ביקורת על "המחוננים", של אסף ציפור, הוצאת "זמורה ביתן"

באמצע הקריאה בקובץ הביכורים של התסריטאי אסף ציפור (התסריטאי המחונן של "החמישייה הקאמרית", "הבורגנים" ו"בטיפול"), חשבתי שהקריאה הרהוטה באופן יוצא דופן ומעורר הערכה בסיפורים הללו מסמנת גם את מגבלתם. יש בסיפורים, הרהרתי, איכות מרפרפת, איכות מדפדפת, שמונעת מהם להינעץ בנשמה עד הסוף, חסר בהם איזשהו סיבוב אחרון של הסכין בתוך קרבי הקורא. הנושאים שבוחר ציפור, הצלחה וכישלון, רדיפה אחר כסף לעומת חיים אותנטיים ומשפחתיות, אמרתי לעצמי בעיצומה של הקריאה, הם מצוינים. הטיפול בהם הוא ריאליסטי ורבגוני ולא סאטירי קודר, עובדה שפגמה בתקפות הביקורת שהושמעה ב"בורגנים" (למרות שה"כן, אה" מככב גם כאן, הוא אינו מופיע תמיד באותו מובן אדיש ונואש מדיאלוג אנושי כהופעתו ב"הבורגנים"). הנושאים נוגעים בלב ליבם של הדברים אבל איכשהו לא נוגעים אל הלב עד הסוף.

ואולי היעדר החדירה לרקמות פנימיות נובע מאופיים "התסריטאי" של הסיפורים? הרי היצירה הזו לכאורה היא יצירה מאוחרת ששייכת לשנות התשעים, לדור מובחן מאד של כותבים, דורם של אתגר קרת וקסטל-בלום, גדי טאוב ועוזי וייל, דור שלהבדיל מהדור שקדם להם או הצעיר מהם, הושפע מאד מהטלוויזיה והקולנוע ולא מהספרות, דור שביכר סיפורים קצרים על פני סוגת הרומן בגלל החשד כלפי המילים והפקפוק באמירות גדולות שנפחן מצדיק רומן. ניקח לדוגמה את הסיפור הפותח את הקובץ: "מוני ומוני". מפגש בין בחור ממוצע ובעל עכבות לבחור מצליחן וחסר מוסר. הממוצע מקנא במצליחן וסולד ממנו בו זמנית. אבל ההתרה של הסיפור הזה, חילופי התפקידים בין השניים – שמזכירה את ההתרה ברומן בעל השם הישיר, "הצלחה", של הסופר הבריטי המבריק, מרטין איימיס, שכמו ציפור עסוק מאד בשאלות של הצלחה וכישלון – היא פזיזה, שקופה במסריה וסימטרית מדי. זו התרה תסריטאית, יותר מאשר ספרותית, התרה במדיום שבין חצי שעה לשעה צריך לספר סיפור ולהתיר אותו עד גמירא. ולפעמים ההתרה היא לא התרה של דרמת טלוויזיה אלא התרה מערכונית, התרה באמצעות פואנטה, אם כי עמומה. כמו במונולוג של האישה שלא רוצה לשמוע על פוליטיקה, רוצה לחיות חיים נורמאליים, ובו בזמן שהיא נושאת את המונולוג האסקפיסטי שלה, בנה הקטן מרביץ לחבריו למשחק בגינה.

אבל כשהמשכתי בקריאה הלכה והצטברה התרשמותי מהספר עד לכדי הכרה שהקובץ הזה הוא יצירה משמעותית ומחלחלת. ככל שמתקדמים בקריאה הולך ונחשף הנושא האמיתי והמרתק של הקובץ: היתרונות והחסרונות שבלהיות רגיל ולהיות מיוחד.

המיוחד מול הרגיל מופיע כאן בשלל ואריאציות. למשל, בעימות בין העיתונאי בן המעמד הבינוני לבין הטייקון שרוצה לקנות אותו על מנת להשתיק את ביקורותיו הארסיות. במשפט כמעט פיצ'ג'ראלדי מתאר ציפור כך את רגשות העיתונאי כלפי הטייקון ובתו הסקסית: "הם נדמו לפתע למאיר כמו אלים קדומים ואבודים, יפים ומורמים, והוא חש מולם גס בכיעורו ובפשטותו". כמו סקוט פיצ'ג'ראלד, עם כי לא באותה אינטנסיביות שאין דומה לה, עסוק ציפור ביכולת של בן המעמד הבינוני, "הרגיל", להציב עמדה מוסרית אותנטית מול יוצאי הדופן, המחוננים-פיננסית במקרה הזה. ואריאציה אחרת על סוגיית יוצא הדופן מול הרגיל, היא הסיפור על קבוצת הנערים הנפגשים מדי שבוע למשחק לוח עתיר המצאות. בני החבורה העומדת ערב פירוק יודעים כי מיוחדותם היא גם סוג של תימהונות. התוצאה היא סיפור בלוזי עדכני על קץ הנעורים.        

אבל מעל לשאר הסיפורים תורם למשקלו הרוחני של הספר הסיפור הארוך בקובץ, שאולי נכון לכנותו נובלה, זה שעל שמו קרוי הקובץ כולו: "המחוננים". המחוננים הם קבוצת חברים, כבני ארבעים, שהכירו זה את זה בילדותם בכיתת מחוננים. המחוננים מסתבר מקוללים: הן בגין הדחייה החברתית והשנאה שהם זוכים לה מהרגילים, והן, וזו הנקודה המשמעותית, בגין הנרקיסיזם הבלתי נמנע שהגדרתם כמחוננים כלאה אותם בתוכו. הנובלה הזו מציגה ביקורת מעניינת על התחרותיות שעומדת בבסיסה של החלוקה ל"מחוננים" ולכאלה שאינם, ובכלל על האדרת ה"מצוינות" בקפיטליזם העכשווי. ציפור רואה בתופעות הללו פתולוגיות תרבותיות, אולם פתולוגיות פתייניות כל כך שספק רב אם אפשר להירפא מהן.

ברמיזה מבריקה ומעוררת מחשבה משווה ציפור בנובלה את ישראל במרחב המזרח תיכוני לילד מחונן שמעורר שנאה כלפיו ובהיתממות נרקיסיסטית חושב שהשנאה אינה מוצדקת, כי מה זו אשמתו שהוא מיוחד (במטאפורת המחונן ניתן גם להסביר את העיסוק הנרקיסיסטי המרתיע של הישראלים בעצמם). בסיפורים אחרים בקובץ, אף נרמז בסב-טקסט שאולי דווקא ה"יורדים" הם הישראלים המייצגים ביותר: אלה שלא מסתפקים במה שיש ורוצים להתקדם עוד ועוד, אלה שחושבים שהם מחוננים ומגיע להם יותר. אם כך, העיסוק ברגיל לעומת החריג לטובה, לא רק מעניק מפתח לקובץ כולו אלא אף מפתח למציאות הישראלית בכללותה.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • ענת  On יוני 22, 2009 at 12:18 PM

    מזמן לא נהניתי מקובץ סיפורים קצרים כמו מזה של אסף ציפור.
    כתוב ברהיטות ובתבונה רגשית גבוהה ביותר.
    פשוט נהדר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: