ביקורת על "לא תקין רומנטית", של יוסי סוכרי, הוצאת "חרגול"

"לא תקין רומנטית", המסופר בגוף שלישי, הוא רומן שמדלג בין שתי דמויות. אליענה ארז, מורה לספרות סוערת ומקורית, בשנות החמישים לחייה, שאיבדה את בעלה במלחמת יום הכיפורים ("החלל של חייה") ולה בת שאינה בקשר טוב איתה. מתן דיאמנט, תלמיד י"ב רגיש ונאה, בן להורים גרושים ("שהפירוק הוא הבסיס היחיד של חייו"), שלו להקת רוק חובבנית וחיבה לפילוסופיה.  לכאורה, עיקר העניין ברומן הוא סיפור האהבה הנרקם בין שני האינדיווידואליסטים האלה, בין מתן, השונא, למשל, את הביטוי "לזרום" ("הערבים כנראה לא חושבים מספיק חיובי, לא זורמים, ובגלל זה הם לא מפסיקים להילחם"), לאליענה, שמצדדת בתלמידים שיצאו מהכיתה של המורה לתנ"ך כי "זאת הייתה הדרך שלהם למחות על כך שהיא פירשה בצורה שטחית, לדעתם, את סיפור יציאת מצרים". סיפור אהבה שמתחיל מביקורת משותפת שמותחים השניים בשיחה אקראית על חולאי מערכת החינוך. אבל כשם שהביקורת שעולה פה ושם ברומן מפי השניים על מערכת החינוך אינה בשלה, אינה בוגרת, גם סיפור האהבה בין המבוגרת למתבגר אינו מבשיל מאליו, הוא מואץ ומודהר על ידי המספר, והוא גם לא משכנע כסיפור אהבה משמעותי, בהיותו תוצר של מפגש בין שתי נפשות נוירוטיות וקפריזיות, נפשות של שני "מתבגרים", לא אחד.

אבל הרומן עובד. ואפילו מעשיר את קוראו לא במעט. כי במקרה הזה לא הקשר הנרקם בין שתי הדמויות הוא המעניין, לא העלילה, אלא העולם הלירי העשיר של כל אחת מהדמויות בנפרד. אליענה ומתן אולי אינם מופת ליציבות רגשית אבל הם שני אנשים בעלי מחשבה מקורית, אינטנסיביות רגשית והבעה פיוטית נדירות. כך, בגלל מקוריותם של הגיבורים, יש כאן כמה וכמה תובנות מנוסחות ביופי רב: "היא התחילה לבכות, מין בכי משחרר, אבל לא בכי שמשחרר את הנפש אלא כזה שמשחרר את הגוף מהטעם לקיומו. באותם רגעים, כך הבינה לאחר מכן, אבד לה הכל לנצח". או: "תוכניתה של אליענה להיות מורה בבית-ספר יסודי לא נבעה מאיזה רצון לעוצמה, מעודן ככל שיהיה. בעצם היא נבעה – כך הייתה מסבירה – מרצון עיקש לאי-עוצמה: מאז ומתמיד חשבה שרצון לעוצמה מעיד על חולשה". לא כל התובנות הללו, הזומים-אאוט החדים הללו, שאינם ההשפעה היחידה של יעקב שבתאי שניכרת ברומן התל אביבי הזה, מעוררים רושם סמכותי באותה מידה, אבל רבים מהם אוצרים בתוכם נטפים של הגות מסוגננת.

בזכות האינטנסיביות הרגשית של הגיבורים הרומן עתיר גם ברגעי תפנית קיומיים (א-לה רגע ההתבהרות הקיומית של גיבור "הבחילה" לסארטר, שמוזכר בו). ריבויים של הרגעים, החד פעמיים כביכול, מותיר רושם אירוני אבל לא פוגע בעוצמת הדרמה הפנימית העמוקה של אליענה או מתן ( דוגמאות לרגעים כאלה: אליענה מחליטה להיאבק ביצר המוות שלה אחרי שהיא כמעט נדרסת; מתן מחליט ברגע של התפכחות לוותר על חלום המוזיקה שלו). התחושה של עולם פנימי סמיך ודחוס מקבלת חיזוק משמעותי מהנטייה הפיוטית של המספר והגיבורים להאניש רגשות ומחשבות. הסבל "דוהר" פנימה, המחשבה "פרפרה באסלה עד שטבעה", או שרוצים "לבצע הפלה מלאכותית למחשבה", נפש התלמיד הנפגשת בריקבון בבית הספר "מנהלת איתו יחסים אינטימיים ונדבקת בו". מוחם של כל אחד מהגיבורים מאוכלס כך ברגשות ומחשבות כמו רוקדים במסיבה בחדר צפוף. גם משחקי המילים שהגיבורים משתעשעים בהם (אליענה נכנסת לבית הספר ומהרהרת ש"החיים עשו לה בית-ספר", מתן יודע ש"מערכת החינוך זקוקה לחינוך המערכת") אינם מעיקים ויוצרים את אותה תחושה תפלה שמשחקי מילים מוכשרים כל כך ליצור, אלא תורמים דווקא לאותה תחושה של דחיסות אינטלקטואלית ורגשית, שמתבטאת גם ברגישות לשפה של השניים.

הדרמה העיקרית ב"לא תקין רומנטית" היא אם כך דרמה פנימית. למעשה, העולם הפנימי העשיר של כל אחת מהדמויות, הנרקיסיזם בפן החיובי שלו, לא רק מאפיל על עלילת האהבה הנרקמת ביניהם, אלא תורם ישירות לקריסתה. הקשר הקונקרטי בין השניים, בניגוד לפנטזיה הראשונית, נחווה על ידיהם כמדלל את האני האוטונומי העשיר והמקורי שלהם. כך אליענה מבינה פתאום: "מתן מאיים על תחושת הממשות שלה". 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: