על "אלנבי", של גדי טאוב, הוצאת "ידיעות אחרונות"

במהלך הקריאה מסתבר לך פתאום שהרומן המפתיע הזה, למרות שהוא מיתמם בכך שהוא ממוקם בשוליים האורבאניים, הוא למעשה רומן שאפתני מאד, אולי אפילו ניסיון להיות "זיכרון דברים" של תל אביב במאה ה – 21. מהשוליים האורבאניים הרומן מכוון למיינסטרים הספרותי (במובן הטוב של המילה). אני אוהב רומנים שאפתניים, גם אם הכיסוי לשאפתנות כאן חלקי.

במועדון סליזי באלנבי חוטפת בחורה, מיקה, שעובדת כחשפנית במועדון אחר, מכות מגבר אלמוני. בעל המועדון, אריק, מעלים את הקלטות של התקיפה מהמשטרה, כטובה לחבר של מיקה, דימה, מאבטח אימתני במועדוני אלנבי, שסוגר עם הגבר המכה את החשבון בעצמו. אבל אז העניינים מתחילים להסתבך: הגבר המוכה נכנס לקומה. ואז מתברר שהוא אינו אלא אחיה של מיקה. מיקה, מצדה, משקרת וטוענת שמי שהכה אותה הוא החבר שלה, דימה. לאריק, בעל המועדון, יש כרגע אינטרס לשכנע את מיקה להסיר את התביעה השקרית כי אחרת דימה יבקש לחשוף את הקלטות, ואו אז יתברר שאריק העלים ראיות מהמשטרה. והעניינים מסתבכים יותר: אריק מתאהב במיקה.

זהו ציר העלילה המרכזי שמסביבו מסופרים סיפורם של שלושה גברים בשנות השלושים-ארבעים לחייהם ואהבתם לשלוש נשים יפות בשנות העשרים לחייהן. הגברים הם אריק ועידו, בעלי המועדון באלנבי, וחברם עירן, עיתונאי שנמשך לחיי הלילה הסליזיים. הנשים הן שלוש חשפניות, סטפני, נוקי ומיקה. עידו, בן העשירים המתלהב, מתאהב בסטפני המוחצנת. עירן, המופנם, מתאהב בנוקי, החשפנית הלא סטריאוטיפית מהשלוש. אריק, המנהיג הטבעי המאופק, גרוש ואב לילדים, מתאהב במיקה, שבאה מבית חרדי.    

ההישג המשמעותי ביותר, הנדיר בספרות הישראלית, של הרומן הזה, הוא בניית העלילה. טאוב, מקטטה לכאורה זניחה במועדון סליזי באלנבי, רוקח עלילה מפותלת אך אמינה, שמתגלגלת וצוברת נפח כמו כדור שלג. העלילה הלופתת חושפת בהתפרשותה את אופיים של הגיבורים. ההישג הארכיטקטוני המרשים הזה לבדו מקנה לרומן מקום של כבוד בספרות הישראלית העכשווית.

הישג חשוב נוסף הוא החלישה על זירה חברתית שלמה, זירה של מאבטחים אלימים, חשפניות, לקוחות ובעלי מועדונים "נורמטיביים" ולא נורמטיביים. טאוב מדגים כאן למופת את המלצתו של הסופר טום וולף ("מדורת ההבלים") לספרות האמריקאית, במסה משפיעה משנות השמונים, לאמץ כלי עבודה עיתונאיים על מנת לחזור ולהיות רלוונטית. הישג משמעותי הוא גם הסגנון העקבי: סגנון לקוני, שמתאר במכוון רק פני שטח, כמו הוראות של תסריט קולנועי, קצרות-רוח כלפי הסברים ארוכים, קצרות רוח כלפי הסגולה הייחודית של הספרות להאיר עולם פנימי.

אבל שני ההישגים האחרונים, באופן פרדוקסאלי, מובילים למוגבלויות של "אלנבי". ראשית, המוגבלות האידיאית. טאוב מבקש לטעון כי עולם השוליים שהוא מתאר הוא עולם אלטרנטיבי למיינסטרים. הוא עושה זאת בכמה אופנים. עידו, למשל, זונח דייט שיש לו עם מנחה יפיפייה בערוץ הילדים, לטובת סטפני. עולם השוליים הוא, כביכול, יותר אותנטי, יותר ויטאלי. הטענה הזו בעייתית, גם כיוון שיפיפיות מערוץ הילדים ועולם החשפנות אינם תזה ואנטי-תזה, אינם מיינסטרים ואלטרנטיבה, אלא, נטען לטעון, מצויים על אותו רצף, וגם כיוון שהחומרים שעולים ברומן גופו נותנים גול עצמי לטענה הזו: הביוגרפיות האומללות, הריקבון המשפחתי, המתוסבכות הרגשית, שמתגלה מתחת לחייהן הזוהרים כביכול של החשפניות. בסיום הרומן, הבורגנות, שהרומן סולד ממנה, נראית אופציה אטרקטיבית ביותר.

המוגבלות השנייה, היא המוגבלות הפסיכולוגית. לטאוב יש תפיסה מודעת של ספרות: ספרות מתארת מעשים, לא רגשות. זו תפיסה לגיטימית. אלא שבמקרה הספציפי הזה, בזירה של מועדוני החשפנות, התחושה היא שאין כאן בחירה, התחושה היא, בקיצור, שלגיבורים אין בעצם עולם פנימי מי יודע משהו. וזה לא שאין לגיבורים האלה רגשות, כמו שיש לי או לכם. השדיפות הרגשית שלהם נובעת, לטעמי, ישירות מהזירה החברתית הספציפית. בעולם שבו המין מצוי בחוץ כל כך, בקרבתן של נשים יפות כל כך וערומות כל כך, השמש המסנוורת של המין ממיסה רקמות רגשיות עדינות, הכוח הכביר של המין מצמק את הנפש, ומה שנותר אלה רגשות בסיסיים מאד: תשוקה, תשוקה שמתחפשת או גובלת באהבה, קנאה, רגשות דחייה. המין, המושך החוצה מהעצמי, גורם לגיבורים של טאוב להיות תמיד באינטראקציה (המקום הנכבד של הסמסים ברומן מבטא את זה), הם לא מסוגלים להיות לבדם, אי אפשר לדמיין אותם קוראים ספר, למשל (אפילו את "אלנבי"), אין להם יכולת למודעות עצמית גורפת, ליציאה מהעולם שלהם לנקודה ארכימדית בה הם מתבוננים בעצמם. כתוצאה מכל זה, יש משהו צחיח בגיבורים הללו, שלולי העלילה הבנויה לתלפיות איני יודע אם הם היו מחזיקים ספר.

ואולי זו בעצם סגולה נוספת, גם אם לא מכוונת, של הרומן המרשים הזה? להצביע על הכיסוי וההאפלה שצונחים על הנפש כשהגוף מתערטל ונחשף לאור?         

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • RS  On אפריל 28, 2009 at 2:30 AM

    "כתוצאה מכל זה, יש משהו צחיח בגיבורים הללו, שלולי העלילה הבנויה לתלפיות איני יודע אם הם היו מחזיקים ספר."

    הם לא היו מחזיקים ספר לולא היה מגיע הסופר המהולל גדי טאוב וטווה עלילה לא פחות מהוללת כדי להצילם.

    it's all about him.

    איזה מזל שהוא היה שם.

    האם זו סתירה? אם הכל קשור אליו, ומצד שני – מזל שהוא היה שם בשביל לספר את הסיפור, האם באמת העולם הזה משנה? האם לא נוצרת בהכרח היררכיה שבה הסופר ועלילתו בעצם מצילים את הדמויות הפלקטיות (שלפי התיאור שלך מבוססות על אנשים פלקטיים, כפי שהאדם הסביר יכול להבין מהספר), ויוצרים מצב אינהרנטי של עליונות?

    האם בכך למעשה לא מחזק טאוב את הסטטוס-קוו (ההיררכי) הבורגני הקיים?

    הפעולה של הספר הזה דומה לפעולה של יניקה או שאיבה,
    ממש
    one night stand
    שכזה.

    אז האם הסופר שהתיימר לספר סיפור של "ישראל האחרת", לא עשה בדיוק את ההפך – סיפר את סיפורו-שלו?

Trackbacks

  • By מי מפחד מנערה עם קעקוע דרקון? « on פברואר 18, 2011 at 9:17 PM

    […] (גדי טאוב, "אלנבי", הוצאת ידיעות אחרונות, עוד ביקורות על הספר ניתן לקרוא כאן , ביקורת חיובית על הספר ניתן לקרות כאן). […]

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: