ביקורת על "הבן הטוב", של שי גולדן, הוצאת "זמורה ביתן"

הרגשנות היא קיצור דרך אל הרגש. לכן מי שרגיש למניפולציות בוטות נרתע ממנה, מי שחושד שרגש שלא נרכש בעמל יתפוגג כלעומת שבא מתרחק ממנה, מי שרואה איך היא מטשטשת את התבונה עוין אותה. אנחנו חיים בחברה סנטימנטלית לעילא. במיוחד בזמן מלחמה. רק בשבוע שעבר שידרה הטלוויזיה בהתמוגגות הודעה על הולדת בנו שקיבל קצין בצבא בעיצומה של הלחימה. לכן גם מי שסבור שהמבצע בעזה מוצדק שוטם את העירוב המניפולטיבי של רגשנות במלחמה, המטשטש את ראיית הדברים כהווייתם. בימים כתיקונם ניתן למצוא את הסנטימנטליות בכתבות דיוקן של אמנים המציעים את מרכולתם. גם כאן, הרגשנות שנגרמת לקורא הנחשף למדווי חייו של האמן מטשטשת את ההליך הקר שיש כאן: חשיפת מדווים תמורת תשומת לב ומכירות. ואולי אפל מכך: חשיפת מדווים כמס שמשלם זה שרוצה להתבלט, בבחינת: אני מיוחד אבל סבלתי הרבה, אז אל תנטרו לי.

"הבן הטוב" הוא אוטוביוגרפיה-רומן שכתב שי גולדן, שאומץ יחד עם אחיו בגיל רך, ומתארת את הילדות והבגרות החריגה שהייתה לו בגין עובדה זאת, את יחסיו עם אחיו הביולוגי ועם הוריו המאמצים. במובן מסוים הז'אנר הזה, כתיבה אוטוביוגרפית הנשענת על חשיפה סנסציונית של עובדה אפלה מרכזית בביוגרפיה של המתוודה, שנמצאו לו כמה מקבילות בשנים האחרונות (ספריהם של חנוך דאום וליהיא לפיד, למשל), הולך צעד קדימה מבחינה שיווקית: במקום ללוות את המוצר התרבותי בכתבת מגזין חושפנית הוא הופך את המוצר עצמו לכתבת המגזין הזו. אפשר להעביר קורס בלימודי תקשורת על הספר הזה ודומיו, אבל האם אפשר להעביר גם קורס בספרות?

שורת מאפיינים בסיסיים של הז'אנר  בולמים את הקורא מלהתמסר לספר הזה. הראשון הוא עוצמת הווליום הרגשי. הילדות המוקדמת בבית היתומים, השקר של ההורים המאמצים על היותם מאמצים, האח שנשבע לא לשכוח את האם הנעדרת, פתיחת תיק האימוץ בגיל שמונה עשרה וכו'. כל זה הוא יותר מדי. העוצמה המגאפונית יוצרת חירשות רגשית אצל הקורא. החריגה של הטקסט מהמתווה הסנסציוני הבסיסי, הפנייה לתבונה של הקורא, מצויה בכמה מוטיבים פסיכולוגיים שיש בספר. בראש ובראשונה מוטיב השקר. הילד המאומץ ששיקרו לו איבד את היכולת לבכר את האמת על השקר בחייו. אבל למרות שיש כאן הבלחה של אמת גדולה: הסבך הנפשי של אדם שהודאות הכי גדולה בחייו, הוריו, אינה ודאית עבורו, הפסיכולוגיה כאן נחווית דרך כלל כמוצנחת מלמעלה, כמו שתחושת הדחיסות נעשית כאן באופן מכאני, על ידי הוספת וא"ו החיבור למשפטים שאינם בהכרח משתלשלים אחד מרעהו. המאפיין השני של הז'אנר, אמיתיותו המוצהרת, מגביר את החירשות הרגשית המוזכרת. כתיבה אוטוביוגרפית היא ז'אנר מלא מהמורות: היתרון הברור שבמיידיות שביצירת הזדהות של הקורא, כי הדברים "באמת קרו", מלווה בצורך לנטרל את התחושה הלא נעימה של הקורא המודע, התחושה שפונים אל יצר המציצנות שלו, חמור מכך: התחושה שמבקשים לנצל את האמפטיה שלו באופן אינסטרומנטלי. אמיתיותה המוצהרת של האוטוביוגרפיה יוצרת גם אפקט אירוני. איכשהו ההכרזה שהכל אמת יוצרת קלישות של תחושת החיים שבספר, ולא העצמה שלה. כשאני חושב על דמויות בדיוניות שהפעילו אותי לאחרונה בספרות הישראלית, הן נראות לי יותר אמיתיות, יותר חיות, מהדמויות בספר הזה. האם ההסבר לכך הוא פשוט, מי שכותב אוטוביוגרפיה אינו מפתח מספיק את דמויותיו כי הוא סומך מדי על ההצהרה שהדברים אכן קרו, או מורכב יותר? אולי על מנת להפיח חיים בברואיו צריך הבורא הספרותי לצמצם עצמו ולא להטיל צל על בריאתו? אני מודה שלא מחוור לי עד תום המנגנון שיוצר את האירוניה הזו.

גולדן יודע לכתוב. לפרקים הספר הרהוט והזועם הזה מתעורר לחיים ומעורר רגש משמעותי. לפרקים מנצנצת כאן טרגדיה אנושית רבת עוצמה: סיפורה של השתלה אנושית כפולה, השתלה מוצלחת לכאורה ופחות מוצלחת, דחויה, לכאורה. במיוחד מתחייה הספר כשהאח, רן, מתואר בלבטיו ובמאבקיו, הופך בעצם ל"דמות" ספרותית. או כשגולדן חושף את הצדדים הפחות מובנים מאליהם של סוגיית האימוץ: הקשר האמיץ עם ההורים המאמצים דווקא ברגע שלבן המאומץ נולד בן ביולוגי. אבל כשאתה רוצה להפיק חשמל מאנרגיה גרעינית אתה צריך להיזהר מאד מהכוח האדיר שיש לך ביד. יש יחס ישר בין עוצמת החומרים לצורך לטפל בהם בעדינות. כאן היחס הזה לא נשמר.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: