Monthly Archives: פברואר 2009

על "למי אכפת מחלומות", של יוסף בר יוסף, הוצאת "זמורה-ביתן"

"למי אכפת מחלומות" הוא הרומן השני של יוסף בר יוסף, המחזאי חתן פרס ישראל. במרכז הרומן משולש רומנטי. קודקודיו: יואל, אופטומטריסט, יפה תואר ובן למשפחה אמידה, שניסה ללא הצלחה להיכנס לתעשיית הסרטים וכעת הוא שרוי בחובות והאופטיקה שלו ממושכנת. מאיר, יתום מאם ונטוש מאב מילדותו, בחור מגושם אך אמביציוזי, שנפגש ביואל כשהאחרון כיהן כמורה נערץ בבית הספר לאופטיקאים. צילה, אמנית, אהובתו לשעבר של יואל, שניסתה להתאבד כשנטש אותה לטובת אהובה ייצוגית יותר.

היופי הגדול של הרומן הזה, המצוי עד שני שלישיו בערך, הוא יופיו של ניסוי כימי: בר יוסף מציב את שלושת היסודות הכימיים, יואל, מאיר וצילה, בסמיכות מספקת ואז, כביכול מבלי להתערב, צופה בריאקציות הכימיות שמתחוללת בין היסודות לעיניו ולנגד עיני הקורא. אף אחד מהאלמנטים הכימיים לא נשאר כפי שהיה. היופי הוא, בקיצור, יופיו של ההכרח. מאיר, המעריץ כאמור את יואל, שמע שיואל זרק את צילה, שהייתה "לא משהו-משהו", לטובת אישה חדשה, "חתיכה-חתיכה, משהו". מאיר מתאהב כך בצילה עוד לפני שפגש אותה, כי צילה היא דרך לגעת ביואל, הקו-מאהב שלו (כפי שניסח זאת הסופר הספרדי העכשווי חוויאר מריאס, ביצירת המופת שלו, "מחר בקרב חשוב עלי", שעוסקת באובססיביות ביחסים בין הגברים במשולש אהבים) אבל יש בהתאהבות הזו גם רכיב מתריס. ואילו צילה נעתרת למאיר, שמציג את עצמו לפניה כאופטומטריסט, כלומר, כסוג של יואל, גם אם סוג ב'. בהמשך, מאיר נחלץ להציל את האופטיקה של יואל והופך לשותפו. ואילו יואל, מצדו, פתאום מוצא את עצמו נמשך לצילה בשנית.

הדיאלקטיקה של האדון והעבד עומדת בלב "למי אכפת מחלומות". היתרון הגדול של העבד על פני האדון הוא השתוקקותו. כך אומר יואל לאמו: "הוא ישב שם באופטיקה וסיפר לי את התוכניות שלו, והביט סביב סביב בעיניים המשוגעות שלו, ואני קינאתי בו". אולי, תוהה יואל, גם תשוקתו המחודשת לצילה נובעת בעצם מכוחו של מאיר: "אולי הוא, מאיר, הוא הסיבה לכוח הזה שהוא מרגיש בה, גופו הגרום שקורן מן הגוף שלה". נדמה כי בר יוסף מציג כאן במודע השקפת עולם הנוגדת את זו של מחזאי ישראלי אחר, חנוך לוין. לפי ההשקפה האנטי-לוינית, של בר יוסף, הגבולות בין האדונים לעבדים אינם קשיחים כל כך.

ההשוואה ללוין נוגעת גם באופי המחזאי של הרומן. העולם של בר יוסף אינו ארכיטיפי כמו אצל חנוך לוין, אבל קשה לומר שהוא ריאליסטי. הכתיבה תמציתית לעילא, ולעיתים כמעט תמציתית מדי, תמציתיות שנדמה שקשורה להיותו של הסופר מחזאי. הדיבור של הגיבורים רצוץ במכוון, לעתים עילג, ואף על פי שניתנת לכך לעתים הנמקה ריאליסטית, נדמה שהרציצות מיועדת גם היא להבליט את התמצית. דוגמה לרציצות התמציתית: לודמילה, עובדת זרה מרומניה שהפכה לאמו המאמצת של מאיר ואחר כך לאהובתו, אומרת לו: "אתה המזל שלי, מה אני הייתי עושה בלי אתה, לבד כל הזמן, כמו מתה?". התמציתיות הזו באה לידי ביטוי במשפטים חזקים המבטאים אמיתות קיומיות. כך מהרהרת, למשל, אמו של יואל: "מה באמת הקשר בין התינוק הרך וחסר הישע שהיניקה, או הילד שרץ ונפל והיא הרימה, ובין הגבר המגודל הזה שבקושי היא מסוגלת להקיף את כתפיו, ושלא באמת צריך אותה אלא כשהוא צריך כסף, ושוב, לא לשכוח, היא כמובן לא מדברת על יואל אלא על בן מגודל בכלל". העולם שמוצג בפנינו ברומן מוכר ולא מוכר, אפל ותפל יותר בו זמנית, ובהזרה הזו של המציאות ניתן לראות תו היכר מובהק לכך שלפנינו יצירת אמנות. גם בכך שבר יוסף חוזר ברומן הזה לעסוק במשולש רומנטי, עיסוק שעמד בלב הרומן הראשון שלו, "לא בבית הזה", שראה אור לפני שנתיים, ניתן לראות עדות לפיקסציה של אמן לנושא שלו.

ועם זאת, בשליש האחרון של הרומן יש צניחה קלה מרמתו הגבוהה, מחומרתו. כאילו החליט הכימאי המתבונן בריאקציות המתחוללות בחומרים שבמעבדתו להתערב בניסוי, ואולי אפילו לזייף מעט את תוצאותיו. "הוא מוצא את עצמו מעריץ את מאיר", כותב בר יוסף על יואל, "הוא מרגיש לא פעם ששם, אצל מאיר, הם זורמים, כן, הם, החיים האמיתיים". זה כבר מגמתי, יותר מדי "טלינג" ופחות מדי "שואינג". הרומן הופך בשליש האחרון לסיפור מעניין, כתוב היטב, אך לא לסיפור שאי אפשר היה לכותבו אחרת, כפי שהיה לאורך שני שלישיו הראשונים.  

ביקורת על "אדם וסופי", של יניב איצקוביץ', הוצאת "הספריה החדשה"

אדם, צלם עיתונות בולט, נקלע עם חברו, זוהר מלאכי, עבריין לשעבר שחזר בתשובה, לקרב יריות במחסן יפואי. מלאכי נהרג ואילו אדם נכנס לתרדמת. סופי, אשתו בנפרד של אדם, גם היא צלמת, מבקרת אותו מדי יום. ביקוריה מאיימים על הקשר שנרקם בינה לבין אמיר, מתכנן גינות גרוש ורגיש. האם הייתה תקרית הירי פיגוע חבלני? ואולי משהו אחר? התעלומה הזו יוצרת את המתח האלמנטרי ב"אדם וסופי" ונפתרת רק לקראת סופו.

יניב איצקוביץ' רוצה לומר הרבה דברים ברומן הזה. יותר מדי. הוא רוצה לדבר על מה המלחמה עושה לישראלים: מלאכי ואדם הכירו בזמן מלחמת לבנון הראשונה, שם היו עדים לאירועים אפלים שמהם לא השתחררו ושחרצו את גורלם. הוא רוצה לדבר על גבריות ישראלית: אדם וסופי נפרדים כי אדם אינו פוסק לצלם תמונות של מוות ולהציג אותן בתערוכות מורבידיות. הוא רוצה לדבר על השואה, לכן מסדר לאדם אבא ניצול שואה (מנחם), שלו רע אילם ותם (ארתור), ניצול שואה אף הוא, החי אתו. הוא רוצה לדבר על מזרחים ואשכנזים ופערים עדתיים, ולכן מתאר את הוריה של סופי, קשי היום, משכונת כרם התימנים. הוא רוצה לדבר גם על אלוהים, ולכן זוהר מלאכי מציג ברומן תיאולוגיה שלילית, המואסת באלוהים ובחיים כאחד. אבל לא גודש הנושאים הוא הבעיה המרכזית של הרומן אלא התפיסה המרכזית שהוא מייצג: תפיסה הרואה ברומן ישראלי "רציני" רומן שעוסק בתמות הקולקטיביות הידועות: שואה-ערבים-מזרחים. התפיסה הזו מעודדת ספרות "נכונה", ובעצם בנאלית ושחוקה, ותורמת לצמצום היכולת של הספרות הישראלית לאינדיבידואציה מספקת של גיבוריה. כאן, למשל, המשולש בין סופי-אדם-אמיר מספק חלקית כרומן פסיכולוגי; אדם, צלם שהתאהב במוות, הוא קלישאה; ואילו התיאולוגיה השלילית של מלאכי היא בוסרית ולא מעניינת כשלעצמה.

ואולי הבעיה המרכזית אינה התפיסה הספרותית אלא העובדה שהעיסוק בשואה-מלחמה-מזרחים הוא אנכרוניסטי. באופן מוזר חש הקורא בספר שהועתק עשרים שנה לאחור בזמן. רוח שנות השמונים בספרות הישראלית שורה על הרומן הזה וההשפעות הספרותיות הכבדות שהולידו אותו אף אינן מעוכלות לגמרי וניכרות בגוף הבולע (גרוסמן, עוז וקנז למשל). אפילו העיסוק של אדם, צילום, יש בו משהו אייטיזי. מה שאינו אייטיזי ואופייני לכתיבה הגברית הצעירה (אשכול נבו וניר ברעם, למשל) הוא הסנטימנטליות, גם אם כאן היא מינורית. 

אבל למרות הבעיות הנ"ל הרומן עובד. מבחינה דרמטית, על אף ההדהוד שבו ליצירות ישראליות מהעבר, האירוע המכונן ממלחמת לבנון הוא אירוע חזק, וחשיפתו מצדיקה את המתח של הקורא. הרומן הוא גם בעל פני שטח עשירים מאוד, שמסתירים בקפליהם פנינים אגביות רבות, לשוניות ורעיוניות. למשל, תגובתו של אביה של סופי לנחיתה על הירח: "כשראה את ניל ארמסטרונג… התעוררה בו, לצד ההיפעמות, גם איזו אי נעימות, ואולי אפילו בושה, כאילו נתפס מחטט במגירות שלא הורשה לפתוח".  הכישרון הברור של איצקוביץ', שמזמין תשומת לב עתידית לכתיבתו, הוא טכני בעיקרו. הוא מעניק, למשל, ביטויים ומחוות גופניות אופייניות לגיבורים שמרשתים את כל הרומן ותורמים ללכידות שלו. הוא מוסר את העלילה מכמה פרספקטיבות, באופנים מורכבים ותוך עירוב של הזיה ומציאות. הזיותיו של אדם שבתרדמת,  שכוללות התרחשויות מעברו, נמסרות בגוף שני המשמש כגוף ראשון ("אתה מצלם תמונה: גל ענק פולט למרגלותיך את זוהר מלאכי…'אתה בא למים?' הוא מחייך…'תתפלא' אתה לא מתאפק ' אני, בניגוד לאחרים כאן, עוד לא מת'"; צורת מסירת אינפורמציה נדירה, שדוגמה ידועה שלה היא "אורות בוהקים, עיר גדולה" של ג'יי מקינרני). החלקים העוסקים בסופי, מנחם וארתור, נמסרים על ידי מספר חיצוני, בגוף שלישי. בחלקים האלה המשחק בין המספר הכל-יודע לזווית הראייה של הגיבורים שהוא עוקב אחרי תודעתם יוצר טקסט נושם.

"טכני" אינו מילת גנאי. "טכני" הוא הבסיס ההכרחי, והנדיר, לסופר. הספר הזה, ביכולות הטכניות המרשימות המתגלות בו ובפני השטח העשירים שלו, מעורר צפייה שבעתיד הסגולות הללו יתאחדו עם תוכן מקורי ויניב איציקוביץ' יהיה לסופר עם קול ייחודי.

ביקורת על "המחוננים", של אסף ציפור, הוצאת "זמורה ביתן"

באמצע הקריאה בקובץ הביכורים של התסריטאי אסף ציפור (התסריטאי המחונן של "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים" ו"בטיפול"), חשבתי שהקריאה הרהוטה באופן יוצא דופן ומעורר הערכה בסיפורים הללו מסמנת גם את מגבלתם. יש בסיפורים, הרהרתי, איכות מרפרפת, איכות מדפדפת, שמונעת מהם להינעץ בנשמה עד הסוף, חסר בהם איזשהו סיבוב אחרון של הסכין בתוך קרבי הקורא. הנושאים שבוחר ציפור, הצלחה וכישלון, רדיפה אחר כסף לעומת חיים אותנטיים ומשפחתיות, אמרתי לעצמי בעיצומה של הקריאה, הם מצוינים. הטיפול בהם הוא ריאליסטי ורבגוני ולא סאטירי קודר, עובדה שפגמה בתקפות הביקורת שהושמעה ב"בורגנים" (למרות שה"כן, אה" מככב גם כאן, הוא אינו מופיע תמיד באותו מובן אדיש ונואש מדיאלוג אנושי כהופעתו ב"הבורגנים"). הנושאים נוגעים בלב ליבם של הדברים אבל איכשהו לא נוגעים אל הלב עד הסוף.

ואולי היעדר החדירה לרקמות פנימיות נובע מאופיים "התסריטאי" של הסיפורים? הרי היצירה הזו לכאורה היא יצירה מאוחרת ששייכת לשנות התשעים, לדור מובחן מאד של כותבים, דורם של אתגר קרת וקסטל-בלום, גדי טאוב ועוזי וייל, דור שלהבדיל מהדור שקדם להם או הצעיר מהם, הושפע מאד מהטלוויזיה והקולנוע ולא מהספרות, דור שביכר סיפורים קצרים על פני סוגת הרומן בגלל החשד כלפי המילים והפקפוק באמירות גדולות שנפחן מצדיק רומן. ניקח לדוגמה את הסיפור הפותח את הקובץ: "מוני ומוני". מפגש בין בחור ממוצע ובעל עכבות לבחור מצליחן וחסר מוסר. הממוצע מקנא במצליחן וסולד ממנו בו זמנית. אבל ההתרה של הסיפור הזה, חילופי התפקידים בין השניים – שמזכירה את ההתרה ברומן בעל השם הישיר, "הצלחה", של הסופר הבריטי המבריק, מרטין איימיס, שכמו ציפור עסוק מאד בשאלות של הצלחה וכישלון – היא פזיזה, שקופה במסריה וסימטרית מדי. זו התרה תסריטאית, יותר מאשר ספרותית, התרה במדיום שבין חצי שעה לשעה צריך לספר סיפור ולהתיר אותו עד גמירא. ולפעמים ההתרה היא לא התרה של דרמת טלוויזיה אלא התרה מערכונית, התרה באמצעות פואנטה, אם כי עמומה. כמו במונולוג של האישה שלא רוצה לשמוע על פוליטיקה, רוצה לחיות חיים נורמאליים, ובו בזמן שהיא נושאת את המונולוג האסקפיסטי שלה, בנה הקטן מרביץ לחבריו למשחק בגינה.

אבל כשהמשכתי בקריאה הלכה והצטברה התרשמותי מהספר עד לכדי הכרה שהקובץ הזה הוא יצירה משמעותית ומחלחלת. ככל שמתקדמים בקריאה הולך ונחשף הנושא האמיתי והמרתק של הקובץ: היתרונות והחסרונות שבלהיות רגיל ולהיות מיוחד.

המיוחד מול הרגיל מופיע כאן בשלל ואריאציות. למשל, בעימות בין העיתונאי בן המעמד הבינוני לבין הטייקון שרוצה לקנות אותו על מנת להשתיק את ביקורותיו הארסיות. במשפט כמעט פיצ'ג'ראלדי מתאר ציפור כך את רגשות העיתונאי כלפי הטייקון ובתו הסקסית: "הם נדמו לפתע למאיר כמו אלים קדומים ואבודים, יפים ומורמים, והוא חש מולם גס בכיעורו ובפשטותו". כמו סקוט פיצ'ג'ראלד, עם כי לא באותה אינטנסיביות שאין דומה לה, עסוק ציפור ביכולת של בן המעמד הבינוני, "הרגיל", להציב עמדה מוסרית אותנטית מול יוצאי הדופן, המחוננים-פיננסית במקרה הזה. ואריאציה אחרת על סוגיית יוצא הדופן מול הרגיל, היא הסיפור על קבוצת הנערים הנפגשים מדי שבוע למשחק לוח עתיר המצאות. בני החבורה העומדת ערב פירוק יודעים כי מיוחדותם היא גם סוג של תימהונות. התוצאה היא סיפור בלוזי עדכני על קץ הנעורים.        

אבל מעל לשאר הסיפורים תורם למשקלו הרוחני של הספר הסיפור הארוך בקובץ, שאולי נכון לכנותו נובלה, זה שעל שמו קרוי הקובץ כולו: "המחוננים". המחוננים הם קבוצת חברים, כבני ארבעים, שהכירו זה את זה בילדותם בכיתת מחוננים. המחוננים מסתבר מקוללים: הן בגין הדחייה החברתית והשנאה שהם זוכים לה מהרגילים, והן, וזו הנקודה המשמעותית, בגין הנרקיסיזם הבלתי נמנע שהגדרתם כמחוננים כלאה אותם בתוכו. הנובלה הזו מציגה ביקורת מעניינת על התחרותיות שעומדת בבסיסה של החלוקה ל"מחוננים" ולכאלה שאינם, ובכלל על האדרת ה"מצוינות" בקפיטליזם העכשווי. ציפור רואה בתופעות הללו פתולוגיות תרבותיות, אולם פתולוגיות פתייניות כל כך שספק רב אם אפשר להירפא מהן.

ברמיזה מבריקה ומעוררת מחשבה משווה ציפור בנובלה את ישראל במרחב המזרח תיכוני לילד מחונן שמעורר שנאה כלפיו ובהיתממות נרקיסיסטית חושב שהשנאה אינה מוצדקת, כי מה זו אשמתו שהוא מיוחד (במטאפורת המחונן ניתן גם להסביר את העיסוק הנרקיסיסטי המרתיע של הישראלים בעצמם). בסיפורים אחרים בקובץ, אף נרמז בסב-טקסט שאולי דווקא ה"יורדים" הם הישראלים המייצגים ביותר: אלה שלא מסתפקים במה שיש ורוצים להתקדם עוד ועוד, אלה שחושבים שהם מחוננים ומגיע להם יותר. אם כך, העיסוק ברגיל לעומת החריג לטובה, לא רק מעניק מפתח לקובץ כולו אלא אף מפתח למציאות הישראלית בכללותה.

 

ביקורת על "אל-אובטאן וסיפורים יפואיים אחרים", של יוסי גרנובסקי, הוצאת "כרמל/עמדה"

בקובץ הצנום הזה ישנה נובלה וקובץ סיפורים קצרים. הקובץ מתרחש בעיקרו בתקופת המנדט וגיבוריו הם ערבים יפואיים. שם הגיבור של הנובלה "אל-אובטאן" הוא "עבּדוֹ, אבל כולם ביאפא קוראים לי אל אוּבּטַאן", ושם הגיבור של קובץ הסיפורים הקרוי "סיפורי אחמד", הוא אחמד כמובן. שני הגיבורים הללו מייצגים שתי אופציות קיומיות של נשלטים: הראשון הוא תם שאינו יודע לשאול והשני פיקח וערמומי. אם ההוגה הרדיקלי המרתק והאפל פרנץ פאנון סבר שהאלימות היא הדרך היחידה של המדוכאים להשיב לעצמם את כבודם העצמי, זו לא דרכם של עבדו ואחמד.

עבדו ואחמד מספרים לנו את סיפורם בעברית, אבל חושבים בערבית, שמשתרבבת לדיבורם העברי. במקרה של אחמד מוזכר במפורש המאזין היהודי, הסופר, למענו מסופרים הסיפורים עשרות רבות של שנים אחרי התרחשותם, כשאחמד כבר מעל לתשעים: "ולמה אני מספר את כל זה לך, אתה, שאתה יהודי עם פרצוף של אחד מהממשלה? לא יודע". כך נוצקת חיוניות לשונית דווקא מתוך העילגות העברית שבטקסט, חיוניות סגנונית שבלוויית התוכן הסיפורי עצמו הופכת את הקובץ הזה לחטיף ספרותי מזין.

עבדו התם הוא דייג שמצא את עצמו מחוסר פרנסה במלחמת העולם השנייה. את עבדו המלחמה והבריטים מעניינים כקליפת השום, אבל גם הלאומיות הערבית העוינת את הבריטים מעניינת אותו באופן שווה. אוכל למשפחתו רוצה עבדו לשבור ולכן נענה לקריאת התגייסות לצבא הבריטי. כך מוצא את עצמו עבדו נקלע לאחד השיאים הדרמטיים של המלחמה: הניצחון של מונטגומרי הבריטי על רומל הגרמני בצפון אפריקה ב – 1942. את מונטגומרי, "מונטיגומרי" בלשונו, הוא אף פוגש בחטף. אבל שיאי מלחמה דרמטיים אינם מעניינו של עבדו, ואחרי הפגזה אווירית על ספינתו: "אמרתי: אל-אובטאן, הצבא האינגליזי זה לא בשבילך. הים זה לא מוות, הים זה חיים". עבדו התם נאלץ להפוך לחכם על מנת להימלט מהמלחמה, והנובלה מתארת את דרך המילוט הפתלתלה חזרה ליפו.

אחמד הוא כבר סיפור אחר לגמרי. "הייתי לובש חליפה צרפתית, מכנסיים אלגנט ונעליים לכה שקניתי בדמשק". אחמד הטרזן והתחמן הוא מבריח סמים, או בלשונו: "אני בנאדם ישר, סוחר רק במה שאני מבין". משלב מוקדם בקריירה שלו למד על בשרו שכולם מושחתים בקולוניאליזם המזרח תיכוני: השוטרים האנגלים והפקידים הערבים כאחד. הסיפור האחרון בקובץ מתרחש כבר אחרי קום המדינה, אחרי שיפו התרוקנה מחלק גדול מתושביה הפלשתינים. אבל בשביל אחמד החלפת השלטון אינה משנה יותר מדי. תמיד יהיו שליטים ותמיד צריך לדעת איך לתחמן אותם או לשחד אותם. יהודים, בריטים, מה זה משנה? בעקבות אמרתו של ברכט, סבור גם גרנובסקי האוהד את גיבורו העבריין, שלשדוד בנק זה הרבה פחות חמור מלנהל בנק.  

הסיפורים של גרנובסקי מזכירים לנו את התקופה שהמזרח התיכון, ופלשתינה בתוכו, היו מרחב אחד. כדברי אחמד: "תמיד הלכתי לבד, ברגל. לביירות, לדמשק, אפילו לאיראן הלכתי פעם אחת. שלושה חודשים. ברגל, עד נהר כּארוּן, ומשם באונייה". הם גם מזכירים לנו, מה שבמידה דומה לא נתפש בדעתנו כיום, שלפרק זמן קצר הייתה ידידות איתנה בין חלק מהערבים לחלק מהיהודים בפלשתינה, ידידות שהסתמכה גם על שיתוף אינטרסים. כשחברו של אחמד, מרשל, "יהודי, שסמכתי עליו יותר מעל עצמי", מבקש ממנו לסייע לו בהברחת נשק, אחמד נעתר. אחמד נעתר כי מרשל מבטיח לו: "מילה שלי, נשתמש בזה רק נגד האנגלים".

אבל גרנובסקי אינו מציע ראייה אידילית ומלוקקת של המזרח התיכון הקולוניאלי, הרב-תרבותי ונעדר הגבולות. בכל מציאות פוליטית, קולוניאלית או פוסט-קולוניאלית, יהיו שולטים ונשלטים, בעלי כוח וכאלה שצריך לתחמן אותם. המשפט החזק ביותר בספר מבטא את התפיסה הזו. זה המשפט ששם גרנובסקי בפי סוסו, הזונה היפואית שנכנסה להיריון, שאומרת בשילוב מצמרר של גאווה ומרירות: "את הילד הזה עשיתי מכל הגברים שהייתי איתם. אינגליזים, ערבים, יהודים, נוצרים, מוסלמים ודרוזים, שחורים ולבנים, מכל אחד לקחתי רק טיפה אחת של זרע, את הטיפה הכי טובה שלו. ובגלל זה הילד הזה יהיה הגבר הכי טוב בעולם!". זו האירוניה המרה של הפלורליזם התרבותי. כולם, ללא הבדל דת וגזע, יכולים לדפוק את החלשים.