על "פועת", של ענבל רשף, הוצאת "זמורה ביתן"

א

יש סרט של הבימאי הצ'כי האוונגרדיסטי יאן שוונקמאייר, "קושרי העונג" אתרגמו (conspirators of pleasure), העוסק לכאורה בסטיות מיניות. הדמויות בסרט עסוקות בהכנות ממושכות ליצירת התנאים שיאפשרו להם לבוא על סיפוקם. ככל שחולפות הדקות מתפשטת בגוף הצופה הבדיחה השחורה, חמורת-הסבר והצ'כית של הבמאי. הסטייה אינה האופן הפיקנטי בו מבקשים גיבוריו להגיע לפורקן. הסטייה היא ההתמקדות האינסופית שלהם בהכנות לאורגזמה במקום באורגזמה עצמה.

נזכרתי בסרט הזה כשקראתי את "פועת". הספר הזה גדוש בהכנות עמלניות לכתיבת ספרות: משוקע בו תחקיר יסודי, הוא מצחצח לשונו, יש בו בניית עלילה ודמויות, יש אפילו איזו אידיאה ברומן. רק דבר אחד אין בו: ספרות.

זהו רומן היסטורי המתרחש בכנען ערב השתלטות ה"עפירו", העברים הקדמונים, על הארץ. הכנענים לחוצים בין אדוניהם המצרים ופשיטותיהם הנועזות והולכות של העפירו. פועת היא נערה כנענית הנמסרת למשפחה אמידה יחסית בעיר החוף שבשרון, מגדל דרור שמה. משפחתה החדשה מתגלה כמבריחה עבריינית של בדיל, חתנה כבוגדני, אדוני העיר כמושחתים ופועת נמלטת ברחבי הארץ ועוברת חוויות לא בלתי דומות לחוויותיה הלא נעימות של ז'וסטין של דה סאד.

רומן היסטורי ישראלי כיום, לרוב, הוא קנוניה שנועדה להסתיר שלסופר אין מה לומר: לא על בני אדם ולא על חייהם. בדומה להסחת הדעת הידועה – "הנה ציפור!" – עוטף את עצמו הרומן ההיסטורי בתפאורה היסטורית ססגונית, פרי תחקיר מאומץ, ובדמויות ששמן ציפור ונעמן, פועת ובעלשמע, על מנת שלא נשים לב שכשמוסרת התפאורה ההיסטורית אנו נותרים עם טלנובלה דרום אמריקאית מן המניין (אשה ענייה מתחתנת עם איש עשיר, הוא בוגד בה, משפחתו מפנה לה עורף וכו'). כך הפך הרומן ההיסטורי הישראלי בשנים האחרונות לרישיון לשעמם. שעמום הוא רגש חשוב, שלא זוכה להכרה מספקת בקשת הרגשות האנושיים. השעמום בקריאת רומן היסטורי ישראלי עכשווי נובע מכך שהקורא חש בפער בין התפאורה ההיסטורית המוקמת וצחצחות השפה לריקנות שמאחוריהן, אך השעמום גם משקף את היגיעה המאומצת של הכותב עצמו ליצור בכוח עולם "אחר".

בספרות הישראלית, כותב הרומנים ההיסטוריים המעניין ביותר הוא ככל הנראה משה שמיר. ההבדל בין "כבשת הרש" שלו, שעסק בדויד, אוריה ובת שבע, או יצירת המופת, "מלך בשר ודם", שעסקה במלך החשמונאי אלכסנדר ינאי, לבין הרומנים ההיסטוריים הממוסחרים של ההווה הוא כפול. ראשית, שמיר פנה אל העבר מתוך המתח של ההווה, ולכן הרומנים ההיסטוריים שלו אינם פנייה אל מחסן הגרוטאות של ההיסטוריה, אלא היו רלוונטיים לקורא הישראלי בזמנו. בעבר הזה מצא או עיצב שמיר את המתח בין ריבונות לבין מוסריות. הרומנים הללו היו התגובה של שמיר ל"חרבת חזעה" של יזהר בפורשם את אי הצדק ההכרחי שנלווה לריבונות. הדיון במעלותיו ומגרעותיו של דוד המלך היה, למעשה, דיון בדוד בן גוריון. ההבדל השני: לשמיר הייתה היכולת להכניס מתח פנימי עז בין העמדות שהוא פרש בפני הקורא, בין דוד לאוריה, או בין אלכסנדר לשמעון בן שטח, למשל. המתח הזה הופך את הקריאה ברומנים שלו לדרוכה, מטלטלת, מעוררת מחשבה.

ברומן כמו "פועת" אין מבנה עומק כזה, רק תיאור היטלטלותה של הגיבורה מצרה לצרורה, ולכן חוויית הקריאה משוטחת. ובאשר לרלוונטיות: בהקדמתה הקצרה לרומן מסבירה הסופרת את פנייתה לתקופה הכנענית כחיפוש אחר "נקודה ארכימדית שתאפשר לי להיחלץ מתוך ראיית העולם שמשתקפת בתנ"ך". מהקריאה ברומן גופא לא ברורה לי ההכרזה היומרנית מאד הזו. להיחלץ לאן? לכנען? כנען שברומן, שטופת אמונות טפלות משמימות ואינספור אלילים קפריזיים – באופן שאינו לא דומה לנוכחותם של "אנרגיות", גלגולים ורוחות, בתפיסת ההוויה בניו-אייג' של ימינו – מעוררת דווקא געגוע עז לתנ"ך ולמונותיאיזם שלו. כפי שציינו כמה פילוסופים של המדע, המונותיאיזם העברי היה הכרחי להתפתחותו של המדע המודרני, בהכניסו היגיון לקיום, בהציגו עולם לא כאוטי ולא קפריזי, שלו בעל בית אחד, הפועל בצורה רציונלית, שניתן להבינה. ייתכן ורשף כיוונה בהצהרתה להיחלצות מהעולם הפוריטני והשובינסטי של התנ"ך לטובת האופצייה "הפמיניסטית" וההדוניסטית הכנענית. יש רמזים ברומן שלכך כוונתה, אבל זהו כיוון שאינו מפותח דיו ברומן. מה גם שהחברה הכנענית, על שלל אלותיה, מענת ועד אשרה, לא דיכאה פחות את נשותיה, כפי שהרומן עצמו מציג זאת.         

ב

כישרון ספרותי הוא דבר נדיר. הוא אינו קשור למלומדות, לבקיאות בשפה, אף אינו נסמך על עמקות מחשבה. כישרון ספרותי אמיתי הוא כמו חוש מוזיקלי; כישרון אוטונומי. הסופר הטוב אינו בהכרח המלומד, יודע-העברית או העמוק שבינינו, אלא מי שיודע לרתום את מידת מלומדותו, בקיאותו הלשונית ועמקותו, בשירות הכישרון הספרותי שלו. האחרון פירושו היכולת להפוך מילים על דף לחיוניות, ל"חי הנושא את עצמו", בלשון חז"ל, כשהדפים מידפדפים תחת ידינו, כביכול מאליהם. מה שמכונה גרפומניה אינה, לפיכך, נחלתם של אנשים לא פיקחים. גרפומנים הם לרוב אנשים משכילים, רהוטים ואף מעמיקים, שקראו הרבה ורוצים גם. אבל בהיעדר אותו כישרון לא תלוי היצירה נולדת תחת ידיהם והיא מתה.     

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיטל  On נובמבר 12, 2010 at 6:16 PM

    איזו ביקורת מגמתית, נפוחה ומרגיזה! חלקה הראשון מוקדש לקטילה היצירתית, ואילו חלקה השני מגלה את הסיבה לקטילה – צורך אי-רציונלי להגנה על הזרם המונותאיסטי, אותו ככל הנראה מנסה גב' רשף להחליף, באם עלי להאמין למבקר זה. קריאה בה גרמה לי לתהות האם אדוני המבקר במקרה חובש כיפה, המגנה על ראשו בפני רעיונות חדשים. מזלי שקראתי את הספר הנפלא הזה בעצמי.

    נהניתי עמוקות מ"פועת". סגנון הכתיבה יפהפה ומעודן, כך שהצליח לשזור בחכמה שפה ישראלית כמעט-תנכית שנתפשת בעיני כלא פחות משירה. הסיפור מעביר היטב את אינספור תהליכי ההתפכחות של הגיבורה, ומספק נקודת מבט מסקרנת על התקופה הכנענית באיזור – לא כאלטרנטיבה דווקא, אלא יותר כהצצה, ממש כפי שהיינו מסתקרנים לראות כיצד היו חייהם של הורינו וסבינו כאשר היו ילדים קטנים.
    אני לא חושבת שענבל מנסה לערער על נחיצות או עדיפות האמונה באלים רבים על האמונה באל אחד, אלא פורשת על הדף ניסוי חשיבתי ב"מה אם" וב"כיצד היה כאשר". נשמע כאילו למבקר משהו אישי נגד פוליתאיזם, או אולי מדובר בסיפור כה ראשוני ונשי באופיו, עד שלא יצליח לרגש מבקר ספרות מהמין השני.

    כמו כן, לא ברור לי מה כל כך יומרני בנסיונה של ענבל לצאת מן הדוגמה התנ"כית. ייתכן כי לא הבנת את משמעותו של הביטוי, אך החיפוש אחר "נקודה ארכימדית" מבקש בהשאלה להתייחס באופן אובייקטיבי למשהו בו המחפש שקוע כל כולו. על כן מנסה ענבל, אשר נולדה וגדלה על ברכי היהדות התנכית, לצאת מעולם זה.

    לצאת לאן, אתה שואל? אל הנסיון ליצור מציאות הדומה יותר למחקרים הארכיאולוגיים המצויים כיום על התקופה. וביציאה זו, אגב, מצליחה ענבל גם להציג לנו את גרסתה למפגש הראשון בין העברים הקדמונים ובין אניות הפלשתים המגיעות אל חופי יפו. מפגש זה מהווה לטעמי את אותו טעם רלוונטי החסר כה למר גלסנר, בעוד שאנו צופים בו דרך עיניה של בת תרבות שלישית, ומסוגלים להביט ללא הדעות הקדומות והשנאה בפני האחר ובפנינו שלנו. באותה יושרה תיארה ענבל גם את החברה הכנענית בספר – לא כפנטזיה פמיניסטית, אלא כחברה עשירה ודקדנטית, המלאה באי-צדק ושחיתות. נשמע מוכר?

    ובנוגע לסנגוריה על מונותאיזם (ודווקא מכל הדברים בהקשר של התפתחות המדע!!) – "המונותאיזם העברי היה הכרחי להתפתחות המדע"? מודה שלא קראתי תזות פילוסופיות אלו, אך עצם הרעיון נשמע לי בעייתי ביותר. ברור שכל זרם תרבותי צומח על בסיס מה שהיה קודם, אך בקונטקסט של יותר מאלף שנות חשכה שקדמו להתפתחות המדע, חשכה תרבותית וטכנולוגית שנגרמה עקב גחמותיה של דת מונותאיסטית אחרת, המשפט המצוטט מעלה עשוי להיות נכון ממש כפי שנכון יהיה לומר שמשק כנפיו של פרפר בצידו השני של העולם היה הכרחי להתפתחות המדע.
    מה גם שההגיון המדעי, אותו "בעל בית" אותו אתה מתאר, מקפיד להישמע הרבה פחות בטוח בעצמו משאתה נשמע (ע"ע תומס קון). ובייחוד בהינתן שהבעיה המדעית הבוערת ביותר בימינו היא זו המבקשת להסביר את קיומו (הסותר את ההגיון הקיים) של חלקיק אחד בכמה מקומות בו זמנית. אותה בעיה, אגב, אשר פתרונה מצוי ככל הנראה בעיניו של המתבונן ולא בידיו של "בעל הבית" היחיד המוכר לנו כיום.

    ועל זה נאמר, "איש הישר בעיניו יעשה" – הנאה צרופה מובטחת לאלו מכם הבוחרים לקרוא!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: