על "בעין החתול", של חביבה פדיה, הוצאת "עם עובד"

זו יצירה מפתיעה ומקורית ביותר שמרחיבה את צמצם העין של הקורא, יצירה אקסצנטרית, אולם אקסצנטריות שנלווה לה כוח ספרותי, ובעיקר אינטלקטואלי ורוחני, מרשים, שמכייר את הקורא להיות כלי קיבול לאקסצנטריות ולהפוך אותה לבשר מבשרו.

הגיבור הרשמי של הספר הוא החתול. פרופ' חביבה פדיה, משוררת וחוקרת קבלה, מספרת על התבוננויותיה בחתולי רחוב בבאר שבע, עיר מושבה, ועל כמה דמויות של אוהבי חיות מושבעים נוספים בעיר (גם כמה חתולים הופכים לדמויות של ממש בספר). את ההתבוננויות הקונקרטיות היא מלווה בידע תרבותי עצום, שהיא עושה בו שימוש יצירתי, הנוגע לחתול בתרבות היהודית והכללית. עד מהרה מתגלה הגיבורה הנוספת של הספר: העיר באר שבע. פדיה מנסחת קינה מנומקת על חייו ומותו של המרכז האורבאני הדרומי. אולם מהחתול ומעירו נוסק הספר הזה, המחולק לקטעי פרוזה מסאית-מדרשית קצרים, לעירוב חד פעמי של ביקורת תרבות ורעיונות קבליים, למעשה: לז'אנר מקורי שניתן לכנותו "ביקורת תרבות קבלית".

החתול כרוך אחר מקומו, הוא חיה של מקום ולא חיה של אדון, בניגוד לכלב. לכן החתול מכסה את צואתו, "מחתל" אותה (זה מקור שמו העברי), מדאגה לגֵהוּת מקום מושבו. ואילו האדם אינו מגלה ענווה כלפי מקומו. לכן מרוּקן מרקם המרכז העתיק של באר שבע מתכולתו ועל מקומו באים קניונים סטריליים ורבי-קומות. העיר מתפשטת ומתפשטת, גורסת את המדבר סביבה ונעטפת בענן צחנת האשפה האנושית שלה עצמה. הציונות בכללותה התייחסה לארץ ביחס אינסטרומנטלי ולא מתוך רגישות לחושניות הטבע. לכן הגאולה הציונית פגומה וזקוקה לתיקון. החתול העירוני הוא קולו הדועך של הטבע בתוך האורבאניות: "קדקוד חיים פראי בתוך הוית הנכר והתרבות של העיר". לכן העיר המודרנית, ובמיוחד באר שבע החצי מבויתת חצי פראית כמו חתולי הרחוב, נאבקת בהם עד חורמה. היא אינה רוצה תזכורת למקורה הטבעי של האנושות. פדיה מערבת תיאורים קונקרטיים של התעמתות עם הרשויות הוטרינריות העירוניות בדיונים מופשטים על יחסי האדם והחיה. החתול הופך להיות זר בעירו, מעמד התת-פועלים המודרני, בלשונה של פדיה, וכך הופך הוא סמל לזרים בתרבות: להומלסים, לאקסצנטרים, לצדיקים עממיים, למשוגעים, ולשפויים מדי, שאינם מוכנים לקבל את הטירוף של העידן המודרני: "אני אוהבת את החיות משום שהן ממשיות, גשמיות ובנות חלוף, משום שהן נצרכות, משום שהן שרידים ממציאות אחרת, מציאות של בר, של פרא, בתוך מציאות אורבנית". החיות והיחס אליהן הופכים להיות נקודה ארכימדית שממנפת תפיסת עולם שלמה, קוסמולוגיה שלמה, הדיון בחתולים ובבאר שבע הופך לביקורת רחבת יריעה של עידן החילון והמודרנה בכללותם: "עידן המכונה" בפי פדיה. המכונות הרי ייתרו את עבודות בעלי החיים והפכו אותם לזרים בעולמו של האדם. סילוק החיה הוריד את כל העולם בדרגה אחת מטה: האדם ירד מגדולתו הרוחנית ואילו האלוהים פוּרש כמעשה ידי אדם ובעל דמות אנוש. בצד ביקורת המודרנה, הטקסט הזה מכיל בתוכו כמיהה משיחית ברורה, של יציאה מההיסטוריה (מה שפדיה מכנה "הזמן הקווי") לטובת עולם המיתוס ("הזמן המעגלי").

פדיה נמצאת בצומת של שני צירים בספרות הישראלית של השנים האחרונות. ציר אחד העוסק בחוסר הרגישות העמוק, הנדל"ניסטי, של הישראליות כלפי הטבע (ב"האיש המאושר" של צור שיזף, למשל, הבדואים המורדים בישראליות הם המקבילה לחתול של פדיה). ציר שני מבטא את חדירתם של רעיונות קבליים ומיסטיים למחשבה של העידן ("פנים צרובי חמה" של שמעון אדף, למשל, שגם אצלו יש קשר בין הקיום בפרובינציה הדרומית לתפיסות עולם מיסטיות, או "מסע בחלל הפנוי" של דב אלבוים).

ב"עין החתול" יש פה ושם קטעים סתומים, יש קטעים שסובלים מאקדמיות יתרה, יש גישה רומנטית מעט כלפי הטבע ופשטנית מעט כלפי המודרניות, יש קטעים שההפשטה הקבלית שבהם צחיחה, ובכלל ההפשטה הקבלית, למרות היופי וערך הרעיונות שבה, היא ההפך מספרות, מהאידיאה הספרותית, המתמקדת בקונקרטי ובחושני והמתנגדת להמשגה. אבל כדאי מאד להתוודע לספר הזה, ומומלץ לעשות זאת במתינות, לקרוא פרק פרק לעצמו ללא חופזה. זה ספר שנכתב בידי תודעה חזקה, שמאכלת אינספור פיסות מידע ותיאוריות, שנעה מבודלר וולטר בנימין לר' יעקב מעמדין, מדרידה לחז"ל, מעבדת את המידע והתיאוריות, ובלוויית התבוננות מקורית יוצרת כתב אשמה זועם, חריף, עמוק ומקורי על המודרניות בכלל ועל האורבאניות הישראלית בפרט.