוי, התבוננות  עצמית, הגות, על יחסיו של הסופר עם האישה המושלת בחייו. יצירה עברית חושפנית המפגינה כושר לאנליזה עצמית ולהגות מקורית.

דאה הדר – "אצלנו עכשיו בוקר"

ריאליזם מפורט שבעיקרו אינו רכרוכי ואינו מטייח, שמצליח ללכוד רוח של תקופה ושל מילייה חברתי. התקופה: שנות השמונים. המילייה: בורגנים ישראלים הרודפים אחרי החלום האמריקאי באמריקה.

אסף שור – "מוטי"

מוטי הוא צעיר פנטזיונר ומופנם. הרומן, ההגותי בעיקרו הזה, הוא משל מחוכם על איש המעשה לעומת איש הדמיון.

חביבה פדיה – "בעין החתול"

באמצעות התבוננות בחתולי רחוב בבאר שבע נוסק הספר האקסצנטרי-מרתק הזה לעירוב חד פעמי ומקורי שניתן לכנותו "ביקורת תרבות קבלית".

נורית גרץ – "על  דעת עצמו"

לא ביוגרפיה סטנדרטית על עמוס קינן. ביוגרפיה חלקית אך עשירה, לא רק כי חיי קינן היו עשירים, אלא כי הביוגרפית היא גם סופרת מוכשרת.

אמנון דנקנר – "ימיו ולילותיו של הדודה אווה"

גבר לבוש בבגדי נשים פורץ לחייו של נער ירושלמי בשנות החמישים למאה ה – 20. דנקנר מעורר התפעלות בהולכת הסיפור הסמכותית והכובשת שלו.

שמעון אדף – "פנים צרובי חמה"

ילדה בת 12, מנתיבות, חווה התגלות אלוהית מבעד למסך הטלביזיה. ההתגלות מתרחשת על רקע תיאור רגיש ובוהק של ילדות ישראלית פרובינציאלית בשנות השמונים. בספר המקורי הזה מעמת אדף מיסטיקה ורציונליזם, פרובינציה ומרכז, ילדות ובגרות.

ענת עינהר –  "טורפים של קיץ"

קובץ ביכורים של סיפורים המתרחשים בפרובינציה אורבאנית שמפגין בשלות מפתיעה. המשלב הלשוני יציב ומאופק, הרגישות לניואנסים הפסיכולוגים מחודדת, והטון בכללותו הוא של התבוננות כמעט סטואית, המשרה שלווה מוזרה ומיוחדת על הקורא.

הספרים הטובים מאד  

ירמי פינקוס – "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט"

השנה: 1937. בעיר צ'רנוביץ' שברומניה יוצא תיאטרון אידי של שחקניות לא-צעירות-כבר לדרך חדשה. ירמי פינקוס כתב רומן מפתיע שמשלב מתיקות וחמיצות, דקות אבחנה, הומור וחמימות אנושית. יש מאחורי הרומן המוגמר תחקיר היסטורי הגון, המעניק לו מלאות ואמינות, מעלה ציוויליזציה שלמה, על סף הכחדה. ברומן מסתתרת אמירה מקורית על המצב היהודי כמו גם אמירה ערמומית על מוסד ה"סלבריטאות" בעבר ובהווה.

איריס לעאל – "אש בבית"

רומן בגוף שלישי על שני זוגות במחצית נתיב חייהם. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בה יתברר האם מתרחשת בגידה בין גבר מזוג אחד לאישה מהזוג השני. לעאל כתבה טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת המציאות, יוצר ספרות ריאליסטית משובחת.

 אהרן אפלפלד – "והזעם עוד לא נדם"

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ניצול השואה, ברונו. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהמלחמה רק הדגישה את מציאותו. "והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות.

דויד גרוסמן – "אישה בורחת מבשורה"

אורה, גיבורת הרומן כבת החמישים, ירושלמית פרודה ואם לשניים, יוצאת עם מאהבה משכבר, אברם, למסע בטבע הארצישראלי. הרומן הנקרא ברהיטות הזה מכיל כמה זינוקים גאוניים. זינוקים לשוניים ופסיכולוגיים, זינוקים בתיאורי טבע ומציאות חושניים, זינוקים בסצנות דרמטיוות-עלילתיות. גרוסמן נטל על עצמו לגבש אמירה על המצב הישראלי העכשווי, ואכן לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות, הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי.

 

היצירות המאכזבות

אלון חילו – אחוזת דג'אני

כישרון ספרותי מובהק חבר בספר הזה לעמדה אידיאולוגית אופנתית ומתחנפת. התוצר הוא ספר מזויף שכישרונו הגדול של המחבר רק מבהיק יותר את זיופו.

אמיר גוטפרוינד – בשבילה גיבורים עפים

בידור עממי, במובן הנחות של המילה. עירוב מרתיע של שימוש בבלוטות הנוסטלגיה הלאומית במעללי אהבים ומין א-לה "אסקימו לימון", תוך יצירת חבורה מלאכותית של חברים שחברותם כביכול נפרשת על כמה עשורים.

אניטה שפירא –  ברנר-סיפור חיים

בשביל לכתוב ביוגרפיה על דמות כמו ברנר צריך להיות היסטוריון שהוא גם חוקר ספרות מבריק וגם פילוסוף ונוסף על כך בעל רגישות אנושית לא מצויה, המזכירה את הרגישות המחודדת של מושא הביוגרפיה. ואילו אניטה שפירא היא היסטוריונית מוכשרת מאד בלבד.

יהושע קנז – דירה עם כניסה בחצר

מבכיר הסופרים הישראליים ניתן לצפות ליותר מאשר קובץ הסיפורים הזה שחלקו מבריק וחלקו ריק.

 

על "תנועה אחת לא נכונה", של מירב עוז, הוצאת "גלורי"

ברומן של ג'ורג' אורוול "שאו את נס האספידיסטרה", שהוא אולי המעניין ביותר בספריו והרלוונטי בהרבה לימינו מ"1984" ו"חוות החיות", הגיבור הוא סופר עני שדוחה שוב ושוב הצעה לעבוד במשרה מכניסה כפרסומאי. אורוול מעמת את עולם הספרות עם עולם הפרסום, המקוטבים לשיטתו כרחוק האמת מהשקר.  "תנועה אחת לא נכונה" הוא ניסיון ספרותי לדבר אמת על עולם הפרסום.

הגיבורה והמספרת, קרן, ששינתה את שמה לקרני כדי להתאים לאקלים "המגניב" של עולם הפרסום, היא תקציבאית בת 28 במשרד פרסום. קרני אמביציוזית ואוהבת את מקצועה. בניגוד לחייה האישיים התקועים – היא אינה שבעת רצון מגופהּ, ויחסיה עם גיא, החתיך בה במידה שהוא דכאוני, צלם פרסומות המתעב את עולם הפרסום ומבקש להיות אמן, אינם מתייצבים – היא מצליחה אט אט במקצועה. היא מצליחה בו בדיוק בגלל אותן תכונות שלכאורה זרות לעולם הנוצץ של הפרסום: רצינות, מסירות, כנות ואמוציונליות ביחס לעבודה. הארט דיירקטורית במשרדה של קרני אומרת על אחת המודעות: "הדמויות לא יהיו דוגמנים יפיופים, אלא אנשים רגילים מהחיים, כמונו". הגיבורה הלא-זוהרת ועמיתיה מדגימים שלעולם הזוהר לא היה קיום לולא היה מכונן "מלמטה" על ידי מתווכי תרבות שהם אנשים ממוצעים (פרסומאים, עיתונאים). אנשים שהתכונות הדרושות להצלחתם בעבודתם אינן שונות בהרבה מהתכונות הדרושות להצלחה בראיית חשבון.

פרסום הוא אולי המקצוע המגלם יותר מכל את רוח התקופה: הבלטת העטיפה על חשבון התוכן, השימוש התדיר בסקס, הפנייה לאמוציות על חשבון התבונה, דחיקת המרחב הציבורי הניטרלי לטובת אטמוספרה רוויה בפיתוי. הספר הרהוט, הקצבי והכן הזה מספק לקוראו היכרות לא רעה עם העולם הזה שקובע חלק לא מבוטל מאופי חיינו. ההיכרות הזו טכנית בחלקה, אך גם היכרות עם הפנימיות שבתוך העטיפה ("פוזה זה משהו שאפשר לעשות רק על אנשים מחוץ לענף. בעבודה עצמה, תוך חמש דקות אתה יכול לדעת למי יש את זה ולמי אין את זה"). זו היכרות עם צדדים מפתיעים (ההערצה לסלבריטאים זוטרים, שאינה פוסחת על אנשי עולם הפרסום, למרות שהם, במידה רבה, הסבא ג'פטו של הפינוקיו-סלבריטאי), פחות מפתיעים (הברוטאליות שבה בוחרים ופוסלים דוגמניות לקמפיינים או הציניות בה מחליטים להכניס "מסר חברתי" לפרסומת על מנת להגביר את יעילותה) או מעוררי מחשבה (ההתקה של הנורמות הגבריות מהצבא לעולם העסקים הישראלי: "א' הוא סמנכ"ל השיווק של 'תותי'. א' הוא קשוח, רציני כזה. מאלה שהיו בשב"כ או משהו. לא יודעת אם בשב"כ, אבל בטוח שבשייטת").

ועם זאת, הרומן של עוז אינו מספק במובן הפשוט של המילה. ביצירות הצוללות פנימה אל תהומות הנפש או המגביהות לפסגות של ניסוח או מבט פנורמי על זירת התרחשותם חש הקורא מעין לאות נעימה שבאה בעקבות הצלילה או ההעפלה, לאות מתוקה של סיפוק. ב"מיקסי גריל", למשל, הרומן המוצלח של יזהר הר-לב על עולם הפרסום, שראה אור לפני כשלוש שנים, מצוי הסיפוק הזו בין השאר בגלל שהר-לב הצליח להעפיל אל פסגה פנוראמית כזו וממנה להתבונן על עולם הפרסום (הפסגה שם מתאפשרת בגין הייאוש הטוטאלי והאובדני של הגיבור בימאי הפרסומות). כאן, הרגעים בהם הרומן מתיימר להעפיל למבט פנוראמי על עולם הפרסום מצויים בשיחות בין גיא לקרני. "לפני כמה ימים הוא סיפר לי שאחרי כל צילום פרסומת כזה הוא מרגיש צורך ללכת עם המצלמה לדרום תל אביב, אל התחנה המרכזית הישנה, הבית של כל הפועלים הזרים, לתעד ולהנציח את אזור הלכלוך והזוהמה, כי אלה החיים האמיתיים, שם בחוץ". הדיונים האלה בין קרני לגיא על עולם הפרסום הם שטחיים, צפויים ודיכוטומיים. בעולם רווי פרסום לא ברור בכלל מה הם "החיים האמיתיים", לא ברור אם אפשר להימלט לתוכם, ואם אפשר להימלט אליהם בהחלט לא צריך למצוא אותם אצל העובדים הזרים, תפישה פשטנית שמציגה בדיוק את עיקרון הבומבסטיות "הגדולה מהחיים" של הפרסומות (רק בכיוון ההפוך).

הרומן הזה, אם כך, אינו מצליח לחרוג מפני השטח של האירועים העוברים על גיבורתו והאפקט המצטבר של הקריאה בו מזכירה שתייה של מים מלוחים: ככל שאתה מתקדם אתה צמא יותר ולא רווה.

 

על "זרה בגן עדן", של רות אלמוג, הוצאת "זמורה ביתן"

פאטי ורטהיים, המספרת, היא ציירת ישראלית, בת ליוצאי גרמניה, כבת חמישים, המוזמנת ב – 1990 לאירוח במשכן אמנים בגרמניה. מארחתה, הצעירה ממנה בעשור, היא משוררת ואשת תרבות בשם אנדריאה ובר. "זרה בגן עדן" פורש את יחסיהן של פאטי ואנדריאה במשך כעשור ומחצה, ידידות שיודעת עליות ומורדות.

במהלך הקריאה לא היה לי ברור על מה הרומן. חינכו אותנו שהשאלה "מה הסופר רצה לומר?" היא שאלה נחותה. אבל האמת היא שרומן שלא ניתן לחלץ ממנו סוג של הפשטה או קונספט, הוא רומן מפוזר ותועה.

לכאורה הנושא של הרומן הוא יחסה של פאטי לגרמניה. "לא הבנתי מה מושך אותי אל הארץ הזאת חוץ מן הנוף". אבל הרי נוף אינו סיבה זניחה לאהבת מקום, כך שלמעשה החידה אינה חידה ובטח שאינה אפלה ומצדיקה רומן. מה גם שכשמזמינים אותך חינם אין כסף להתארח מדוע שלא תבוא ותהרהר בנחת מדוע אתה בא. "איזה עצים נהדרים. ארץ יפה כל כך. מה היה חסר להם? (…) זה נדוש מאד". אכן, זה נדוש כל העניין הזה עם גרמניה, ועם ישראלים וגרמניה. נדוש מאד ולא אותנטי. אני סרקסטי כי לטעמי העיסוק הזה ביחסי ישראלים וגרמניה מיצה את עצמו ואפילו מייצג סוג של תודעה כוזבת לגבי סדר היום הישראלי, שהנושאים היוקדים בו לא קשורים בשואה ובגרמניה. אני חושד שהופעתו העקשנית של הנושא בספרות הישראלית של השנים האחרונות (למשל אצל חיים באר ב"לפני המקום" או אצל ג'ודי טל ב"השד מברלין") היא תוצר הנשמה מלאכותית של קשרי התרבות בין ישראל לגרמניה, הניזונים מאשמת הגרמנים, אשמה, אגב, שגם היא, נדמה, נובעת מאינרציה, ואולי מהבטה של הכותב מאחורי גבם של הקוראים הישראליים אל קהל הקוראים הגרמני.

אפשרות אחרת היא שהנושא של הרומן הוא אנדריאה ובר. אנדריאה היא בהחלט דמות מעניינת. משוררת גרפומנית למחצה, בורגנית שמשחקת אותה בוהמיינית, אישה יפה, נוקשה וחסרת הומור אך מצחיקה ביומרותיה המשורריות, בנוקשותה ובחוסר ההומור שלה. באנדריאה יש שילוב של ילדותיות, חומרה וגיחוך. אנדריאה הולכת ונטרפת והוזה שהנאצים, בדמות בעלה, רודפים אותה. הבעיה היא שאנדריאה אינה יכולה להעפיל ולהיות נושא לרומן כיוון שההתוודעות של המספרת אליה היא חטופה, בביקורים שלה בגרמניה ושל אנדריאה בארץ. רב הנסתר בדמותה של אנדריאה, מהזווית הנחשפת לעיני המספרת ולפיכך גם לעינינו, הקוראים. לצורך מילוי דמותה מעלה המספרת את החשד שאביה של אנדריאה היה נאצי, ומנסה בעזרת ההשערה הזו להסביר את טירופה. כך כביכול תיתפסנה שתי ציפורים במכה: אנדריאה תהיה דמות שלמה, מפוענחת, וכך ראויה להיות נושא לרומן, ומצד שני הנושא גם יהיה גרמניה הנאצית, ולא סתם איזו גרפומנית פסיכוטית, שמדוויה אינם קשורים למהלכה הגדול של ההיסטוריה. העלאת ההשערה הזו בדבר אביה של אנדריאה קלושה וגם בעייתית במסריה. ברנר, בהקדמתו ל"שכול וכישלון", כתב באירוניה שלכאורה סיפור מחלת הנפש של אדם יחיד, גיבור הרומן שלו, אינו ראוי להסתפר בימים שלאחר המאורעות הגדולים של מלחמת העולם הראשונה. הוא קטן מדי. אלמוג כמו תומכת במוסכמה שכנגדה בדיוק יצא ברנר: טירופה של אנדריאה קטן מדי וצריך לגייס את כל הרייך השלישי כדי לעבותו.  

ולמרות כל זאת "זרה בגן עדן" ראוי להתוודעות בגין סגולתו האמנותית: קריאוּתו הבלתי מצויה. קריאוּת חלקה ביצירה אינה חוויה שכיחה והיא הישג ספרותי מהמעלה הראשונה. היא נובעת או מעבודה קשה או מכישרון טבעי נדיר. יעקב שבתאי, בראיון הרדיו היחיד שנתן, אמר שהוא ביקש לכתוב "ספר המספר את עצמו". לטעמי, כוונתו הייתה לאותה קריאות שבעטייה חש הקורא שהרומן הוא בעל מנוע עצמי, על הקורא רק לפתוח את הדלת, להתיישב, ומכונית-הרומן תישא אותו למרחקים. הקריאות כאן מסייעת לרומן לעמוד במבחן המכריע בו מומלץ לבחון ספר, האם התגעגעתם אליו במהלך הפסקות הקריאה ההכרחיות. 

מילה נצרכת על הכריכה האחורית: "בזרה בגן עדן הגיעה אמנות הסיפור של רות אלמוג, הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית (…) לפסגתה הגבוהה". סופרלטיבים בכריכות אחוריות הפכו למכת מדינה. על הספרות הישראלית להחליט אם היא רוצה לדבר בשפה הזו – שפת כותרות היומונים והפרומואים ההיסטריים בערוצים המסחריים – או להציע אלטרנטיבה מאופקת. לדעתי, בבחירה באפשרות הראשונה, הצעקנית וההמונית, הספרות תיהפך למיותרת.

על "בעין החתול", של חביבה פדיה, הוצאת "עם עובד"

זו יצירה מפתיעה ומקורית ביותר שמרחיבה את צמצם העין של הקורא, יצירה אקסצנטרית, אולם אקסצנטריות שנלווה לה כוח ספרותי, ובעיקר אינטלקטואלי ורוחני, מרשים, שמכייר את הקורא להיות כלי קיבול לאקסצנטריות ולהפוך אותה לבשר מבשרו.

הגיבור הרשמי של הספר הוא החתול. פרופ' חביבה פדיה, משוררת וחוקרת קבלה, מספרת על התבוננויותיה בחתולי רחוב בבאר שבע, עיר מושבה, ועל כמה דמויות של אוהבי חיות מושבעים נוספים בעיר (גם כמה חתולים הופכים לדמויות של ממש בספר). את ההתבוננויות הקונקרטיות היא מלווה בידע תרבותי עצום, שהיא עושה בו שימוש יצירתי, הנוגע לחתול בתרבות היהודית והכללית. עד מהרה מתגלה הגיבורה הנוספת של הספר: העיר באר שבע. פדיה מנסחת קינה מנומקת על חייו ומותו של המרכז האורבאני הדרומי. אולם מהחתול ומעירו נוסק הספר הזה, המחולק לקטעי פרוזה מסאית-מדרשית קצרים, לעירוב חד פעמי של ביקורת תרבות ורעיונות קבליים, למעשה: לז'אנר מקורי שניתן לכנותו "ביקורת תרבות קבלית".

החתול כרוך אחר מקומו, הוא חיה של מקום ולא חיה של אדון, בניגוד לכלב. לכן החתול מכסה את צואתו, "מחתל" אותה (זה מקור שמו העברי), מדאגה לגֵהוּת מקום מושבו. ואילו האדם אינו מגלה ענווה כלפי מקומו. לכן מרוּקן מרקם המרכז העתיק של באר שבע מתכולתו ועל מקומו באים קניונים סטריליים ורבי-קומות. העיר מתפשטת ומתפשטת, גורסת את המדבר סביבה ונעטפת בענן צחנת האשפה האנושית שלה עצמה. הציונות בכללותה התייחסה לארץ ביחס אינסטרומנטלי ולא מתוך רגישות לחושניות הטבע. לכן הגאולה הציונית פגומה וזקוקה לתיקון. החתול העירוני הוא קולו הדועך של הטבע בתוך האורבאניות: "קדקוד חיים פראי בתוך הוית הנכר והתרבות של העיר". לכן העיר המודרנית, ובמיוחד באר שבע החצי מבויתת חצי פראית כמו חתולי הרחוב, נאבקת בהם עד חורמה. היא אינה רוצה תזכורת למקורה הטבעי של האנושות. פדיה מערבת תיאורים קונקרטיים של התעמתות עם הרשויות הוטרינריות העירוניות בדיונים מופשטים על יחסי האדם והחיה. החתול הופך להיות זר בעירו, מעמד התת-פועלים המודרני, בלשונה של פדיה, וכך הופך הוא סמל לזרים בתרבות: להומלסים, לאקסצנטרים, לצדיקים עממיים, למשוגעים, ולשפויים מדי, שאינם מוכנים לקבל את הטירוף של העידן המודרני: "אני אוהבת את החיות משום שהן ממשיות, גשמיות ובנות חלוף, משום שהן נצרכות, משום שהן שרידים ממציאות אחרת, מציאות של בר, של פרא, בתוך מציאות אורבנית". החיות והיחס אליהן הופכים להיות נקודה ארכימדית שממנפת תפיסת עולם שלמה, קוסמולוגיה שלמה, הדיון בחתולים ובבאר שבע הופך לביקורת רחבת יריעה של עידן החילון והמודרנה בכללותם: "עידן המכונה" בפי פדיה. המכונות הרי ייתרו את עבודות בעלי החיים והפכו אותם לזרים בעולמו של האדם. סילוק החיה הוריד את כל העולם בדרגה אחת מטה: האדם ירד מגדולתו הרוחנית ואילו האלוהים פוּרש כמעשה ידי אדם ובעל דמות אנוש. בצד ביקורת המודרנה, הטקסט הזה מכיל בתוכו כמיהה משיחית ברורה, של יציאה מההיסטוריה (מה שפדיה מכנה "הזמן הקווי") לטובת עולם המיתוס ("הזמן המעגלי").

פדיה נמצאת בצומת של שני צירים בספרות הישראלית של השנים האחרונות. ציר אחד העוסק בחוסר הרגישות העמוק, הנדל"ניסטי, של הישראליות כלפי הטבע (ב"האיש המאושר" של צור שיזף, למשל, הבדואים המורדים בישראליות הם המקבילה לחתול של פדיה). ציר שני מבטא את חדירתם של רעיונות קבליים ומיסטיים למחשבה של העידן ("פנים צרובי חמה" של שמעון אדף, למשל, שגם אצלו יש קשר בין הקיום בפרובינציה הדרומית לתפיסות עולם מיסטיות, או "מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים).

ב"עין החתול" יש פה ושם קטעים סתומים, יש קטעים שסובלים מאקדמיות יתרה, יש גישה רומנטית מעט כלפי הטבע ופשטנית מעט כלפי המודרניות, יש קטעים שההפשטה הקבלית שבהם צחיחה, ובכלל ההפשטה הקבלית, למרות היופי וערך הרעיונות שבה, היא ההפך מספרות, מהאידיאה הספרותית, המתמקדת בקונקרטי ובחושני והמתנגדת להמשגה. אבל כדאי מאד להתוודע לספר הזה, ומומלץ לעשות זאת במתינות, לקרוא פרק פרק לעצמו ללא חופזה. זה ספר שנכתב בידי תודעה חזקה, שמאכלת אינספור פיסות מידע ותיאוריות, שנעה מבודלר וולטר בנימין לר' יעקב מעמדין, מדרידה לחז"ל, מעבדת את המידע והתיאוריות, ובלוויית התבוננות מקורית יוצרת כתב אשמה זועם, חריף, עמוק ומקורי על המודרניות בכלל ועל האורבאניות הישראלית בפרט.