על "זרה בגן עדן", של רות אלמוג, הוצאת "זמורה ביתן"

פאטי ורטהיים, המספרת, היא ציירת ישראלית, בת ליוצאי גרמניה, כבת חמישים, המוזמנת ב – 1990 לאירוח במשכן אמנים בגרמניה. מארחתה, הצעירה ממנה בעשור, היא משוררת ואשת תרבות בשם אנדריאה ובר. "זרה בגן עדן" פורש את יחסיהן של פאטי ואנדריאה במשך כעשור ומחצה, ידידות שיודעת עליות ומורדות.

במהלך הקריאה לא היה לי ברור על מה הרומן. חינכו אותנו שהשאלה "מה הסופר רצה לומר?" היא שאלה נחותה. אבל האמת היא שרומן שלא ניתן לחלץ ממנו סוג של הפשטה או קונספט, הוא רומן מפוזר ותועה.

לכאורה הנושא של הרומן הוא יחסה של פאטי לגרמניה. "לא הבנתי מה מושך אותי אל הארץ הזאת חוץ מן הנוף". אבל הרי נוף אינו סיבה זניחה לאהבת מקום, כך שלמעשה החידה אינה חידה ובטח שאינה אפלה ומצדיקה רומן. מה גם שכשמזמינים אותך חינם אין כסף להתארח מדוע שלא תבוא ותהרהר בנחת מדוע אתה בא. "איזה עצים נהדרים. ארץ יפה כל כך. מה היה חסר להם? (…) זה נדוש מאד". אכן, זה נדוש כל העניין הזה עם גרמניה, ועם ישראלים וגרמניה. נדוש מאד ולא אותנטי. אני סרקסטי כי לטעמי העיסוק הזה ביחסי ישראלים וגרמניה מיצה את עצמו ואפילו מייצג סוג של תודעה כוזבת לגבי סדר היום הישראלי, שהנושאים היוקדים בו לא קשורים בשואה ובגרמניה. אני חושד שהופעתו העקשנית של הנושא בספרות הישראלית של השנים האחרונות (למשל אצל חיים באר ב"לפני המקום" או אצל ג'ודי טל ב"השד מברלין") היא תוצר הנשמה מלאכותית של קשרי התרבות בין ישראל לגרמניה, הניזונים מאשמת הגרמנים, אשמה, אגב, שגם היא, נדמה, נובעת מאינרציה, ואולי מהבטה של הכותב מאחורי גבם של הקוראים הישראליים אל קהל הקוראים הגרמני.

אפשרות אחרת היא שהנושא של הרומן הוא אנדריאה ובר. אנדריאה היא בהחלט דמות מעניינת. משוררת גרפומנית למחצה, בורגנית שמשחקת אותה בוהמיינית, אישה יפה, נוקשה וחסרת הומור אך מצחיקה ביומרותיה המשורריות, בנוקשותה ובחוסר ההומור שלה. באנדריאה יש שילוב של ילדותיות, חומרה וגיחוך. אנדריאה הולכת ונטרפת והוזה שהנאצים, בדמות בעלה, רודפים אותה. הבעיה היא שאנדריאה אינה יכולה להעפיל ולהיות נושא לרומן כיוון שההתוודעות של המספרת אליה היא חטופה, בביקורים שלה בגרמניה ושל אנדריאה בארץ. רב הנסתר בדמותה של אנדריאה, מהזווית הנחשפת לעיני המספרת ולפיכך גם לעינינו, הקוראים. לצורך מילוי דמותה מעלה המספרת את החשד שאביה של אנדריאה היה נאצי, ומנסה בעזרת ההשערה הזו להסביר את טירופה. כך כביכול תיתפסנה שתי ציפורים במכה: אנדריאה תהיה דמות שלמה, מפוענחת, וכך ראויה להיות נושא לרומן, ומצד שני הנושא גם יהיה גרמניה הנאצית, ולא סתם איזו גרפומנית פסיכוטית, שמדוויה אינם קשורים למהלכה הגדול של ההיסטוריה. העלאת ההשערה הזו בדבר אביה של אנדריאה קלושה וגם בעייתית במסריה. ברנר, בהקדמתו ל"שכול וכישלון", כתב באירוניה שלכאורה סיפור מחלת הנפש של אדם יחיד, גיבור הרומן שלו, אינו ראוי להסתפר בימים שלאחר המאורעות הגדולים של מלחמת העולם הראשונה. הוא קטן מדי. אלמוג כמו תומכת במוסכמה שכנגדה בדיוק יצא ברנר: טירופה של אנדריאה קטן מדי וצריך לגייס את כל הרייך השלישי כדי לעבותו.  

ולמרות כל זאת "זרה בגן עדן" ראוי להתוודעות בגין סגולתו האמנותית: קריאוּתו הבלתי מצויה. קריאוּת חלקה ביצירה אינה חוויה שכיחה והיא הישג ספרותי מהמעלה הראשונה. היא נובעת או מעבודה קשה או מכישרון טבעי נדיר. יעקב שבתאי, בראיון הרדיו היחיד שנתן, אמר שהוא ביקש לכתוב "ספר המספר את עצמו". לטעמי, כוונתו הייתה לאותה קריאות שבעטייה חש הקורא שהרומן הוא בעל מנוע עצמי, על הקורא רק לפתוח את הדלת, להתיישב, ומכונית-הרומן תישא אותו למרחקים. הקריאות כאן מסייעת לרומן לעמוד במבחן המכריע בו מומלץ לבחון ספר, האם התגעגעתם אליו במהלך הפסקות הקריאה ההכרחיות. 

מילה נצרכת על הכריכה האחורית: "בזרה בגן עדן הגיעה אמנות הסיפור של רות אלמוג, הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית (…) לפסגתה הגבוהה". סופרלטיבים בכריכות אחוריות הפכו למכת מדינה. על הספרות הישראלית להחליט אם היא רוצה לדבר בשפה הזו – שפת כותרות היומונים והפרומואים ההיסטריים בערוצים המסחריים – או להציע אלטרנטיבה מאופקת. לדעתי, בבחירה באפשרות הראשונה, הצעקנית וההמונית, הספרות תיהפך למיותרת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: