Monthly Archives: יוני 2009

על "תריס", של אמילי עמרוסי, הוצאת "זמורה-ביתן"

בימים שעתיד ההתנחלויות עומד במוקדו של עימות בין ישראל לארצות הברית ובין ישראל לעצמה, רומן הביכורים של עמרוסי, לשעבר דוברת מועצת יש"ע, מעורר עניין בסימנים לפריצת דרך רעיונית שבו. הרומן רומז כי ייתכן והאלטרנטיבה שהתיימרו המתנחלים להציב לחברה הישראלית-מערבית יכולה להסתייע מראייתה בהקשר הרחב של חברות מסורתיות ואידיאליסטיות, כלומר מההכרה בדומותה לחברה הפלשתינית. נדמה כי הרעיון המוצג כאן בהיסוס על ברית בין המתנחלים לשכניהם ההרריים, רעיון שקיבל בעבר ביטוי בשולי הפובליציסטיקה הגבוהה המתנחלית, אינו רק גימיק ספרותי הנועד למשוך תשומת לב או להחניף לקהל הלא מתנחלי. הרומן מאשר כך את חששות השמאל הציוני על כך שמפעל ההתנחלות דן אותנו לקיום במדינה דו-לאומית. הרומן (באופן מודע?) מאשר וכמעט מאושר מהאפשרות הזו.       

הגיבורה והמספרת של הרומן היא נעמה, מתנחלת כבת שלושים, ולה בעל ושלושה ילדים. נעמה מעט שונה מסביבתה, היא עובדת כצלמת עיתונות, משלח יד שמאפשר לה, באופן ממשי ומטאפורי, לעמוד מחוץ לפריים. נעמה גם סובלת מעייפות כרונית מאז הלידה האחרונה. אבל בכך, מסתבר לה, היא דווקא אינה מיוחדת: בעייתה משותפת לה ולמתנחלות רבות ונובעת מהשילוב בין הריונות תכופים למגורים בהרים. כך הסוציולוגיה הופכת לפיזיולוגיה. אבל הרומן ממשיך בתנועה הפוכה, מהפיזיולוגיה אל הסוציולוגיה: דרך הבעיה הגופנית נוצרת קואליציה מפתיעה בין המתנחלות לשכנותיהן הפלשתיניות. ההברקה הכפולה והמרשימה שיש ב"תריס" היא השימוש במחלה הן להענקת מוחשיות גופנית לשונות המתנחלית והן ליצירתה של זהות גופנית בין המתנחלים לפלשתינים. פריצת הדרך הרעיונית המוזכרת מקבלת כך בשר ממש.

בתחילת הרומן, סיפורה של נעמה הוא סיפור של ניסיון השתחררות ממבט חיצוני; מבט אומד, שופט, מבטל. ניסיון היציאה לחירות מרודנות המבט החיצוני, המבוטא ברומן, ניסיון בו מתנסים רבים מאיתנו בהקשרים שונים, הוא אוניברסלי והרואי. כאן המבט החיצוני הוא של אדם אחד, אדם שמו, צלם שעבד בעבר עם נעמה וכעת מבקש לעשות סרט דוקומנטרי על ההתנחלות: "אדם… מתבונן במשמני הנשים, בגברים המזוקנים". אבל אדם הוא לא רק אדם, הוא גם תל אביב, ורגשי הנחיתות של נעמה בפני מה שהיא תופסת ככמבט התל אביבי עמוקים. בעיניה, התל אביבים עשירים, אך בעיקר יפים ורזים. המתנחלוּת של נעמה היא יותר תחושת פרובינציאליוּת מאשר שונות אידיאולוגית. יש אומץ בחשיפת רגשי הנחיתות האלה, למרות שחשוב לזכור כי בצד הפגנת שונותך, חשיפת פּגיעוּת הפכה להיות מכשיר לקידום עצמי בתרבות ההמונים, באותו היגיון של "המפסיד מנצח" כפי שניסח זאת הסוציולוג הצרפתי פייר בורדייה.

מעניין להקביל בין הרגישות הזו ליומרה המתנחלית של "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". מעניין גם להשוות בין המודעות החריפה של המתנחלים למבט של האחר להגות הציונית. למשל, למאמר המפורסם בו טען ברנר שמודעות עצמית, שכוללת בתוכה את הבחינה כיצד אני נתפס בידי האחר, אי-האדישות לדעת הסביבה הגויית, היא דווקא סימן לויטאליות לאומית. האם גם כאן המודעות העצמית היא פתח לתיקון? ההשוואה הזו מרחפת כאן עד שיוצא המרצע מהשק ונעמה מספרת לחברתה הפלשתינית, נורה, שהמתנחלים מרגישים כמו "היהודים של היהודים". בהמשך הרומן, אם כן, התגלית של נעמה היא כי ההשתחררות מעול המבט החיצוני, התל אביבי, יכולה אולי להיעזר בחבירה לפלשתינים. הרי נורה, גם היא, "שונאת שמאלנים שלכם, שהאצבעות שלהם נקיות כאלה".

מבחינה ספרותית יש ב"תריס" כמה מגבלות לא מבוטלות. העלילה ממריאה לאט, ועד המראתה אנו נידונים לסצינות סוציולוגיות בטיבן, שאינון מושחלות על רצף סיפורי חזק. יש בו את אותו עומס לשוני שאופייני לרומנים רבים בשנים האחרונות. עמרוסי יודעת עברית ומתענגת עליה, אבל ספרות היא גם איפוק ועצבים חזקים ולא רק התפרצות ופזרנות לשונית. פרוזה צריכה להחליק בטבעיות כמו נשימה. אפשר אף לטעון שהייפוי הלשוני ברומן מסמל את הכישלון הטראגי של המתנחלים לתפוס את המציאות כהווייתה, באופן לא מליצי (טענה המופנת כאן דווקא החוצה: "כולם דיברו ודיברו…לא ראו עוד ארץ ולא אדמה…אלא גבב מילים חלולות") . מבחינת היושרה, הניסיון המובלע ברומן לחלק את המתנחלים לאנושיים והזויים, מפוקפק: חברה אחראית לא רק לדשא הירוק שלה אלא גם לעשביה השוטים. כפי שלימדנו דוסטוייבסקי: על כל איוון קראמזוב מתלבט ואנושי יש סמרדיאקוב החלטי וולגרי שהולך ומפרש את ההתלבטויות הפילוסופיות לפשע.

לא מדובר, אם כן, ברומן גדול מבחינה ספרותית. אבל בהחלט מדובר כאן ברומן המציע התפתחות עלילתית מפתיעה, מקוממת ומאתגרת כאחד, באפוס חיינו, האפוס הישראלי-פלשתיני "מאה שנים של עימות".

על "כלכלת בית", של עודד כרמלי, הוצאת "כתר"

"משהו קרה" הוא שמה של יצירת המופת הסאטירית של ג'וזף הלר, העוסקת באמריקה התאגידית. משהו קרה גם בחברה הישראלית, טוענת הסאטירה של עודד כרמלי. משהו, מתישהו, השתנה, ולהיות רק בסדר נהיה לא בסדר, לעבוד בעבודה מסודרת פירושו נהיה להיות בטלן, להיות בן המעמד הבינוני השתווה לכישלון. ובמילותיו של הרומן: "היום או שאתה המלך או שאתה עובד כשכיר אצל המלך" – אין אמצע.

מתווך הנדל"ן בן הששים, שמואל אלעזר, "עשירון תשיעי", שומע יום אחד שרואה החשבון שלו החזיק על חשבונו בבית מלון סטודנטית צעירה. ההוצאות על הסטודנטית גרמו להתמוטטותו הכלכלית של רואה החשבון וכעת לסדק הולך ומתרחב גם בחייו של שמואל. שמואל אינו, בעצם, מאהב לטיני לטנטי, תשוקתו הגדולה ביותר נתונה לסחיטת מיצים טבעיים במסחטה ביתית, כששמואל מהרהר כעת איך לעשות את "המכה" באסיה, שכידוע "היא נמר מתעורר", הוא נותר חתול מבוית. אבל הארס שנזרק בו בעקבות סיפורו של רואה החשבון שלו מוביל אותו למכירת סוכנות הנדל"ן שלו וליציאה מוקדמת לגמלאות, על מנת להתחיל לחיות סוף סוף, על אף שלא ברור לו מה זה אומר. הפנטזיה על אלה "שעשו את זה" שותה בקש את מיץ החיים של אלה שחשים שלא, מי שלמטה, אפילו הוא "עשירון תשיעי", מציב פלס בינו לבין מי שמעליו ורואה בעיניים כלות כיצד בועת החמצן פורחת ממנו מעלה.

את חייו, ואת הספר, חולק שמואל עם אשתו, דפנה, פרק לו פרק לה. דפנה, אישה חסרת פשרות, מנהלת פרויקט "המחר למצוינות", הפכה את חוסר הסיפוק הכרוני של תקופתנו, שצנח פתאום כמערפת על ראש בעלה, קרדום לחפור בו. מדי שנה מרכז הפרויקט של דפנה בני נוער מחוננים באוניברסיטה, על מנת "לחלצם מהמדמנה ההיא שבחוץ" באמצעות הרצאות מדעיות (את המגמה ההומאנית הבטלנית ממליצה דפנה לבטל). פרויקט המצוינות הוא ניסיון להתעלות מעל ההתבהמות הכללית, אבל הוא צדה האחר (תמה משותפת לכרמלי ול"המחוננים" של אסף ציפור). למרבה תדהמתה וזעמה של דפנה, אודי, בנה בן השלושים, מסרב לעבוד. מהרסהּ ומחריבהּ ממנה יצא.

בסצנה חשובה ברומן נתקלת משפחת אלעזר בתרגיל עוקץ. מכשול הוצב במכוון בכביש על מנת לאלץ את הנתקלים בו להשתמש בגרר שנמצא, כמה נוח, במקום.  במקום לזעום על הנוכלים, "שמואל דווקא התרשם מהתחבולה, שבוודאי עושה לגוררים קופה". כפי שכרמלי מבין את הקשר בין תוכנית המצוינות של דפנה לחוסר הסיפוק של שמואל, הוא מבין את הקשר בין הקפיטליזם העכשווי לפשיעה. הן היזם העכשווי והן הפושע מחפשים "עקיצה", קיצורי דרך שיותירו את הפריירים הבינוניים מאחור. הפושע הוא מעין יזם נועז בתחום הסובל מתחרות פרועה במיוחד. יש קשר הדוק בין "מסודרים" ל"הבורר", אם להתייחס לשתי תופעות דוחות בטלוויזיה הישראלית העכשווית, כפי שיש קשר הדוק בין טלוויזיה מסחרית ומכות בחשיכה, וכפי שיש קשר הדוק, אם להוסיף מאפיה על ארגון פשע, בין "הסופרנוס" לקפיטליזם העכשווי.

תפיסת העולם התחרותית חודרת לרקמות הנפש. אחרי התאונה עולות בדפנה פנטזיות ארוטיות על גבר חזק. בעלה החביב לא מספיק להתמודדות עם העולם העכשווי ודפנה אף הוזה על מותו המוקדם בתאונה מצערת. בהקבלה לפוליטיקה: כשמתערער המעמד הבינוני גוברת הכמיהה למנהיג חזק. בקטע אחר מהרהר שמואל בציוניה של אשתו באוניברסיטה ו:"לא הצליח להשתחרר מן המבוכה שמא את מהותה דירגו הפרופסורים לחינוך, שאת שדיה כימתו ואת אגנה".

הרומן הוא קומדיה מוצלחת. זעומות היצירות הישראליות העכשוויות שפשוט מצחיקות, ובאינטליגנטיות (מהשנים האחרונות עולה בזיכרוני רק "הרוצחים" של דרור בורשטיין ו"הצבי הבוער" של חיים לפיד). ההומור נוכח החל בביטוי הבודד (למשל, השימוש בשמות מותגים מוקצנים-קלות כמו "בְזוֹל-מוֹל") ועד לסצנה (למשל, דפנה, ששעתה דוחקת לה, מתעמתת עם שני ילדים בכביש האמונים על הנפת תמרורי "עצור").  

יש מעט בוסר ברומן, ארומה דקיקה של חיקוי של כמה ספרים, לא אחד ספציפי וכולם טובים. בעיקר עולות על הדעת יצירות מרכז-אירופאיות על אודות בורגנות סדוקה (כמו "שירה" של עגנון או יצירות מסוימות של משפחת מאן הגרמנית) עם, אולי, קורטוב א.ב. יהושע ברומנים הבורגניים הקומיים שלו. יש כמה קפריזות לשוניות מיותרות או בחירה שקופה מדי בביטוי חוזר ונשנה על מנת לאפיין דמות. אבל ככלל זו יצירה מהנה המותחת ביקורת ממוקדת על החברה הישראלית.

 

 

 

   

על "משפחת יאסין ולוסי בשמים", מאת דניאלה כרמי, הוצאת "עם עובד"

ספרות ישראלית לא אסקפיסטית, הורגלנו לחשוב, היא ספרות שעוסקת ב"מצב". ו"המצב" הישראלי, חונכנו לחשוב, פירושו יחסי יהודים-פלשתינים, עם קורטוב דתיים-חילוניים ומזרחיים-אשכנזיים. רק כך, לימדונו, תיבדל הספרות הרצינית מספרות הפנאי השאננה.

התפיסה המושרשת הזו, לטעמי, מולידה שורת טעויות בדרגות שונות של חומרה. הטעות הראשונה היא שהספרות שנוצרת כתולדה של תפיסת העולם הזו היא ספרות אידיאולוגית. לא מסע והרפתקה אליהם יוצאים הסופר והקוראים בלי לדעת לאן יובילו אותם, אלא ספרות שיודעת כבר מראש את הנכון מוסרית, ספרות שמבוססת על הנחת המבוקש. הטעות השנייה היא התפיסה הסיקסטיזית הנאיבית, הצדקנית ונטולת-הרשעות, הנלווית בדרך כלל לספרות הזו; התפיסה לפיה הבעיה במציאות הישראלית היא המלחמה והפתרון המלא הוא השלום. ספרות עמוקה, גם כשהיא אנטי-מלחמתית, יודעת שהחיים בזמן שלום הם המשך המלחמה באמצעים אחרים, שהמצב האנושי אינו פטור ממתחים בלתי פתירים. למעשה, זו בדיוק הסיבה למלחמות, לקתרזיס שהן יוצרות אצל בני האדם: הוצאה מהאור אל החושך של המתחים הקבועים של הקיום באזרחות. אבל הבעיה הגדולה ביותר של הספרות הישראלית המבקשת להיות רצינית היא אי-ההבנה העמוקה של מה שהתחולל פה משנות התשעים ואילך: אי ההבנה ש"המצב" הישראלי כבר אינו מציאות המצויה שם "בחוץ", אינו רק מציאות כזו ליתר דיוק, אלא הפך להיות מוצר של המדיה. זהו מוצר מוצלח כי הוא מצמיד את צרכני המדיה אל המקלטים/העיתונים/מסכי-המחשב באמתלה של עיסוק ברציני ובמציאות, בעוד מדובר במופע. המדיה מייצרת ללא הרף את "המצב" כמו שתנובה מייצרת גבינות. אנו צורכים גבינות ו"מצב" בארוחות ערב מול הטלוויזיה. וכל מי שמתייחס ל"מצב" כפי שהוא מיוצר ומעוצב במדיה עובד בחינם בשביל המדיה ולא נוגע בהכרח במציאות הישראלית הממשית. הספר שוחר-הטוב ומפגין-הכישרון-הספרותי של דניאלה כרמי נופל בבורות הללו.

יש כאן שתי נובלות. שתיהן ניצבות על הגבול שבין הריאליזם לפנטסיה. שתיהן מפגינות יכולת הולכת סיפור קלילה ואתלטית. שתיהן עוסקות ב"מצב". בנובלה הראשונה, הטובה מהשתיים, נדיה וסלים, זוג ערבים ישראלים חשוכי-ילדים, הוא מוסלמי והיא נוצרייה, מקבלים לאומנה נער יהודי שתקן, נתנאל, שקרב ניטש בין אביו הדתי לאמו החילונית, ושהדרך היחידה לתקשר איתו היא דרך שירי הביטלס. המספרת היא נדיה, המספרת את סיפורה בטון של אישה תמה שאינה מצפה להרבה מהחיים ומתרגשות עליה פתאום הרפתקאות מוזרות, אישה תמימה שמשתאה לגלות בעצמה אי-תמימות. הסגולה הבולטת של הנובלה היא ההומור שמפיקה כרמי מהמציאות הקרנבלית הישראלית. למשל, בעקבות התראה של האם, שהזהירה את נדיה וסלים מלהעניק לנתנאל חינוך דתי: "בשבועות הבאים חיינו קצת כמו שהיהודים האנוסים חיו בספרד, איך שלמדנו עליהם בתיכון. כבר לא תראו אותי משאירה את הציציות של נתנאל על החבל, לאור היום". עוד דוגמה: נדיה, עובדת סוציאלית המטפלת במשפחה עולה מרוסיה, מתבקשת על ידי אם המשפחה להתקשר לברר בצבא דבר-מה הקשור בבעלה: "'עם המבטא שלי – יטרקו', מרינה אומרת. 'והמבטא שלי?!'". הנובלה השנייה, המסופרת בגוף שלישי, היא סיפור חברות בין שתי נשים, האחת פילפלית השנייה מופנמת ושתיהן עניות. שתיהן גם ניצבות ליד מיטת בניהן שנכנסו לקומה במסגרת שירותם בצבא. גם כאן יש איכות קומית בולטת, ואולי "גרוטסקית" היא המילה המתאימה, כי כשמתעוררים הבנים ניטשת מלחמה בין האמהות לבנים המורעלים, שרוצים לחזור ליחידותיהם ולמלחמות ישראל הממתינות להם.

אבל שתי הנובלות מצייתות לאידיאולוגיה מצמצמת ונאיבית, ואף מציגות התפעלות עצמית מההומניזם שהן מפגינות. נדיה, סלים ונתנאל, למשל, מוצאים מפלט בפאב של גייז: "ובין השדיים המבריקים של הדיוות והמדונות (…) איש ואשה רוקדים להם בשלווה, והם חובקים נער חבוש כיפה". כך מופגן הפלורליזם הנאור של הטקסט. שירי הביטלס, כלומר המערב הנאור, משתמע עוד מהנובלה הראשונה, הם התרופה לחשיכה הישראלית. גם ה"סיסטרהוד" בנובלה השנייה היא היענות למודל אופנתי של נאורות עכשווית (מה שקרוי "העצמה נשית"). גם ההתנגדות הנשמעת בנובלה השנייה להפרטת בתי החולים היא צדקנית (למרות שהיא נכונה; אבל ספרות אינה מאמר פובליציסטי). במיוחד אידיאולוגי, צדקני ואופנתי היא ההתעמתות הנשית עם האטימות הגברית הצבאית. אבל מלבד הנחת המבוקש האידיאולוגי, האופנתיות, ההתפעלות העצמית מהנאורות, התמימות הסיקסטיזית, חוטא הרומן בפרשנות המצמצמת שהוא נותן למצב הישראלי, פרשנות הזהה לפרשנות המדיאלית, לפיה יחסי יהודים-ערבים הם, בעיקר, "המצב" הישראלי. ההימלטות מאסקפיזם אחד היא נפילה לחיקו של אסקפיזם אחר.