הספרות הישראלית ב-2008 – רשמים והמלצות

בצד הזרם המרכזי והעכור של חרושת התרבות הישראלית (שבא לידי ביטוי לפני שבוע וחצי בגמר "האח הגדול"), מתפתל לו בחרישיות יחסית פלג צלול של עשייה תרבותית מרווה (לא רק בספרות, כמובן). כיוון שהעשייה הזו לא תמיד מקבלת חשיפה מספקת, וטובעת בשטף ה"אייטמים", עשיתי לי מנהג לסרוק בסוף השנה האזרחית את העשרות הרבות של היצירות הישראליות שעברו תחת עיניי במרוצת השנה ולהסב את תשומת לבכם לאלה מביניהן שהן בעיניי המיטב.

לפני שאציג את היצירות הנבחרות, מילה לגבי המכלול של הספרות הישראלית. ניתן לאתר בספרות הישראלית של 2008 מגמות דומות לאלה שאפיינו אותה בשנים הקודמות. מגמה אחת בולטת היא עיסוק בסוגיית הזהות הישראלית. העיסוק הזה מתגשם באמצעות פנייה לעבר (בספרו של יוסי שריד, "לפיכך נתכנסנו", למשל) , באמצעות הישרת פנים להווה (בספריהם של מיכל זמיר, "מתקנים ואטרקציות", עמוס טלשיר, "אלוהים אוהבת אותי", ורוגל אלפר, "אוי מתוקים שלנו", למשל) ואף באמצעות פנייה לעתיד (למשל, "הידרומניה", ספרו של אסף גברון). מגמה אחרת שממשיכה שנים קודמות, נתינת פתחון פה למיעוטים מסוגים שונים: יוצאי אתיופיה, בדואים, מתנחלים, חרדים, עניים, עולים מזרחיים, פלשתינים ועוד (למשל, בספריהם של אומרי טגאמלק אברה, "אסתרי", צור שיזף, "האיש המאושר", מיכאל שיינפלד, "מים שאין להם סוף", ומירה קדר, "אחד מאלף", חנה בת שחר, "צללים בראי", מירה מגן, "ימים יגידו, אנה", חיים סבתו, "בואי הרוח", אלון חילו, "אחוזת דג'אני"). מגמה נוספת, מינורית יותר, שממשיכה תופעה מהשנים הקודמות, היא העיסוק באמנים וסופרים (למשל, בביוגרפיה של עמוס קינן, "על דעת עצמו", בספרה של רות אלמוג, "זרה בגן עדן", ובמובן מסוים בספריהם של סמי מיכאל, "עאידה", אמנון נבות, "מקראות ישראל" ואהרן מגד, "זבובים"). אולם שתי מגמות מאפיינות במיוחד את 2008. הראשונה, מינורית אך משמעותית, היא ניסיון ביטוי של חוויות מיסטיות או תפיסת עולם מיסטית (למשל, ספריהם של שלמה קאלו, "לילי", חביבה פדיה, "בעין החתול" ושמעון אדף, "פנים צרובי חמה"). התופעה השנייה מעט מפתיעה: רשימה ארוכה מאד של יצירות ישראליות עסקו ב – 2008 במלחמת המינים, לעתים בגילוייה הכואבים, המכוערים ואף הרצחניים (כמה דוגמאות: ספריהם של אבירמה גולן, "סימני חיים", אילן הייטנר, "קציצות", איל מגד, "זוג" אלישבע שספרה, "סמטאות", ראה אור מחדש, אילנה ברנשטיין, "עכשיו זה כתוב", ליהיא לפיד, "אשת חיל", איריס לעאל, "אש בבית", גיל הראבן, "השקרים האחרונים של הגוף"). האם זה מקרי? או ש"משהו באוויר" – פרשיית קצב? פרשיית רמון? הסיכויים הגוברים לראשות ממשלה נשית אחרי שנות דור של הנהגה גברית? – גרם לכך שהנושא הוותיק הזה חזר השנה באופן בולט כל כך?

בסך הכל 2008 הייתה שנה לא רעה בספרות המקור. ספר טוב, לפני תארים כמו "חשוב", "עמוק", "יפה" או "מתוחכם", מסב שמחה לקוראו. ליתר דיוק, ספר הוא ספר טוב כשהוא מצליח לשלב את חשיבותו, עומקו, יופיו או תחכומו בחוויית קריאה מהנה. היצירות שבחרתי כטובות השנה הן, לפיכך, אותן שהסבו לי הנאה בקריאתן. את היצירות הנבחרות חילקתי לשתי קטגוריות: "יצירות טובות" ו"יצירות טובות מאוד". הסיבה לחלוקה היא הרגשתי שיש הבדל משמעותי בין הקבוצות, בעיקר מבחינת המהוקצעות והגימור היצירתיים. לשתי הקטגוריות הוספתי קטגוריה של הספרים המאכזבים, ספרים שעוררו ציפייה שלא נמלאה.

*

היצירות הטובות של 2008

מאיה ערד – "תמונות משפחה"

שלוש נובלות העוסקות במשפחה הישראלית ובשינויים שעוברת החברה הישראלית בעידן הגלובליזציה. חדוות הסופרת, החשה שהיא שולטת במלאכת ידיה, מדביקה כאן את הקורא.

אבירמה גולן – "סימני חיים"

רומן אינטליגנטי על גבר וגבריות שגבר-סופר ישראלי היה מהסס לכותבו. פרופסור לספרות כבן חמישים, שוכב בבית חולים בתרדמת לאחר תאונת דרכים. סיפורי הנשים בחייו מתחילים להתגולל לעינינו.

רונית מטלון – "קול צעדינו"

רומן שמנסה להעלות באוב את דמות האם של כותבתו. לוּסֶט, האם, עלתה ממצרים וחיה עם שלושת ילדיה ואמה הזקנה בשכונת עוני בשולי פתח תקווה.  לרונית מטלון יש סגנון עצמאי ומקורי.

איל מגד – "זוג"

 רסיסי  וידוי, התבוננות  עצמית, הגות, על יחסיו של הסופר עם האישה המושלת בחייו. יצירה עברית חושפנית המפגינה כושר לאנליזה עצמית ולהגות מקורית.

דאה הדר – "אצלנו עכשיו בוקר"

ריאליזם מפורט שבעיקרו אינו רכרוכי ואינו מטייח, שמצליח ללכוד רוח של תקופה ושל מילייה חברתי. התקופה: שנות השמונים. המילייה: בורגנים ישראלים הרודפים אחרי החלום האמריקאי באמריקה.

אסף שור – "מוטי"

מוטי הוא צעיר פנטזיונר ומופנם. הרומן, ההגותי בעיקרו הזה, הוא משל מחוכם על איש המעשה לעומת איש הדמיון.

חביבה פדיה – "בעין החתול"

באמצעות התבוננות בחתולי רחוב בבאר שבע נוסק הספר האקסצנטרי-מרתק הזה לעירוב חד פעמי ומקורי שניתן לכנותו "ביקורת תרבות קבלית".

נורית גרץ – "על  דעת עצמו"

לא ביוגרפיה סטנדרטית על עמוס קינן. ביוגרפיה חלקית אך עשירה, לא רק כי חיי קינן היו עשירים, אלא כי הביוגרפית היא גם סופרת מוכשרת.

אמנון דנקנר – "ימיו ולילותיו של הדודה אווה"

גבר לבוש בבגדי נשים פורץ לחייו של נער ירושלמי בשנות החמישים למאה ה – 20. דנקנר מעורר התפעלות בהולכת הסיפור הסמכותית והכובשת שלו.

שמעון אדף – "פנים צרובי חמה"

ילדה בת 12, מנתיבות, חווה התגלות אלוהית מבעד למסך הטלביזיה. ההתגלות מתרחשת על רקע תיאור רגיש ובוהק של ילדות ישראלית פרובינציאלית בשנות השמונים. בספר המקורי הזה מעמת אדף מיסטיקה ורציונליזם, פרובינציה ומרכז, ילדות ובגרות.

ענת עינהר –  "טורפים של קיץ"

קובץ ביכורים של סיפורים המתרחשים בפרובינציה אורבאנית שמפגין בשלות מפתיעה. המשלב הלשוני יציב ומאופק, הרגישות לניואנסים הפסיכולוגים מחודדת, והטון בכללותו הוא של התבוננות כמעט סטואית, המשרה שלווה מוזרה ומיוחדת על הקורא.

הספרים הטובים מאד  

ירמי פינקוס – "הקברט ההיסטורי של פרופסור פבריקנט"

השנה: 1937. בעיר צ'רנוביץ' שברומניה יוצא תיאטרון אידי של שחקניות לא-צעירות-כבר לדרך חדשה. ירמי פינקוס כתב רומן מפתיע שמשלב מתיקות וחמיצות, דקות אבחנה, הומור וחמימות אנושית. יש מאחורי הרומן המוגמר תחקיר היסטורי הגון, המעניק לו מלאות ואמינות, מעלה ציוויליזציה שלמה, על סף הכחדה. ברומן מסתתרת אמירה מקורית על המצב היהודי כמו גם אמירה ערמומית על מוסד ה"סלבריטאות" בעבר ובהווה.

איריס לעאל – "אש בבית"

רומן בגוף שלישי על שני זוגות במחצית נתיב חייהם. הרומן דוהר לקראת מפגש בין הזוגות: ארוחת ערב שבת במושב בה יתברר האם מתרחשת בגידה בין גבר מזוג אחד לאישה מהזוג השני. לעאל כתבה טקסט ספרותי שכמעט כל משפט בו טעון בחידוש מקפיץ, ושעושרו המצטבר מתוך משפטיו יוצר את האשליה המספקת של לכידת המציאות, יוצר ספרות ריאליסטית משובחת.

 אהרן אפלפלד – "והזעם עוד לא נדם"

רומן מרשים. בכתיבה משורגת שרירים, נטולת שומנים, מספר אהרן אפלפלד את סיפורו של ניצול השואה, ברונו. ברונו סבור שחזרה לחיים רגילים, חיי גוף פשוטים, אחרי המלחמה, היא בגידה בייעוד היהודי, שהמלחמה רק הדגישה את מציאותו. "והזעם עוד לא נדם" מנסח עמדה פילוסופית-היסטורית חריגה בחלל הרעיוני של הספרות הישראלית. אפלפלד, דרך גיבורו, מבטא כאן עמדה הרואה בקיום היהודי קיום בעל ייעוד ושליחות.

דויד גרוסמן – "אישה בורחת מבשורה"

אורה, גיבורת הרומן כבת החמישים, ירושלמית פרודה ואם לשניים, יוצאת עם מאהבה משכבר, אברם, למסע בטבע הארצישראלי. הרומן הנקרא ברהיטות הזה מכיל כמה זינוקים גאוניים. זינוקים לשוניים ופסיכולוגיים, זינוקים בתיאורי טבע ומציאות חושניים, זינוקים בסצנות דרמטיוות-עלילתיות. גרוסמן נטל על עצמו לגבש אמירה על המצב הישראלי העכשווי, ואכן לאורך כמה עשרות עמודים, ואולי כמה מאות, הספרות הישראלית שבה ומוצאת כאן את קולה המז'ורי.

 

היצירות המאכזבות

אלון חילו – אחוזת דג'אני

כישרון ספרותי מובהק חבר בספר הזה לעמדה אידיאולוגית אופנתית ומתחנפת. התוצר הוא ספר מזויף שכישרונו הגדול של המחבר רק מבהיק יותר את זיופו.

אמיר גוטפרוינד – בשבילה גיבורים עפים

בידור עממי, במובן הנחות של המילה. עירוב מרתיע של שימוש בבלוטות הנוסטלגיה הלאומית במעללי אהבים ומין א-לה "אסקימו לימון", תוך יצירת חבורה מלאכותית של חברים שחברותם כביכול נפרשת על כמה עשורים.

אניטה שפירא –  ברנר-סיפור חיים

בשביל לכתוב ביוגרפיה על דמות כמו ברנר צריך להיות היסטוריון שהוא גם חוקר ספרות מבריק וגם פילוסוף ונוסף על כך בעל רגישות אנושית לא מצויה, המזכירה את הרגישות המחודדת של מושא הביוגרפיה. ואילו אניטה שפירא היא היסטוריונית מוכשרת מאד בלבד.

יהושע קנז – דירה עם כניסה בחצר

מבכיר הסופרים הישראליים ניתן לצפות ליותר מאשר קובץ הסיפורים הזה שחלקו מבריק וחלקו ריק.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: