על "תנועה אחת לא נכונה", של מירב עוז, הוצאת "גלורי"

ברומן של ג'ורג' אורוול "שאו את נס האספידיסטרה", שהוא אולי המעניין ביותר בספריו והרלוונטי בהרבה לימינו מ"1984" ו"חוות החיות", הגיבור הוא סופר עני שדוחה שוב ושוב הצעה לעבוד במשרה מכניסה כפרסומאי. אורוול מעמת את עולם הספרות עם עולם הפרסום, המקוטבים לשיטתו כרחוק האמת מהשקר.  "תנועה אחת לא נכונה" הוא ניסיון ספרותי לדבר אמת על עולם הפרסום.

הגיבורה והמספרת, קרן, ששינתה את שמה לקרני כדי להתאים לאקלים "המגניב" של עולם הפרסום, היא תקציבאית בת 28 במשרד פרסום. קרני אמביציוזית ואוהבת את מקצועה. בניגוד לחייה האישיים התקועים – היא אינה שבעת רצון מגופהּ, ויחסיה עם גיא, החתיך בה במידה שהוא דכאוני, צלם פרסומות המתעב את עולם הפרסום ומבקש להיות אמן, אינם מתייצבים – היא מצליחה אט אט במקצועה. היא מצליחה בו בדיוק בגלל אותן תכונות שלכאורה זרות לעולם הנוצץ של הפרסום: רצינות, מסירות, כנות ואמוציונליות ביחס לעבודה. הארט דיירקטורית במשרדה של קרני אומרת על אחת המודעות: "הדמויות לא יהיו דוגמנים יפיופים, אלא אנשים רגילים מהחיים, כמונו". הגיבורה הלא-זוהרת ועמיתיה מדגימים שלעולם הזוהר לא היה קיום לולא היה מכונן "מלמטה" על ידי מתווכי תרבות שהם אנשים ממוצעים (פרסומאים, עיתונאים). אנשים שהתכונות הדרושות להצלחתם בעבודתם אינן שונות בהרבה מהתכונות הדרושות להצלחה בראיית חשבון.

פרסום הוא אולי המקצוע המגלם יותר מכל את רוח התקופה: הבלטת העטיפה על חשבון התוכן, השימוש התדיר בסקס, הפנייה לאמוציות על חשבון התבונה, דחיקת המרחב הציבורי הניטרלי לטובת אטמוספרה רוויה בפיתוי. הספר הרהוט, הקצבי והכן הזה מספק לקוראו היכרות לא רעה עם העולם הזה שקובע חלק לא מבוטל מאופי חיינו. ההיכרות הזו טכנית בחלקה, אך גם היכרות עם הפנימיות שבתוך העטיפה ("פוזה זה משהו שאפשר לעשות רק על אנשים מחוץ לענף. בעבודה עצמה, תוך חמש דקות אתה יכול לדעת למי יש את זה ולמי אין את זה"). זו היכרות עם צדדים מפתיעים (ההערצה לסלבריטאים זוטרים, שאינה פוסחת על אנשי עולם הפרסום, למרות שהם, במידה רבה, הסבא ג'פטו של הפינוקיו-סלבריטאי), פחות מפתיעים (הברוטאליות שבה בוחרים ופוסלים דוגמניות לקמפיינים או הציניות בה מחליטים להכניס "מסר חברתי" לפרסומת על מנת להגביר את יעילותה) או מעוררי מחשבה (ההתקה של הנורמות הגבריות מהצבא לעולם העסקים הישראלי: "א' הוא סמנכ"ל השיווק של 'תותי'. א' הוא קשוח, רציני כזה. מאלה שהיו בשב"כ או משהו. לא יודעת אם בשב"כ, אבל בטוח שבשייטת").

ועם זאת, הרומן של עוז אינו מספק במובן הפשוט של המילה. ביצירות הצוללות פנימה אל תהומות הנפש או המגביהות לפסגות של ניסוח או מבט פנורמי על זירת התרחשותם חש הקורא מעין לאות נעימה שבאה בעקבות הצלילה או ההעפלה, לאות מתוקה של סיפוק. ב"מיקסי גריל", למשל, הרומן המוצלח של יזהר הר-לב על עולם הפרסום, שראה אור לפני כשלוש שנים, מצוי הסיפוק הזו בין השאר בגלל שהר-לב הצליח להעפיל אל פסגה פנוראמית כזו וממנה להתבונן על עולם הפרסום (הפסגה שם מתאפשרת בגין הייאוש הטוטאלי והאובדני של הגיבור בימאי הפרסומות). כאן, הרגעים בהם הרומן מתיימר להעפיל למבט פנוראמי על עולם הפרסום מצויים בשיחות בין גיא לקרני. "לפני כמה ימים הוא סיפר לי שאחרי כל צילום פרסומת כזה הוא מרגיש צורך ללכת עם המצלמה לדרום תל אביב, אל התחנה המרכזית הישנה, הבית של כל הפועלים הזרים, לתעד ולהנציח את אזור הלכלוך והזוהמה, כי אלה החיים האמיתיים, שם בחוץ". הדיונים האלה בין קרני לגיא על עולם הפרסום הם שטחיים, צפויים ודיכוטומיים. בעולם רווי פרסום לא ברור בכלל מה הם "החיים האמיתיים", לא ברור אם אפשר להימלט לתוכם, ואם אפשר להימלט אליהם בהחלט לא צריך למצוא אותם אצל העובדים הזרים, תפישה פשטנית שמציגה בדיוק את עיקרון הבומבסטיות "הגדולה מהחיים" של הפרסומות (רק בכיוון ההפוך).

הרומן הזה, אם כך, אינו מצליח לחרוג מפני השטח של האירועים העוברים על גיבורתו והאפקט המצטבר של הקריאה בו מזכירה שתייה של מים מלוחים: ככל שאתה מתקדם אתה צמא יותר ולא רווה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: