על "סיגל", של אסף שור, הוצאת "בבל"

א

אנסה להסביר את המבוכה שתקפה אותי בקריאה ברומן החדש של אסף שור.

הרומן הזה, כמו אלה שקדמו לו, ניתן להתחלק לשניים. חלק אחד הוא סיפור מעשה "רגיל". כאן זהו סיפורה של סיגל, קרייריסטית קרת רוח ורודנית, ביצ'ית בפי העם. שור שם בפיה רטוריקה תאגידית, על סף הקלישאה או שמא הפרודיה: "אנחנו צריכים להסתכל על המחר. הצטמצמנו. ואין, האמינו לי שאין, אין מי שההחלטה הזו היתה קשה לו יותר ממני" וכו'.  סיגל היא אם חד הורית שבנה הקט הוא הרחבה של הנרקיסיזם שלה (הרחבה לא בלתי שכיחה בקרב הורים, בעיקר בתרבות העכשווית). אך כשבנה מתנגד לחזונה לגביו הוא טועם מנחת רודנותה. כשם שלטענת השמאל הישראלי "הכיבוש משחית" גם את היחסים הפנים-ישראליים, רומז שור, אף כי לא מפתח זאת, האתוס התאגידי מחלחל לבית פנימה (שור לא מפתח, למשל, את הצד השני של המטבע: חלחולו המכוון של האתוס המשפחתי להוויה התאגידית). אביה של סיגל, שנרמז שגם הוא היה מנוול בזמנו, גוסס בבית אבות וסיגל מתקשה להודות בינה לבינה בסלידתה מקרבתו. במשרד, סיגל נמשכת לאיתמר, הבוס הגדול והשרמנטי, דמות גדולה ושטוחה כמו שלט חוצות. בהמשך הרומן מוחלפת הגיבורה. נעמה, עובדת במשרד של סיגל המתנגדת לאכזריותה הניהולית, חוזרת לגור בבית ילדותה ונקלעת לסכסוך שכנים אכזר ומכוער, כמעט יהושע קנזי, עם מר אלקלעי, שהנו לא אחר מאשר אביו של איתמר הבוס. דמות המשנה הטובה מתחילת הסיפור, נעמה, מתפתה להיות אכזרית במחציתו השנייה. הרוע טמון בכולנו וכולנו אשמים. תובנה דתית-אקזיסטנציאליסטית נועזת וקתרטית בעבר, שבנקודה ההיסטורית הנוכחית הפכה לבנלית ואף, בריפוי הידיים שהיא מעודדת, ריאקציונרית.

זה החלק ה"רגיל", כאמור, של הרומן. החלק השני מפוזר לכל אורך הרומן ומורכב מתובנות והתפייטויות ארס-פואטיות, מהרהורים מטפיזיים מלנכוליים, מתיאורי חלומות סוריאליסטיים, מסיפור-בתוך-סיפור שכותבת אחת מדמויות המשנה, מגימיקים טיפוגרפיים, מהתענגות עצמית מופגנת על מעשה הכתיבה ועוד. הנה דוגמה לתובנה ארס-פואטית הצצה לה לפתע: "האם הכותב דומה ללוליין? ואם כמו לוליין, מה יותר אנחנו רוצים לראות אצלו, את המאמץ או את העדר המאמץ, ואולי את המאמץ המסתווה כהעדר מאמץ אנחנו מבקשים; שיעשה הכל בחיוך או דווקא בפנים חתומים, אולי רק אגל של זעה". והנה דוגמה להרהור מטפיזי מלנכולי. סיגל המביטה בבנה הרך המלאכי הנם "חשבה (יום אחד הוא ימות יום אחד הוא ימות יום אחד הוא ימות) לא, לא זה מה שחשבה, היא חשבה, הו, בני היפהיפה, חיים נפלאים מחכים לך". והנה דוגמה לגימיק טיפוגרפי מוצלח: שור מביא את הרהורי אביה הגוסס של סיגל בהערת שוליים בסופי כמה מהפרקים. האב נדחק לסוף, לשוליים, קולו מנסה להבקיע מלמטה. התוצאה של הגימיק הזה מעוררת מחשבה וקומית למדי.

המבוכה שלי נובעת מהתחושה ששור זקוק לכל חלק על מנת לעבות את רעהו. סיפור המעשה "הרגיל", למשל, מציג סקיצות של דמויות, סקיצות הרשומות בכישרון, אולי אפילו מזכירות פסלוני ג'קומטי צנומים אך רבי הבעה, אבל בכל זאת סקיצות. בשום מקום ברומן לא ברור, למשל, מהי בדיוק עבודתה של סיגל, מה אירע בדיוק לאבי בנה. ההחלטה על אופיו הרישומי הלאקוני של החלק "הרגיל" היא החלטה מודעת של שור. שור מפגין אי נוחות מסיפור מעשה "רגיל", הנתפס בעיניו כנחות ואף כשקרי. לכן הדגשת מלאכותיותו של הסיפור. לכן גם השפה הגבוהה והמגוחכת ששם שור בפי גיבורתו סיגל, שפה המדגישה את היותה דמות לא אמיתית (בד בבד, והנה פרדוקס קטן, משמשת להמחיש את הפער בין הרטוריקה המכובסת שלה, המבטאת גם את נפיחותה ותחושת הנבחרות שלה, להתנהלותה הקונקרטית).

אבל למרות שנימוקו עמו ולמרות התוצאה האינטליגנטית והרהוטה, נותרתי במבוכתי. אולי מכיוון שקשה להשתחרר מהרושם שבסלידה מסיפור המעשה ה"רגיל" יש גם התנערות מאחריות למה שמסופר. ואולי אנסה להסביר את מבוכתי כך. יש כאן סינרגיה מסוג מיוחד: תוצאת השידוך בין שני החלקים של הרומן פיקחית, העיבוי של כל חלק בידי רעהו אכן מעבה, ואף על פי כן הקורא לא יכול להשתחרר מהתחושה שכל חלק בנפרד אינו מספק.  

ב

יש אקורדים דתיים-מיסטיים בגישה של שור למעשה הכתיבה. גיבור משנה שלו מנסה להיות סופר: "והוא דרוך אל הרגע הזה". הדמות הזו מצפה להשראה, שהיא, כמו המילה קאנון, מרמזת על הקשר בין הספרות המודרנית לדת. במובנים רבים הפרוייקט החילוני של הספרות האירופאית, ומאירופה הוא עבר לספרות העולמית, נולד כתגובה לשקיעת הנצרות. על כך יש להעיר כמה הערות. א. מסחורה של הספרות בזמננו הוא לפיכך צעד נוסף בתהליך החילון. ב. הימשכותם של חוזרים בשאלה רבים לספרות נובעת מחיפוש אחר "כתבי קודש" חילוניים. ג. שור, בהדגשת המלאכותיות והזיוף שבכתיבה בד בבד עם פולחנה, מייצג את הרגע בתרבות העכשווית בו האינטלקטואלים הספרותיים אינם בטוחים בעצמם ובבשורה החילונית-קדושה שלהם. ד. הגבול בין יחס רליגיוזי לכתיבה (למשל, אצל כמה מבקרים וסופרים צרפתיים אופנתיים) וקיטש הוא דק וצריך להיזהר מלחצותו.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עירית  On אוקטובר 26, 2009 at 8:31 AM

    יש הרבה בדבריך בנוגע לספר. יחד עם זאת, חשוב להדגיש את התרומה הגדולה של שור לספרות . משהו בכתיבה שלו כל כך מיוחד ומרענן, שבשבילי גם אם המכלול לא מושלם, הוא מפזר בדרך הרבה אבנים עדינות ויקרות ערך.הן כשלעצמן לעיתים נוגעות עמוק יותר מאשר רומן שלם המאוחה בכתיבתו. בנוסף-אסף שור הוא וירטואוז של סצינות (מתחבר לי לוירטואוזיות של טרנטינו, למשל) בלהטוטי הכתיבה שלו (כמו הלויילן שעליו התפייט)הוא מצליח לסובב אותנו, הקוראים, על האצבע הקטנה, ואני מתמסרת לסיבובים האלה בעונג רב ובהנאה. בוא ניתן לו את הקרדיט המגיע לו, הרי מדובר בסופר מעולה.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 26, 2009 at 11:27 AM

    שור הוא סופר מעניין, אני מסכים, למרות הסתייגויותי. ב"מוטי" הייתה שלמות גדולה יותר מאשר ברומנים האחרים.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: