Monthly Archives: ינואר 2009

ביקורת על "אנא מן אל-יהוד", של אלמוג בהר, הוצאת "בבל"

אם זיכרוני אינו בוגד בי, בעשרות שנות פרוזה ישראלית, היצירות היחידות שעסקו ישירות בסוגיית הזהות המזרחית והתעלו לכלל יצירות משמעותיות הן "חסות" של סמי מיכאל ו"מולכו" ו"מסע אל תום האלף" של א.ב. יהושע. חלק נכבד מהסיפורים בקובץ הנוכחי עוסק בסוגיית הזהות היהודית המזרחית. הסיפור "אנא מן אל-יהוד", שנתן את שמו לקובץ, הוא סימפטומטי. בסיפור, צעיר, בן ליוצאי עיראק שהתכחשו לזהותם, מתחיל לדבר בעל כורחו במבטא עיראקי ונעצר שוב ושוב על ידי שוטרים החושדים בו. סיפור מרכזי אחר, למשל, הנקרא "אמירה בת סלימה", צועד, בעיבוד חופשי, בעקבות ספרי שיריה של המשוררת אמירה הס, ומתאר את לבטי הזהות של ילידת עיראק שקרועה בין העיראקיות לישראליות. אבל סוגיות זהות, כשלעצמן, אינן מספיקות ליצירת ספרות. יש יסוד סכמטי בבסיסן. ככלות הכל, כמה אפשרויות ישנן? או שאתה יהודי, או שאתה ערבי, או שאתה יהודי-ערבי. המונח האחרון, "החתרני", הוא זה שכמדומה מספק לאלמוג בהר, לטעמו, את הרישיון לכתיבת פרוזה. אבל מה שרענן יחסית בתחום האידיאולוגיה אינו מספיק לפרוזה. האידיאולוגיה היא אנלוגית והפרוזה דיגיטלית, וקונספט אידיאולוגי מורכב יחסית כמו יהודי-ערבי הוא קונספט מגושם מאד, בעל רזולוציה נמוכה מאד, בעבור הפרוזה. כלומר, אם מסתמכים רק עליו. בהר אינו מצליח לצאת ממלכודת הסכמטיות של העיסוק בזהות, בניגוד לסופרים שהוזכרו למעלה, שסוגיית הזהות לבשה בסיפוריהם קונקרטיות ובשר, שלא הסתפקו בעצם הצגתה המופשטת. ואם נקביל לעיסוק בזהות מזרחית בישראל את העיסוק בזהות השחורה בארה"ב ניתן להביא דוגמה מופתית: "האדם הבלתי נראה", של ראלף אליסון, יצירה אמריקאית משנות החמישים למאה ה – 20. אצל אליסון העיסוק בזהות השחורה מלווה בפרישה מדוקדקת של מציאות קונקרטית, בסכסוכים קונקרטיים אלימים בתוך הקהילה השחורה עצמה, בדמות מובילה מסוכסכת ועמוקה שיודעת גם שכל נושא הזהות הוא בגד שאפשר בכלל לפשוט אותו.

אבל כל זה לא נמצא כאן. במקום זה, על הרזון התוכני, סוגיית הזהות השלדית, מנסה לכסות השפה. גלים גלים של מלים מלים דוהרים אל חוף הקורא. בהר יודע עברית, אבל הגודש המילולי הזה – שאגב, מאפיין את הדור הצעיר בפרוזה, כמין אנטיתזה, מכאנית פעמים רבות, לדור "הכתיבה הרזה" שקדם לו – הותיר אותי אדיש במקרה הטוב, ונרגז במקרה הפחות טוב. זו, אגב, בעיה קלאסית של משוררים, ובהר הוא גם משורר, הכותבים פרוזה. ספרותיות היתר שניכרת ברובד המילולי באה לידי ביטוי גם בסיפורים קצרים, מופשטים ממקום וזמן קונקרטיים, שהם ניסיונות חיקוי בוטים לסיפורים הקצרים של קפקא.

בחלק מהסיפורים, שלא עוסקים בנושא הזהות המזרחית, יש בהחלט הבלחות של רעיונות מעניינים (בייחוד מעניינים רעיונות סוריאליסטיים-מיניים: אישה הקוצצת את גפי בעלה, שלא ילך אל אחרות; גברים מיניאטוריים החולקים מגורים משותפים ברחם אישה). אבל רובם ככולם הם סקיצות יותר מאשר סיפורים קצרים. האמנות הקשה של הסיפור הקצר נעדרת מהם (נעדרת, למשל, הפואנטה). הניסיון להציג חלק מהסיפורים כ"פתיחות" לסיפורים לא גמורים, הוא תעלול פוסטמודרני נלוז. צריך כישרון פוסטמודרני כביר על מנת להפוך פתיחות ליצירה שלמה (כמו "אם בלילה חורפי עובר אורח" של איטאלו קאלווינו, שהצליח, יחסית, בכך).

ומילה נוספת לסיום על הדור הצעיר. בניגוד לא.ב.יהושע וסמי מיכאל, אני מרשה לעצמי לפקפק באותנטיות של מצוקת הזהות המזרחית אצל רוב ילידי שנות השבעים ואילך, שבהר נמנה עמם. נדמה שיותר משיש בעיית זהות שעליה כותבים, יש רצון ערום לכתוב ואו אז מוצאים סוגיה ראויה כביכול לכתוב עליה. ספרותיות היתר של הקובץ הזה, לשונו המסולסלת והאפיגוניות שבו, שתורמת גם לתחושה אנכרוניסטית העולה ממנו, מצביעים אולי גם הם על כך שגם סוגיית הזהות המזרחית של בני הדור השלישי לעלייה המזרחית, היא במידה רבה ספרותית בעצמה. יש כאן הסבת פנים מהמציאות הקונקרטית, המטריאלית (למשל סוגיות של פערים מעמדיים, שאכן קשורים גם למוצא עדתי) לטובת סוגיות "ספרותיות" של חיבוטי זהות. ייתכן, אגב, כי עבור ילידי שנות השבעים, החיים בחברת שפע חומרנית והלומת מידע, אין סוגיות רגשיות בוערות, מלבד הרצון היוקד לכתוב, לחרות את רישומך בסלע הפומביות. אבל או אז האתגר שעומד בפני הכותבים הוא לא להמציא במאולץ סוגיות בוערות, אלא לתאר בדיוק את זה, את החיים ללא רגשות עזים מלבד הבּעתה העירומה מהאנונימיות.

 

 

 

ביקורת על "הבן הטוב", של שי גולדן, הוצאת "זמורה ביתן"

הרגשנות היא קיצור דרך אל הרגש. לכן מי שרגיש למניפולציות בוטות נרתע ממנה, מי שחושד שרגש שלא נרכש בעמל יתפוגג כלעומת שבא מתרחק ממנה, מי שרואה איך היא מטשטשת את התבונה עוין אותה. אנחנו חיים בחברה סנטימנטלית לעילא. במיוחד בזמן מלחמה. רק בשבוע שעבר שידרה הטלוויזיה בהתמוגגות הודעה על הולדת בנו שקיבל קצין בצבא בעיצומה של הלחימה. לכן גם מי שסבור שהמבצע בעזה מוצדק שוטם את העירוב המניפולטיבי של רגשנות במלחמה, המטשטש את ראיית הדברים כהווייתם. בימים כתיקונם ניתן למצוא את הסנטימנטליות בכתבות דיוקן של אמנים המציעים את מרכולתם. גם כאן, הרגשנות שנגרמת לקורא הנחשף למדווי חייו של האמן מטשטשת את ההליך הקר שיש כאן: חשיפת מדווים תמורת תשומת לב ומכירות. ואולי אפל מכך: חשיפת מדווים כמס שמשלם זה שרוצה להתבלט, בבחינת: אני מיוחד אבל סבלתי הרבה, אז אל תנטרו לי.

"הבן הטוב" הוא אוטוביוגרפיה-רומן שכתב שי גולדן, שאומץ יחד עם אחיו בגיל רך, ומתארת את הילדות והבגרות החריגה שהייתה לו בגין עובדה זאת, את יחסיו עם אחיו הביולוגי ועם הוריו המאמצים. במובן מסוים הז'אנר הזה, כתיבה אוטוביוגרפית הנשענת על חשיפה סנסציונית של עובדה אפלה מרכזית בביוגרפיה של המתוודה, שנמצאו לו כמה מקבילות בשנים האחרונות (ספריהם של חנוך דאום וליהיא לפיד, למשל), הולך צעד קדימה מבחינה שיווקית: במקום ללוות את המוצר התרבותי בכתבת מגזין חושפנית הוא הופך את המוצר עצמו לכתבת המגזין הזו. אפשר להעביר קורס בלימודי תקשורת על הספר הזה ודומיו, אבל האם אפשר להעביר גם קורס בספרות?

שורת מאפיינים בסיסיים של הז'אנר  בולמים את הקורא מלהתמסר לספר הזה. הראשון הוא עוצמת הווליום הרגשי. הילדות המוקדמת בבית היתומים, השקר של ההורים המאמצים על היותם מאמצים, האח שנשבע לא לשכוח את האם הנעדרת, פתיחת תיק האימוץ בגיל שמונה עשרה וכו'. כל זה הוא יותר מדי. העוצמה המגאפונית יוצרת חירשות רגשית אצל הקורא. החריגה של הטקסט מהמתווה הסנסציוני הבסיסי, הפנייה לתבונה של הקורא, מצויה בכמה מוטיבים פסיכולוגיים שיש בספר. בראש ובראשונה מוטיב השקר. הילד המאומץ ששיקרו לו איבד את היכולת לבכר את האמת על השקר בחייו. אבל למרות שיש כאן הבלחה של אמת גדולה: הסבך הנפשי של אדם שהודאות הכי גדולה בחייו, הוריו, אינה ודאית עבורו, הפסיכולוגיה כאן נחווית דרך כלל כמוצנחת מלמעלה, כמו שתחושת הדחיסות נעשית כאן באופן מכאני, על ידי הוספת וא"ו החיבור למשפטים שאינם בהכרח משתלשלים אחד מרעהו. המאפיין השני של הז'אנר, אמיתיותו המוצהרת, מגביר את החירשות הרגשית המוזכרת. כתיבה אוטוביוגרפית היא ז'אנר מלא מהמורות: היתרון הברור שבמיידיות שביצירת הזדהות של הקורא, כי הדברים "באמת קרו", מלווה בצורך לנטרל את התחושה הלא נעימה של הקורא המודע, התחושה שפונים אל יצר המציצנות שלו, חמור מכך: התחושה שמבקשים לנצל את האמפטיה שלו באופן אינסטרומנטלי. אמיתיותה המוצהרת של האוטוביוגרפיה יוצרת גם אפקט אירוני. איכשהו ההכרזה שהכל אמת יוצרת קלישות של תחושת החיים שבספר, ולא העצמה שלה. כשאני חושב על דמויות בדיוניות שהפעילו אותי לאחרונה בספרות הישראלית, הן נראות לי יותר אמיתיות, יותר חיות, מהדמויות בספר הזה. האם ההסבר לכך הוא פשוט, מי שכותב אוטוביוגרפיה אינו מפתח מספיק את דמויותיו כי הוא סומך מדי על ההצהרה שהדברים אכן קרו, או מורכב יותר? אולי על מנת להפיח חיים בברואיו צריך הבורא הספרותי לצמצם עצמו ולא להטיל צל על בריאתו? אני מודה שלא מחוור לי עד תום המנגנון שיוצר את האירוניה הזו.

גולדן יודע לכתוב. לפרקים הספר הרהוט והזועם הזה מתעורר לחיים ומעורר רגש משמעותי. לפרקים מנצנצת כאן טרגדיה אנושית רבת עוצמה: סיפורה של השתלה אנושית כפולה, השתלה מוצלחת לכאורה ופחות מוצלחת, דחויה, לכאורה. במיוחד מתחייה הספר כשהאח, רן, מתואר בלבטיו ובמאבקיו, הופך בעצם ל"דמות" ספרותית. או כשגולדן חושף את הצדדים הפחות מובנים מאליהם של סוגיית האימוץ: הקשר האמיץ עם ההורים המאמצים דווקא ברגע שלבן המאומץ נולד בן ביולוגי. אבל כשאתה רוצה להפיק חשמל מאנרגיה גרעינית אתה צריך להיזהר מאד מהכוח האדיר שיש לך ביד. יש יחס ישר בין עוצמת החומרים לצורך לטפל בהם בעדינות. כאן היחס הזה לא נשמר.

ביקורת על "שנות אור", של יעקב שביט, הוצאת "נהר"

אחת מעילות-הקיום האציליות ביותר של הספרות היא התמרתם של חיים מינוריים ליצירת ספרות מז'ורית. בכלל, הנושא הזה, המינוריות, הוא אתגר כביר במיוחד בהווה, והוא לטעמי אחד הנושאים החשובים ביותר לכתיבה עליהם כיום. מה משמעותם כיום, בעידן הגופני-פעלתני-סואן שלנו, ל-vita contemplativa, חיי הגות חרישיים? או מהי המשמעות, בעידן שמקדש את "הגדול מהחיים", לחיים נקודה? חיים מינוריים?

במהלכו של "שנות אור", פרופסור עמנואל אור, הגיבור, מומחה לתרבות ההלניסטית, מתבקש על ידי הוצאת ספרים לכתוב ביוגרפיה עברית של אלכסנדר מוקדון. אלכסנדר מוקדון, אותה דמות שבפרק זמן קצר, קצר משישית מחיי עמנואל אור בן הששים, שינתה את ההיסטוריה האנושית לתמיד. הניגוד הזה, בין חיי המצביא האגדי שמת צעיר כמו כוכב רוק לבין חייו הסואנים מעט פחות של המלומד הישראלי המזדקן, הוא הנושא של הרומן הזה. הנושא הוא המינוריות.

עד כמחצית הרומן הקריאה בו מבטיחה ומפתה. חייו של הפרופסור הרווק, קיום טוב, מכובד, אך נטול ברק, חיי כנסים אקדמאיים של גילדת  ההיסטוריונים, יחסיו האבהיים-ארוטיים עם בתו החורגת, נפרשים באופן קצבי ולא פטפטני. את החיים המקבילים לשלו, שפרופסור אור תוהה אם אינם החיים האמיתיים, מייצגת מצד אחד עיינה, בתו החורגת של הפרופסור העוסקת בהצלחה ובפעלתנות בפיננסים, ומצד שני מייצגים אותם אנשים יצירתיים, אמנים וסופרים. "אילו היה בו הכוח הפנימי היוצר, היה פורץ מתוכו; ואולם, הכוח הזה עקר, וכל מה שנותר הוא להקפיד על סדר היום, על השגרה הסדורה, לדאוג שלא תשתבש בגלל טרדות לא צפויות, ללכת בנתיב הכבוש, לא כאמן, אלא כאומן, בעל מלאכה, שתכליתו בחיים לעשות את מלאכתו נאמנה וללא פגם ותוך גילוי של משמעת עצמית". הרגש השליט ברומן הוא של נוגות לא מתלהמת, של השלמה הולכת וגוברת עם הזקנה ועם הישגי החיים המתונים. הטון השליט הוא אירוני מרפרף, כאומר: "כן, ככה זה, ואין זה מיוחד במיוחד". האטמוספרה היא של יצירה מינורית במובן הטוב של המילה והקורא דרוך לקראת ההמשך.

כאן מגיע רגע האמת של הרומן. אחרי שהוצגו בנאמנות וברגישות נתוני הפתיחה המינוריים, האם יצליח הרומן לזקק מהם ספרות מז'ורית? דרוש כעת כישרון ספרותי מזהיר על מנת להצליח לעשות זאת. אם ניקח דוגמה עכשווית מהספרות העולמית לקושי לבצע את ההתמרה הזו: ב"איש איטי", של זוכה הנובל ג"מ קוטזי, נאלץ הסופר הגדול, בדיוק בנקודה דומה לזו שבאמצע הרומן של שביט, לגאול את גיבורו ממינוריותו על ידי טריק ספרותי בעייתי, על ידי "דאוס אקס מכינה" (הכנסת דמות של מספרת לתוך הרומן, המתווכחת עם הגיבור כיצד לקדם את העלילה). האם יצליח שביט בכך?

ואז ההמשך מגיע. כמו שמש דועכת, שבפרפורי גסיסתה מתלקחות בה נואשות שלהבות אש אדירות אחרונות, שצונחות ברפיון בחזרה לכוכב הכבה והולך, מעניק יעקב שביט לגיבורו כמה מעין-מחאות על חייו המינוריים. פעם זו התערבות ספק אבירית ספק פתטית ספק לא כשרה במניעיה, בחייה של עוזרת הבית שלו. פעם זו הרפתקה אמריקנית עם אישה ישראלית החיה בארה"ב, מיליונרית שמחזיקה את עמנואל אור ספק כמו קליפסו הנימפה המחזיקה את אודיסיאוס הנחשק בשבי מתוק, ספק כמו שליטה המחזיקה ליצן חצר שעל ראשו לא מצנפת מוקיון כי אם מצנפת מלומד.

הבעיה היא  שהקורא אינו מרגיש שגלילת פרטי ניסיונות-המחאה הללו משרתים עד אחד תכליתיות ברורה. דווקא ריבוי המחאות כאן הוא לרעת הספר, יוצר היעדר-חדות-וחריפות. ייתכן כי בכתיבה תמציתית יותר הייתה יכולה מחאה בודדה של הפרופסור להדהד כמו פעמון ענק בערבת חייו. וגם בנפש הקורא. מעל הכל, ריבוי המחאות כאן מסגיר היסוס. 

כתיבת פרוזה היא מקצוע אכזרי. לסופר אסור למצמץ, אסור לחשוף היסוס, אלא אם כן ההיסוס הוא נושאו המוצהר של הרומן. השתלשלות המשפטים בפרוזה צריכה להינתן לקורא כתורה הניתנת למשה מסיני, אחרת הקסם פג והר סיני השגיא ומלא ההוד נראה פתאום מישורי, מפויח וסתמי כמו גוש דן, אליו מושלך הקורא המאוכזב והנה הוא בלב ז'בוטינסקי. תחושת ההיסוס כאן באשר למסלול בו יש להוליך את הגיבור, גם אם היא תחושה דקה, מפוגגת את הקסם. "שנות אור", האינטליגנטי בבירור והקולח, למרות הכתיבה הלקונית-מאופקת, והטון המלנכולי המעודן, לא מעפיל למעלת הכישוף האלכימאי של הפיכת מתכת לזהב, הפיכת חיים מינוריים לספרות מז'ורית.

 

ביקורת על "כל מי שאהבה", של עדנה נוי, הוצאת "הספרייה החדשה"

הפילוסוף היהודי-גרמני, תיאודור אדורנו, אמר שלכתוב שירה אחרי אושוויץ זה מעשה ברברי. אבל לעתים נדמה שהספרות הישראלית סבורה שלכתוב דווקא צריך, ולכתוב הרבה, ודווקא על השואה.

"כל מי שאהבה" הוא רומן המתרחש בחיפה של שנות החמישים. גיבוריו הם ניצולי שואה מהונגריה. שני זוגות שכל אחד מבני הזוג שבהם איבד את משפחתו במלחמה והם מצאו זה את זו לאחריה ועלו ארצה. לאסלו וגיזי, מארי ואיסר. למארי ואיסר נולדת בארץ בת, זיוה. ב – 1957, שמונה שנים אחרי שעלו ארצה, מגיעה אליהם מהונגריה הקומוניסטית צ'ילאג, ניצולת שואה גם היא. אחרי המלחמה הצילה צ'ילאג את איסר מניסיונות התאבדות, וכעת היא מחפשת בייאוש הולך וגובר אחר בתה אריקה, שאבדה במלחמה.

הספר הזה, נרמז בכריכה האחורית, הוא בעל יסודות אוטוביוגרפיים. אבל הספר הזה מבקש להיות רומן ולא "עבודת שורשים" אישית, וכרומן הוא אינו מוצלח. מארי אינה מניחה את זיוה ולו דקה לבדה, היא נלווית אליה לגן ולבית הספר. גיזי אינה יוצאת מפתח ביתה אחרי שנתקלה באישה שקראה לעברה "קאפו" ברחוב. צ'ילאג מראה את תמונות בתה לכל עובר ושווא בתקווה שיזהו אותה. איסר אינו יכול להשתחרר מזיכרונות ילדיו מנישואיו הקודמים, שנספו. כל אלה, בישראל 2009, הן קלישאות סנטימנטליות. יש כאן עניין עדין: סיפורי השואה הם סנטימנטליים מטיבם, בהציגם רוע מוחלט ותום מוחלט, עוול נורא וקורבנוּת שלמה. אבל כל עוד הם כתובים כספרות היסטורית, ספרות עדות, לטעון כלפיהם שהם סנטימנטליים וקלישאיים זה, כמובן, מעשה הבל. חשיבותה של העדות ההיסטורית היא בהבאת עוד ועוד דוגמאות לתהום האנושית שנפערה בין 1939 ל – 1945. אבל כשמבקשים לכתוב ספרות הקריטריונים לשיפוט הם אחרים. ברומן הזה אין בתוכן הסיפורים או באופן סיפורם איכות או חידוש יוצאי דופן שמזמינים את מבקרו להמליץ עליו. דוגמה אחת לחולשה אמנותית: חלק מהסיפור נמסר מבעד לתודעת הילדה זיוה. כך משוחחת הילדה בת השש עם חברהּ: "'בגלל שהם מתו במלחמה'. 'אז זה נורא עצוב, אתה לא חושב?'. 'לא! אני לא חושב! למה זה עצוב?'. 'בגלל שהם כבר…הם…כבר לא…לא בחיים, הם כבר במתים'". כך לא מעצבים דיבור של ילדה בת שש. ה"אתה לא חושב?" הוא מבוגר מדי ועכשווי מדי בסגנונו, וה"הם כבר במתים" מתאמץ מדי בהתיילדותו.  

ובכל זאת שוב ושוב מתעקשת הספרות הישראלית (לא רק, גם הצרפתית, למשל) לעסוק בשואה. לכאורה מה החידה הגדולה: מבקשים בספרות לעסוק בשואה כי היא, אולי, האירוע המשמעותי ביותר בעת המודרנית. אבל אני חשדן לגבי ההסבר הזה ומעוניין להציע הסבר אחר. הרומן הפסיכולוגי, חיוו דעתם כמה מבקרי ספרות חשובים בעשורים האחרונים, הגיע למיצוי. כמה פעמים עוד ניתן לכתוב על היא והוא ומעמקי הנפש האנושית. אם לתמצת את הגישה הזו, שאיני מסכים איתה לגמרי, ניתן להביא את דבריו של הסופר קורט וונגוט שכתב שכל מה שיש לדעת על הנפש האנושית נכתב כבר ב"אחים קראמאזוב" של דוסטוייבסקי. מבקרי ספרות ותרבות אחרים, למשל המבקר האמריקאי פרדריק ג'יימסון, מדברים לא על כך ש"הכל כבר נאמר" כסיבה להיחלשות הרומן הפסיכולוגי, אלא על היחלשות החשיבות שהתרבות מייחדת לעומק פסיכולוגי. התרבות הפוסטמודרנית מונעת על ידי עוצמות רגשיות, חזקות מאד אך בעלות טווח-זמן השפעה קצר. על מקום "העומק" באה "העוצמה". ואילו רומן פסיכולוגי, שפורש באטיות עולם רגשי מורכב ועמוק, אינו מצוי בהלימה עם רוח התקופה.

במציאות הזו העיסוק בשואה נדמה לסופרים כפתרון טבעי. העיסוק בשואה הוא הרי עיסוק ברגש, בפסיכולוגיה, אבל בהקשר הקיצוני ביותר שניתן לדמיין. השואה מעניקה סיפור מסגרת "עוצמתי", שתחת פטרייתו האטומית הבומבסטית, העונה לרגישות הפוסטמודרנית שלנו למה ש"גדול מהחיים", ניתן לכאורה לדבר שוב על רגשות.

כך משתף פעולה חלק מספרות השואה עם הקהות הרגשית של העידן, בניגוד לכוונות הטובות שיש בוודאי לכותבים. במקום לשקם אצל הקוראים את הרגישות לניואנסים ואת ההכרה במרקם העמוק של נפשם, הכנסת השואה לספרות היא כמו החדרת פרוז'קטור לסלון ביתי מוצלל בו יושבים ומשוחחים בחרישיות שני אנשים. כל הגוונים ובני הגוונים, במראה ובקול, נעלמים ועל מקומם מציף את הכל אור מסמא ומשתק. ההתעסקות בשואה חושפת לעתים את החשש שפחות מלדבר על השואה – זה לא יזיז.