על "מגילת זכויות הירח" של רון לשם הוצאת "זמורה ביתן"

א

היזם הזריז הוא מי שמזהה בשלב מוקדם צורך שעתיד להתעורר ולצרוח אך הוא עדיין בחיתוליו. היזם הפקחי הוא מי שמזהה חלל פנוי, וואקום לא מאוכלס, ולתוכו הוא נכנס במלוא הכוח. נניח, מי שזיהה משלב מוקדם את בעיות אבטחת המידע שעתידה רשת האינטרנט לעורר ושקד על מציאת פתרון להן מוקדם יותר וחכם יותר ממתחריו.

היזם הספרותי פועל באותו אופן. השוק בו הוא פועל הוא שוק הרעיונות והרגשות, אך גישתו אינה שונה מזה של הסטארטפיסט בתחום ההיי-טק. היזם הספרותי קורא היטב את המפה, החברתית-תרבותית וגם זו הפנים-ספרותית, מאתר את החלל הפנוי בזירה החברתית-תרבותית-ספרותית וניגש למלאכה. תקוותו היא לזכות הן בקהל גדול, שינהר אל יצירתו בגלל הפיקנטיות שבבחירה בנושא רענן, והן בהערכה של הביקורת, שתפרש בטעות את חושיו העסקיים החדים כפרץ יצירתי אותנטי וכהתנהגות אמיצה וחלוצית. אלון חילו ורון לשם הם דוגמאות מובהקות ליזם הספרותי, תופעה חדשה למדי בספרות הישראלית.

הגיבור והמספר של הרומן החדש של לשם, קאמי סוהיל, הוא צעיר איראני מהפרובינציה שמגיע לטהרן על מנת להתחיל ללמוד באוניברסיטה ולחוות את העיר הגדולה על בשרו. בפרובינציה נותר חברו הטוב, אמיר, שמחליט לחזור בתשובה ומסרב לחיות בעיר הגדולה את חטאיה הקטנים. קאמי חי בטהרן אצל דודתו, זהרה, כוכבת עבר שכוכבה דרך בימי השאה וכעת, כלומר מזה שלושים שנה, דעך. זהרה חיה בשכנות לבאבק, צעיר הומוסקסואל המעריץ את כוכבת העבר ומתיידד גם עם קאמי. מייד עם תחילת לימודיו נרקם סיפור אהבה בין קאמי לנילופר ח'אלידיאן, צעירה פמיניסטית מפורסמת, בת של חבר פרלמנט ונהגת מרוצים השואפת לבטל את איסור על השתתפות נשים במירוצים.       

התקציר שלעיל מבטא את החולשה המרכזית, האנושה, של הרומן. לשם כתב אילוסטרציה ספרותית מגוחכת לנושא אקטואלי וחשוב, אותו איתר בחושיו היזמיים החדים. על מנת להמחיש את החיים באיראן בהווה מוטל גיבורו באופן שרירותי לסביבה שמבטאת למרבה הנוחות את הקונפליקטים המרכזיים של החברה האיראנית (הומוסקסואליות, פמיניזם, דת וכו'). האופן המואץ עד כדי גיחוך בו נרקם סיפור האהבה בין נילופר לקאמי מדגים את היותן של הדמויות פיונים בלוח שחמט פרסי שהסופר מניען אנה ואנה למטרותיו הסוציולוגיות ולא לאור אישיותן העצמאית והמורכבת, שאינה קיימת. היותו של נילופר גם פמיניסטית וגם בת של חבר פרלמנט היא דוגמה נוספת ל"חסכוניות" שמאפשרת לסופר להציג את פניה השונים של החברה האירנית בכרטיס אחד. ההאצה המלאכותית של הרומן היא גם אמן של קלישאותיו. כשממהרים אין זמן לדקויות. מה יותר קלישאי מדמותה של כוכבת עבר מזדקנת? מהומוסקסואל שמעריץ דיווה?

כך יוצא שבעודנו נחשפים לחיים ההדוניסטיים של חלק מהצעירים בטהרן, לחיים האינטרנטיים השוקקים באיראן, לתנועות ההתנגדות למשטר, לחלקו ההיסטורי של המערב בחסימת הכוחות הדמוקרטיים במדינה, למגמות הסוציאליסטיות שנלוו במקור למהפיכה הדתית של חומייני, לנוכחות של המלחמה האיומה עם עיראק בתודעה האיראנית, לפערים המעמדיים ועוד – כל אלה נושאים חשובים מאד, שחיוני שהציבור הישראלי ייחשף אליהם – אנו נאלצים להתלוות לדמויות שהן דדוקציות מהלכות, כלומר פרטים מייצגים וחסרי חיים שנגזרו מהפשטות גדולות. היותן של הדמויות מופשטות-למחצה גורמת גם לסנטימנטליות וקיטש קשים מנשוא ("צעיר מתלבט ומתייסר", "לוחמת חופש נועזת", "אהבה גדולה מהחיים שנתקלת במכשולי החברה").

התחושה המטרידה שמלווה את הפיכת הדפים ברומן היא של מלל שהוא קל כקצף על פני המים. ניסוחים שיכולים היו להיכתב כך או אחרת או לא להיכתב כלל (הנה דוגמה לקלות דעת של הקלדה: "פקקי התנועה היו כבדים מנשוא. אבל נשאנו" – מה המשמעות של משחק המילים העברי הזה עבור גיבור איראני?). אין תחושה של כורח שכפה עצמו על הכותב, אין תחושה שמאחורי הטקסט נמצא אמן, כלומר מי שיש לו נגישות לעולמות נסתרים מהקורא ותשוקה עזה לבטא את מה שהוא חוזה בהם. רק בנקודה אחת מתגלה ניצוץ של אמן בלשם, כשהוא מתאר בפרוטרוט עלילת סרט ישן בהשתתפותה של זהרה. אך זה מעט מדי.

סוזן סונטאג הגדירה בשנות הששים את האמנות ה"קאמפית" כצורה שופעת שמכסה על תוכן דל. בהשאלה, גם ברומן הזה, על 350 עמ', התחושה היא של מלל מרובה שמתחתיו מסתתרת כתבה עיתונאית חשובה, המושתתת על תחקיר עיתונאי רציני ומקיף, בת פחות מ – 10,000 מילה.

ב

פיליפ רות אבחן פעם את ההבדל בין הסופר בחברה המערבית לבין עמיתו בחברה הדיקטטורית (הוא התייחס לצ'כסלובקיה שלפני נפילת הקומוניזם). הסופר המערבי נתקל במציאות שבה הכל הולך ודבר לא מזיז, ואילו בחברה הקומוניסטית הכל אסור אך לפיכך גם הכל מקבל חשיבות ("everything goes and nothing matters" מול "nothing goes and everything matters"). רות ביטא ערגה לספרות שאינה רק מותרות ועוגות, אלא חתרנות ולחם. בעשורים האחרונים הדוגמה המפורסמת ביותר של ספרות שעלתה למדרגה של מעשה פוליטי היא יצירתו של סלמן רושדי, שחומייני הוציא עליו פאתווה ב – 1989, באשמת ביזוי האיסלם. לפתע הפך סופר מוכשר ללוחם חירות ולסמל לערכי המערב. ואילו לשם מיידע אותנו על חיסולם של 107 סופרים ואינטלקטואלים אירניים שהתחולל לפני כעשור. המולות באירן לוקחות ברצינות את המו"לות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אפרת  On ספטמבר 15, 2009 at 2:04 PM

    אתה לא חושב שיש הבדל חשוב בין חילו שכתב על נושא שלפחות רלבנטי עד מאוד לחברה בה הוא חי, לבין לשם שתפס טרמפ על נושא סקסי שבאותה מידה יכול היה להיכתב על ידי סופרת אמריקאית?

  • אחת  On ספטמבר 15, 2009 at 4:15 PM

    ביקורת מצויינת.
    טוב שחזרת

    🙂

  • ר  On ספטמבר 15, 2009 at 5:54 PM

    ובהמשך לפאנל אתמול, יופי של סקירה, אמיצה ודייקנית.

  • י.  On ספטמבר 16, 2009 at 9:53 PM

    באמת ככה אתה צריך לכתוב תמיד ולא מכיוון שמדובר בביקורת שלילית אלא בתוכן.

  • בניה קריק  On ספטמבר 18, 2009 at 4:56 AM

    ביקורת תענוג
    לא שהיתה לי כוונה לקרוא את הספר
    זה אמנם לא ממש הוגן לקבוע מראש אבל.. באמת נתתי צ'אנס לספר הראשון, חטפתי זיהום בקטריאלי הישר מהתחתית

    ניחא אולי ייקח עוד פרס ספיר

  • הילהג  On ספטמבר 19, 2009 at 10:50 AM

    יש קהילה ספרותית מסוימת שלא מוכנה לתת הזדמנות לסופרים ישראלים חיים, ובוודאי שלא לצעירים מצליחים. לעתים מפחיד להביע בפניכם ובקרבכם דעה אחרת כי בעיניכם יש רק אמת אחת שמשקיפה ממעל בבוז על כל מי שטעמו שונה. אז אני חורגת ממנהגי ולא רק קוראת כאן אלא מגיבה באכפתיות ממעמקי לבי
    אני מתנצלת לומר שאהבתי מאד את מגילת זכויות הירח, וזה לא הופך אותי לפלקטית, לקיטשית, לשטחית ואפילו לא לספרותית פחות מכם. אולי אני יותר תמימה ואולי יש בי פחות ארס,ואולי אני פתוחה יותר לתת הזדמנות.
    הביקורת הזו שלך מר גלסנר, היה לי אפילו קשה לקרוא אותה, מרוב זלזול ורוע, ובכל זאת קראתי, ומאד לא הסכמתי. נדמה לי שפספסת המון
    ראשית, הספר הזה מצליח להיות מאד נוקבת דווקא כלפי החברה הישראלית. בניגוד לתגובה כאן שמיהרה להכריז שחילו כתב על נושא רלוונטי ואילו לשם בחר פופוליזם. אתם טועים. הספר אומר כל כך הרבה דברים עלינו, על חברה שיש בה קומץ של עשרים אחוז דתיים בלבד, והרוב החילוני מקבל עליו אותם בהכנעה. אנחנו קרובים מאד לאדישות שהוא תיאר, ולאלימות המושרשת ולמבנה הפוליטי החברתי והנפשי של החברה. זהו טקסט על חזרתו של נער בתשובה.
    מעבר לכך, חשבתי שהספר עשיר וצבעוני, מלא מחשבות וקסם, כתוב נפלא. גם לא חשבתי שהדמויות פלקטיות. חשבתי שקאמי, וגברת סאפורה למשל, בנויים היטב.
    אני מסכימה עם גלסנר שסיפור ההתאהבות מהיר מידי, ושיש התרחשויות שהמקריות שלהן היתה צריכה להיות מטופלת טוב יותר. אכן
    אבל בסיכומה של קריאה זכיתי לחוות מסע נהדר, נהדר ממש. עם או בלי קשר לבחירה של הכותב בנושא הספציפי הזה, שגם בעיני היא בחירה אמיצה, אל מול כל הממחזרים והמעתיקנים והחקיינים שכותבים את אותם שלושה סיפורים שוב ושוב.התיזה כאילו היצירה היא יוזמת יזם ערמומי מתנפצת בעיני כשקוראים בלב פתוח וחסר דעות קדומות את הטקסט המיוחד הרענן והשונה הזה.
    כשאני קוראת את רוע המבקרים לא פעם נחמץ הלב של עמוקות על היוצרים שסופגים את הבוטות. היוצרים הללו כותבים שנים ארוכות יצירה, תנו להם מעט כבוד
    אבל כשקראתי כאן את תגובתו של בניה קריק הבנתי היטב. כשכתב שאם יש גן עדן גרם לו זיהום בקטיראלי הישר מהתחתית, הבנתי את גישתכם, את טונכם, את שנאתכם לעולם, את הציניות האטימות הרגשית וחוסר הנכונות לקבל את הטעם השונה. מאות אלפי ישראלים התרגשו עמוקות מהספר ההוא ומצאו בו מפלט למחשבות ותובנות עצב ושמחה. ספרות צריכה לשאוף להגיע אל לבבות האנשים ולשנות את המציאות. בעיניכם ממרום השקפתכם המתנשאת כל דבר פסול למעט פס ייצור נפוח מנופח ומתאמץ אחד. אתם תגידו גם עליי שאני זיהום בקטריאלי כנראה. אבל אני לא אעלב
    אני מעריכה את כולכם, אבל זכותי לחשוב אחרת. וחובתכם לקבל שיש אנשים מגוונים ושונים ובעלי טעם עצמאי בעולם
    האם תמחקו את תגובתי או שתתנו לי את הזכות לטעם עצמאי?
    שנה טובה לכם
    שנה מוצלחת וספרותית

  • רוני  On ספטמבר 24, 2009 at 4:48 AM

    מדוע נעלמה הביקורת החשובה הזו מאתר נרג?

    חשוד וחבל.

    לשם, עיתונאי בחסד. אבל לא סופר. מצד שני, אין כל פסול בכך שעיתונאי רוצה לכתוב באורך רול ובמקום טור במוסף הסופש קבלנו ספר שלם.
    לא נורא, והרי הכל מחכים גם לספר הביכורים של דנה ספקטור (לטעמי אין הבדל בין השניים), מי יודע, אולי תכה את וועדת ספיר בפליאה.

  • חגית גולדברג  On ספטמבר 24, 2009 at 10:54 AM

    אני חושבת שהאומץ הספרותי של לשם ראוי להערכה. הוא ניסה לעשות כאן משהו שאף סופר כאן לא ניסה. אל תסרבו לראות את זה. יתכן שאפשר היה לעשות את זה טוב יותר, יתכן שהדמויות לא טופלו מושלם, ובכל זאת בעיני זה הישג חשוב.
    אריק אני מאד אוהבת את טעמך הספרותי, אבל יש לומר שנדמה לי שמבחינתך היפר ריאליזם הוא היצירה הלגיטימית היחידה. כל דבר שמתרחק מזה במעט פסול בעיניך. לעתים נדמה לי שאתה מעודד את הסופרים לשפכל ולשכלל צורה ספרותית שהגיעה למיצוי ולרוויה.
    הספר החדש של לשם הכניס אותי רגשית לסיפור, הקסים אותי ועורר בי מחשבות רבות. נדמה לי שההוכחה העיקרית לכך שהוא יהיה סופר טוב בחייו זו איכות הכתיבה שלו, המגוונת, שיודעת לשנות את קצבה ופניה במיומנות רבה. הספר כתוב בפיוטיות, ברגעים מסוימים כמו שירה. אף שאני מסכימה איתך שיש בעיית קוהרנטיות גם בזה אצלו. הוא עוד ילמד. אני דווקא מאמינה בו.

  • א.ל.  On ספטמבר 29, 2009 at 4:17 PM

    לשם שינוי, ככתוב בכותרת, אני מסכימה עם כל מילה שלך. התחושה שלי בקריאת הספר היתה זהה – זלזול מוחלט בקוראים ובעיקר בדמויות שלו. חשוב בכל זאת לציין דבר אחד: עושה רושם שלשם אינו עושה זאת בגלל כוונת זדון. הוא פשוט לא עשה עבודה מוצלחת. הדמויות אכן קלישאתיות עד כאב, האירועים מאולצים ויש ביניהם פערים לא מוסברים. הכל נראה מופרך, כל דמות נראית כמו ייצוג של תכונה או נשוא תובנה – אם זה היה מוגזם רק עוד קצת זה היה יכול להיות קריקטורה, אבל בעיקר רואים את חוסר המיומנות של לשם כסופר – ואת החטא שהוא חוטא שלא בכוונה כשהוא חושב שאפשר להרגיש עיר דרך שיחות באינטרנט או במפגש אקראי עם כמה אירנים. בכלל, למה הוא היה צריך להרחיק נ נדוד – יש איראנים לשעבר כאן, שעוד זוכרים משהו מלפני לא כל כך הרבה שנים – הרי עוד בורחים משם לפעמים.
    בקיצור, הפעם אני מסכימה עם האומץ והיושר שלך לומר ללא כחל ושרק גם ללשם וגם לעורכים – חבל על הבהילות. זו לכל ה יותר טיוטא שעוד צריך לעבוד עליה הרבה. איספו את הספר מהמדפים ותתחילו להתחלה, ואם לא – אז לפחות מהאמצע!רה

  • נעמה  On ספטמבר 29, 2009 at 6:13 PM

    למען הכנות, אומר כבר בתחילת דבריי שאני סבורה "מגילת זכויות הירח" איננו ספר טוב.
    מסכימה עם המבקר ועם כמה מהכותבים כאן שהספר הזה, מוטב היה לו להיעבד ולהיכתב יותר לעומק.
    עם זאת, חייבים לומר את האמת:קריאה בטורו של א' גלסנר כמוה כצפייה בהוצאה להורג בכיכר הראשית של טהרן.
    זה מבחיל.
    זה מזעזע.
    זה חולני
    ואתה לא יכול שלא להסתכל.
    ואתה מת מפחד- שרק אני לא אהיה הבא שם
    ואתה מת משמחה- שזה מישהו אחר שמיטלטל שם.
    האייטולות שמו עצמם כיודעים מה טוב ומה רע.
    גלסנר מעמיד עצמו כמי שמחליט מיהו סופר בישראל ומי לא.
    כן, נכון, הוא מעוניין שתהיה ספרות טובה.
    גם האייטלות רוצים רק שאנשים יאמינו באלוהים וילכו בדרכים מוסריות.
    ביקורת זה דבר חשוב.
    גם מוסר.
    אבל הדרך, מה יהיה עליה? האם אין בה גבולות?
    האם המטרה מקדשת כל אמצעי?

  • א.ל.  On ספטמבר 30, 2009 at 11:23 PM

    אין צורך בזעם קדוש. אני מניחה שיש משהו מקומם בכוחנות שלשם מפגין ברוחב היריעה שהספר שלו קיבל בעיתונים עוד לפני פרסומו – ברור שיש מאחוריו כוח כלכלי חזק ביותר – הוצאת כינרת המפלצתית בגודלה ובכוחה שהיא גם רשת חנויות ספרים – צומת – ששם ממליצים בלי יוצא מן הכלל על ספרים בהוצאת התאגיד שהיא חלק ממנו ולא חשוב מה טיבם – כל זה מעיד על כוונה לייצר מוצר שיחזור על ההצלחה של אם יש גן עדן. שם עוד היה משהו רענן – ההצלחה לא היתה בכיההיתה בכיס שלו. הוא הופתע ממנה כמו שאנחנו הופתענו מהספר שלו. הניסיון הכושל לחזור על ההצלחה במקום לכתוב ספר מהלב ומהבטן ניתקל עכשיו בצורה ברורה בהתנגדות פנימית של הקוראים כמו גם של הביקורת. עושה רושם שיש אחידות דעים שספר לא טוב. אלה שאינם חסים כל כך על נשמתו של לשם הם הטוקבקיסטים בלבד. קל מאוד לעשות זאת בחסות החשיכה. לכן, אני דווקא רואה את הכתיבה הירישה אמנם אבל הכנה מאוד של גלסנר כהוכחה שלא כולם מפחדים מכוחו של לשם או מקשריו הטובים. היה די מחליא להיווכח שכשהכתבה לא מצאה חן בעיניו או אולי בעיני זב"מ ושות' – הכתבה פשוט ירדה צ'יק צ'אק מסדר היום באינטרנט. איךזה קרה? זו לא כוחנות? אז שלשם לא ייפלא אם הואהוא טועם קצת את טעם מרקחותיו שלו. והשורה התחתונה למרות ההתפייטות שלך – הספר פשוט מעליב את האינטליגנציה של הקורא. וקהל הקוראים מלמד עכשיו את לשם שיעור. כדי כדי שבפעם הבאה הוא לא יבזבז לו את הזמן ואת הכסף. זה הכל.

  • עוברת אורח  On אוקטובר 2, 2009 at 12:40 AM

    היה גם מרתק לקרוא את התגובות, מטעמים אחרים.
    תודה אריק גלסנר.

  • מיכל  On אוקטובר 3, 2009 at 7:03 PM

    ממש קשה לקרוא ביקורת, כשהקנאה והרוע מבעבעות בה בכל פסיק.
    היית מת לכתוב כמו רון לשם.
    היית מת להצליח כמוהו.
    היית מת להיות עם האומץ שלו, שלא להתרפס בפני מבקרים זדוניים.

    קראתי את הספר והוא נפלא.

    מעניין אם תמחוק את התגובה שלי.זה יתאים לעיוות המציאות שאתה מציג בביקורת שלך.

  • נעמה  On נובמבר 7, 2009 at 11:04 PM

    הערב סיימתי לקרא את הספר.
    הוא ריתק אותי הוא פתח לי עולם שבדרך כלל מסך שחור וכבד מסתיר.התאורים המפורטים של רחובות סימטאות ומקומות ספציפים נראו אמינים בעיני למרות שודאי רון לא ביקר שם אלא עשה עבודת תחקיר מצויינת.הביקורת הכתובה מעכירה את רוחי מכוון שאהבתי את הספר ,הוא זרם לי סיקרן אותי ופתח לי צוהר לעולם מרתק. אולי יש בדבריך כמה דברים נכונים כמו חטאם של חלק מהדמויות כקלישאות,אך לקורא הפשוט שלווא דווקא מתיימר להיות מבקר ספרותי הספר טוב ומומלץ.

  • עובר אורח  On דצמבר 30, 2009 at 1:54 AM

    למקרא התגובות אני מופתע לראות שיש אנשים שאפילו עוקבים אחר יצירתו של מר גלסנר וערים לשינויי טונים ובני גוונים . אתמהה – עד הרגע הזה לא שמעתי שמעו . אכן חידה .

  • אברי  On דצמבר 31, 2009 at 8:28 AM

    וגם אדם הגון וישר באופן שקובע סטנדרטים חדשים
    עדכן ידיעותיך

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: