Monthly Archives: אפריל 2009

על "אלנבי", של גדי טאוב, הוצאת "ידיעות אחרונות"

במהלך הקריאה מסתבר לך פתאום שהרומן המפתיע הזה, למרות שהוא מיתמם בכך שהוא ממוקם בשוליים האורבאניים, הוא למעשה רומן שאפתני מאד, אולי אפילו ניסיון להיות "זיכרון דברים" של תל אביב במאה ה – 21. מהשוליים האורבאניים הרומן מכוון למיינסטרים הספרותי (במובן הטוב של המילה). אני אוהב רומנים שאפתניים, גם אם הכיסוי לשאפתנות כאן חלקי.

במועדון סליזי באלנבי חוטפת בחורה, מיקה, שעובדת כחשפנית במועדון אחר, מכות מגבר אלמוני. בעל המועדון, אריק, מעלים את הקלטות של התקיפה מהמשטרה, כטובה לחבר של מיקה, דימה, מאבטח אימתני במועדוני אלנבי, שסוגר עם הגבר המכה את החשבון בעצמו. אבל אז העניינים מתחילים להסתבך: הגבר המוכה נכנס לקומה. ואז מתברר שהוא אינו אלא אחיה של מיקה. מיקה, מצדה, משקרת וטוענת שמי שהכה אותה הוא החבר שלה, דימה. לאריק, בעל המועדון, יש כרגע אינטרס לשכנע את מיקה להסיר את התביעה השקרית כי אחרת דימה יבקש לחשוף את הקלטות, ואו אז יתברר שאריק העלים ראיות מהמשטרה. והעניינים מסתבכים יותר: אריק מתאהב במיקה.

זהו ציר העלילה המרכזי שמסביבו מסופרים סיפורם של שלושה גברים בשנות השלושים-ארבעים לחייהם ואהבתם לשלוש נשים יפות בשנות העשרים לחייהן. הגברים הם אריק ועידו, בעלי המועדון באלנבי, וחברם עירן, עיתונאי שנמשך לחיי הלילה הסליזיים. הנשים הן שלוש חשפניות, סטפני, נוקי ומיקה. עידו, בן העשירים המתלהב, מתאהב בסטפני המוחצנת. עירן, המופנם, מתאהב בנוקי, החשפנית הלא סטריאוטיפית מהשלוש. אריק, המנהיג הטבעי המאופק, גרוש ואב לילדים, מתאהב במיקה, שבאה מבית חרדי.    

ההישג המשמעותי ביותר, הנדיר בספרות הישראלית, של הרומן הזה, הוא בניית העלילה. טאוב, מקטטה לכאורה זניחה במועדון סליזי באלנבי, רוקח עלילה מפותלת אך אמינה, שמתגלגלת וצוברת נפח כמו כדור שלג. העלילה הלופתת חושפת בהתפרשותה את אופיים של הגיבורים. ההישג הארכיטקטוני המרשים הזה לבדו מקנה לרומן מקום של כבוד בספרות הישראלית העכשווית.

הישג חשוב נוסף הוא החלישה על זירה חברתית שלמה, זירה של מאבטחים אלימים, חשפניות, לקוחות ובעלי מועדונים "נורמטיביים" ולא נורמטיביים. טאוב מדגים כאן למופת את המלצתו של הסופר טום וולף ("מדורת ההבלים") לספרות האמריקאית, במסה משפיעה משנות השמונים, לאמץ כלי עבודה עיתונאיים על מנת לחזור ולהיות רלוונטית. הישג משמעותי הוא גם הסגנון העקבי: סגנון לקוני, שמתאר במכוון רק פני שטח, כמו הוראות של תסריט קולנועי, קצרות-רוח כלפי הסברים ארוכים, קצרות רוח כלפי הסגולה הייחודית של הספרות להאיר עולם פנימי.

אבל שני ההישגים האחרונים, באופן פרדוקסאלי, מובילים למוגבלויות של "אלנבי". ראשית, המוגבלות האידיאית. טאוב מבקש לטעון כי עולם השוליים שהוא מתאר הוא עולם אלטרנטיבי למיינסטרים. הוא עושה זאת בכמה אופנים. עידו, למשל, זונח דייט שיש לו עם מנחה יפיפייה בערוץ הילדים, לטובת סטפני. עולם השוליים הוא, כביכול, יותר אותנטי, יותר ויטאלי. הטענה הזו בעייתית, גם כיוון שיפיפיות מערוץ הילדים ועולם החשפנות אינם תזה ואנטי-תזה, אינם מיינסטרים ואלטרנטיבה, אלא, נטען לטעון, מצויים על אותו רצף, וגם כיוון שהחומרים שעולים ברומן גופו נותנים גול עצמי לטענה הזו: הביוגרפיות האומללות, הריקבון המשפחתי, המתוסבכות הרגשית, שמתגלה מתחת לחייהן הזוהרים כביכול של החשפניות. בסיום הרומן, הבורגנות, שהרומן סולד ממנה, נראית אופציה אטרקטיבית ביותר.

המוגבלות השנייה, היא המוגבלות הפסיכולוגית. לטאוב יש תפיסה מודעת של ספרות: ספרות מתארת מעשים, לא רגשות. זו תפיסה לגיטימית. אלא שבמקרה הספציפי הזה, בזירה של מועדוני החשפנות, התחושה היא שאין כאן בחירה, התחושה היא, בקיצור, שלגיבורים אין בעצם עולם פנימי מי יודע משהו. וזה לא שאין לגיבורים האלה רגשות, כמו שיש לי או לכם. השדיפות הרגשית שלהם נובעת, לטעמי, ישירות מהזירה החברתית הספציפית. בעולם שבו המין מצוי בחוץ כל כך, בקרבתן של נשים יפות כל כך וערומות כל כך, השמש המסנוורת של המין ממיסה רקמות רגשיות עדינות, הכוח הכביר של המין מצמק את הנפש, ומה שנותר אלה רגשות בסיסיים מאד: תשוקה, תשוקה שמתחפשת או גובלת באהבה, קנאה, רגשות דחייה. המין, המושך החוצה מהעצמי, גורם לגיבורים של טאוב להיות תמיד באינטראקציה (המקום הנכבד של הסמסים ברומן מבטא את זה), הם לא מסוגלים להיות לבדם, אי אפשר לדמיין אותם קוראים ספר, למשל (אפילו את "אלנבי"), אין להם יכולת למודעות עצמית גורפת, ליציאה מהעולם שלהם לנקודה ארכימדית בה הם מתבוננים בעצמם. כתוצאה מכל זה, יש משהו צחיח בגיבורים הללו, שלולי העלילה הבנויה לתלפיות איני יודע אם הם היו מחזיקים ספר.

ואולי זו בעצם סגולה נוספת, גם אם לא מכוונת, של הרומן המרשים הזה? להצביע על הכיסוי וההאפלה שצונחים על הנפש כשהגוף מתערטל ונחשף לאור?         

על "תמונות מחיי הכפר", של עמוס עוז, הוצאת "כתר"

הסיפורים היפים והרגישים בעיקרם שמופיעים ב"תמונות מחיי הכפר" מתרחשים בתל אילן, כפר פסטורלי בן כמאה שנים בהרי מנשה, שתושביו המקוריים עסקו בחקלאות וכעת הוא הפך לנדל"ן קורץ, "ממש פרובנס". הסיפורים מציגים ריאליזם יומיומי שאליו פורצים מסתורין ואימה, שלעיתים אולי אינם אלא פרי הזיותיהם של התושבים בכפר. בסיפור אחד, "יורשים", אריה צלניק, תושב הכפר, פוגש טיפוס חלקלק, שמכריז שהוא קרובו. האם האיש משקר? ואם כך נדמה לצלניק, מדוע הוא נכנע לפולש הזר? הכניעה המשונה של צלניק יוצרת רטט אימה אצל הקורא. ומה פשר החפירות, בסיפור "חופרים", ששומעים "מי שהיה חבר הכנסת פסח קדם" והסטודנט הערבי עאדל בלילות? האם מנסה הערבי למוטט את הבית, כפי שחושד קדם? ואם כן, מדוע גם עאדל שומע קולות חפירה? והאם ד"ר גילי שטיינר, מהסיפור "קרובים", רופאת הכפר, המחכה לאחיינה האהוב שהיה אמור להגיע באוטובוס האחרון, מודאגת בצדק מאי-הגעתו, או שהזתה את הבטחתו לבוא לבקרה? בצד סמליות שקופה (החתירה תחת יסודות הבית, הסטודנט הערבי האינטלקטואל) יש בסיפורים הרבה יופי, תחכום ספרותי ורגש חי. כמה דוגמאות: ההחלטה להותיר את חלק מהסיפורים לא-סגורים המוסיפה למסתורין המצטבר; הרגישות העילאית של הסופר לפריצתו של הייאוש לתוך היומיומי (למשל, בסיפור "שרים", בו מתוארת התאבדות חסרת שחר לכאורה של נער); אפיון דמות בקווים דקים ועקביים (למשל, אובססיביות קלה של אחת הדמויות שבה וצצה לאורך סיפורה).

 הספר הזה, כשהוא לעצמו וגם בסגירת המעגל המעניינת שבו עם ספרו הראשון של עוז, מ – 1965, "ארצות התן" (המתרחש בקיבוץ מבודד), מעלה בקוראו כמה הרהורים על יצירתו של עמוס עוז ועל הספרות הישראלית, שהוא אחד מסמליה הלא-רבים המובהקים. במסה מזהירה בשנות השבעים, כתב עמוס עוז על האפקטיביות של הסופר, שמתגלה דווקא בימים של ספקות וצל כבד שנטוי פתאום מעל חברה או תרבות מסוימת. תל אילן הוא מושב בשקיעה, שמבטא תרבות בשקיעה, תרבות תנועת העבודה וההתיישבות העובדת, שעוז הוא סופרהּ. "במהרה לא יישאר בכל תל אילן אף לא בית אחד מימי המתיישבים הראשונים", מהרהר סוחר נדל"ן מקומי, שמבקר בבית שמכונה "החורבה", בסיפור "אבודים", בו הוא מסייר בליווייה של צעירה מסתורית, צאצאית המייסדים, שספק בהיתול מאיימת לכולאו לנצח במרתף הבית. בישראל, "באור התכלת העזה", מתגלה סוף סוף אטמוספרה אפלה, כמעט גותית או פוקנרית; תל אילן השוקע, בן המאה, כפי שחוזר הספר ומדגיש, מאפשר לסופר לצאת אל האור כמי שחושף את החושך ומכשף את השבט.

אבל באיזה שבט מדובר? לפני כמה חודשים, סמוך לבחירות (שבהן הודיע עוז על תמיכתו במפלגה חדשה-ישנה), אמר עורך הדין דובי וייסגלס, במין היגיון ישר של סוחר סוסים, "כמה קוראים יש כבר לעמוס עוז? חמש מאות אלף מקסימום". וייסגלס, איש האליטה הטכנוקרטית-ליברלית, ביקש לכמת ולמזער את האוטוריטה של איש האליטה הספרותית-סוציאליסטית. אבל יש נקודה בדבריו. את מקום התרבות והחברה השוקעות, שמייצג תל אילן, לא ממלא הריק. ישראל אחרת מתדפקת על דלתות המושב, ישראל צרכנית, "רוחנית", תאגידית, גלובאליסטית, המומת טכנולוגיה ותקשורת המונים: "בשבתות מלאו סמטאות הכפר עשרות מכוניות (…) צבאו על הדלפקים לגבינות ביתיות ועל דוכני התבלינים ועל יקבי הבוטיק הקטנים, על חצרות המשקים שבהן מכרו רהיטים הודיים". את הישראליות הזו עמוס עוז לא מעוניין, ואולי אינו יכול, לתאר. יש מן הסמליות בהסגרת האנכרוניזם שמתגלה בכמה סיפורים כאן, בהם מחפשות הדמויות אישה את רעותה, והסופר, שנזכר שצריך להסביר למה הן פשוט לא מתקשרות, מאפשר לסיפורים להתרחש על ידי הדגשת שכחת הסלולארי (הסלולארי נשכח בעמוד 37 ובעמוד 114).

וכך נוצר פרדוקס: הסופר הישראלי הייצוגי ביותר אינו חולש על ההוויה הישראלית הדינמית והפרובלמאטית ביותר של תקופתנו. בקיצור: תל אילן אינה מכירה את נווה אילן (היכן שמוקם בית "האח הגדול"). למעשה, ייצוגיותו החריגה של עמוס עוז נובעת (נוסף על כישרונו הגדול ותפקידו החברתי עבור סקטור מסוים) בדיוק מההיגיון של נווה אילן ולא של תל אילן. "שיטת הכוכבים", שישראל הניאו-ליברלית התמסרה לה משנות השמונים ואילך, ולפיה המצליחים נהיים מצליחים יותר; היגיון הסלבריטאות, ההיגיון "הכלכלי" של השקעה לא הוגנת במופרז של תשומת-הלב – לא פסחו על הספרות העברית.

ועם כל זאת, הביקורת הזו אל לה לטשטש את סגולותיו של הספר הנדון. הספר הזה הוא אתגר למבקר, תחושה שיש מה לפענח ולפצח בו, ועל כמה ספרים שרואים אור בארץ אני יכול לומר זאת?

על קובץ סיפורי לאה גולדברג, הוצאת ספריית "פועלים", בעריכת גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף

כשנסתם הגולל על הדף האחרון בקובץ הסיפורים הקצרים של לאה גולדברג, שכונסו כעת בשלמותם לראשונה על ידי גדעון טיקוצקי וחמוטל בר-יוסף, מה נותר רומץ ורוחש בזיכרונו של הקורא? הסיפורים, שרובם פורסמו בכתבי עת שונים בין 1928 ל – 1949, מגוונים, מהם ריאליסטיים ומהם פנטסטיים, הם מתרחשים בערים מזרח אירופאיות, בערי אוניברסיטה ונופש מרכז אירופאיות, בממלכות דמיוניות ובארץ ישראל, אך מה שנותר בזיכרון, בראש ובראשונה, הוא חדר. חדר קטן ובו גברים או נשים היושבים בגפם, בודדים. בודדים הם גם אותם אלה בסיפורים, אינטלקטואלים אירופאים, שהגיעו לארץ, ומתהלכים בה כלואים כמו בתוך חדר קטן ("נס שחור", חושב סופר עברי כשהוא רואה דגל שחור מול ימה של תל אביב, והדו-משמעות של המילה "נס", שהופכת לאוקסימורון בביטוי "נס שחור", משמשת אותו לאפיין את חייו בארץ). עוד נותר בזיכרון הקורא ייחוס של אי-יופי, אותם מייחסים גברים ונשים לעצמם או שהסופרת מייחסת להם ("הרי את לא יפה", אומרת נערה באחד הסיפורים לדמותה שבמראה, וגבר בסיפור אחר מלווה בעיניו נערה יפה, מלווה "בעיניים של גבר מזדקן, שגם בצעירותו לא היה בטוח בהשפעתו על נשים").  ולבסוף, בזיכרון הקורא בסיפורים השונים הללו, נותרים דמויות של גברים ונשים שמקיימים ביניהם יחסי ידידות שאינם מצליחים להבקיע לכלל מימוש גופני או אהבה. ניסיון היציאה שלהם מהחדר (המטפורי) אינו עולה יפה.

יש בקובץ כמה סיפורים בוסריים בצד סיפורים יפים או מעניינים, ושתיים או שלוש פניני פרוזה של ממש.

בסיפור היפה, "לבטי אם", מתבהרת לאם שהשאירה את בתה בוכה בבית והלכה לתיאטרון, הבדידות הבסיסית שמוצגת בחלק מקובץ הזה, את היותם של בני האדם איים מבודדים. זו התבהרות טולסטויאנית בעוצמתה וטיבה (צריך לזכור שגולדברג תרגמה לימים את "מלחמה ושלום"), כלומר התבהרות מסנוורת לגבי מה שמונח מתחת לאף ולכאורה מובן מאליו: "והיא נזכרה, מבלי משים, בערב הבדידות שבילדותה, באותן השעות, הגעגועים לדבר מה ורחמים על עצמה, שהיו מכרסמים את לבה הקטן. 'הרי ככה מרגישה גם בתי – הרהרה היא – ואני מעולם לא חשבתי על זה. מוזר הדבר. הן אני בכלל מעולם לא חשבתי כי היא מרגישה. אמנם ידעתי כי גם לה הרגשות, אבל לא שמתי לב לזה. מדוע? לבת, לילדה קטנה מתייחסים כמו אל איזה חפץ, שאין רוח חיים בו, דואגים שיהיה נקי, שיבריק, שיעמוד במקומו ושלא ירגיז…ולהתעמק? זה נראה כל כך מיותר. והרי זה עולם שלם, עולם עשיר ומעניין'".

בין הסיפורים על יחסי ידידות יבשים בין גברים לנשים ("פת ידידות יבשה", כפי שמכנה יחסים אלה אחד הגיבורים) מעניינים במיוחד שני סיפורים על סטודנטית יהודיה וידידיה הסטודנטים ההודים, באוניברסיטה גרמנית סמוך לעליית הנאצים (גולדברג למדה בברלין ובון בין 1930 ל – 1933). לאחרונה, יצר הסופר ההודי-אנגלי ויקראם סת אינדוקציה היסטוריוסופית עוצרת נשימה מיחסים דומים בין הודים ליהודים בגרמניה של שלהי תקופת ויימאר וגרמניה הנאצית, בספרו "חיי שניים", וגולדברג כאן כמו מטרימה אותו (היא מטרימה אותו גם בסרקזם הארסי החמוץ, שלמרבה הפלא מתגלה כתכונה הודית, אצל גולדברג כאצל סת, ואם להזכיר יצירת מופת הודית-אנגלית אדירה: נוכח גם ב"בית למר ביזוואז", של ו.ס. נאיפול). מעניין הוא גם הסיפור על אישה שאהובה זנח אותה והם נפגשים בארץ, מקץ ארבע עשרה שנה ושואה אחת, ומנסים לשווא לחדש את אהבתם.

פנינים אחדות של פרוזה יש כאן. "מעשה בבורגני זעיר", סיפור על זוג בורגנים אירופאי שהאישה חושדת בבעלה כי הוא בוגד בה אבל מתגלה כי מאהבתו של הבעל היא הבדידות. הבעל בורח אל הבדידות כמו שרוב גיבוריה של גולדברג מנסים לברוח ממנה. פנינה אחרת, "האפרסק", הוא סיפור על אהבת בוסר של נערה יהודייה, הנופשת עם הוריה בעיירת נופש גרמנית, לנער יהודי, בנה של שחקנית בתיאטרון רוסי. גולדברג עושה שימוש מחוכם, למרות הישירות של הדימוי, בבוסריות פרי שהנערה אוכלת לסיפור אהבתה הלא בשלה ולא מבשילה.       

סיפורים אחרים אינם בשלים בעצמם. למשל, אותה אגדה (ז'אנר שגולדברג, אולי בהשפעת הרומנטיקה הגרמנית, מנסה את כוחה בו), "אהבת היתור", העורכת הקבלה בין האלימות שקיימת במעשה המיני לאלימות של עוף דורס. התוצאה היא קלישאית ושטוחה.

אבל גם בסיפורים החלשים בקובץ מנשב אותו הבל חם, הומניסטי, אותו קול חם של מספרת, המציצה מבין השורות, מספרת נבונה שיודעת כאב ואכפת לה מבני אדם.