על "זבוב על הפסנתר", של אבי גרפינקל, הוצאת "כרמל"

א

דוסטויבסקי, אם זכרוני אינו מטעני היה זה הוא עצמו ולא אחד מפרשניו, אמר פעם על גיבוריו ש"האידיאה אוכלת אותם". האובססיביות של גיבוריו אינה מתבטאת בשטיפת ידיים חוזרת ונשנית אלא ברעיון ששוטף וחוזר ושוטף את מוחם.

גם את עידו רוזן, גיבור הרומן המסופר בגוף שלישי שלפנינו, "אוכלת האידיאה". עידו, פסנתרן תל אביבי תפרן, כבר לא צעיר, בן 28, משתתף ב"תחרות האביב", הסיכוי האחרון שלו להצליח כפסנתרן מקצועי. עידו הוא צעיר פרוזאי במהותו, נוירוטי במידה מתונה, המתנגד להתפייטויות הרומנטיות שאופפות את המוזיקה. הוא איש של שכל ישר, כמעט רואה חשבון שבטעות סטטיסטית הגיע לתחום האמנות. הוא מרענן באופיו היבש.

מהות החיים, סבור עידו, לא רק החיים שלו כרגע, היא התחרות. "בכל מקום בחיים יש תחרות ומאבק – על קידום במקום העבודה, על נשים, על כסף, כבוד, כוח. בכל מפגש בין שני אנשים, אפילו חברים, יש מרכיב של תחרות". ולכן, אומר עידו במקום אחר, "אנשים כל כך אוהבים ספורט: הוא מזכיר להם את מה שהם באמת". האידיאה של עידו אוכלת אותו: "כי מה זאת נגינה יפה? רק לעומת ביצועים אחרים. עידו התרגל לחשוב שאין שום קנה-מידה זולת זה. יפה או מכוער – תמיד בהשוואה למשהו אחר, לא תכונות של הדברים עצמם". בויכוח בין השקפות העולם המעודדות של ניטשה ופרויד, האם אנשים רוצים כוח על מנת להשיג מין (פרויד), או שהרצון להשיג כוח נמצא בבסיס הקיום (ניטשה), רוזן עם הגרמני. וכמו ניטשה, שהרצון לעוצמה שלו הוא עיקרון מטפיזי, שאינו תלוי זמן ומקום, רוזן, יוצא קיבוץ (!), אינו מהרהר בכך שאמונתו היוקדת בתחרות מושפעת מהעידן ההיסטורי ומהמקום הגיאוגרפי הספציפיים בהם הוא חי.

היה זה קארל מרקס, אם לחתום אחת ולתמיד את סדרת גאוני המודרניות שיופיעו בביקורת זו, שהפנה את תשומת לבנו לכך שכל דבר תחת השמש הוא דו-פרצופי. פן אחד שלו הוא סגולתו העצמית. פן שני שלו הוא כוח החליפין שלו בשוק. שולחן כתיבה, למשל, הוא בעל תכלית ברורה, משטח אופקי מוגבה שעליו כותבים, הוא בעל "ערך שימוש" (use value), בשפתו של מרקס (וליתר דיוק: בשפת מארחיו הבריטיים). אבל שולחן כתיבה ניתן גם למכור בשוק הפשפשים, ולקנות תמורתו כמה מנות שווארמה, הוא בעל "ערך חליפין" (exchange value), שאינו תלוי בתרומתו הייחודית למוכר ובטח לא בסנטימנטים המושקעים בו כמי שליווה את בעליו במשך השנים. עבור עידו המוזיקה היא החפץ שתמורתו הוא רוצה לקבל פרסום, כבוד וכסף. המוזיקה עבורו היא בעלת "ערך חליפין". למעשה, ניתן להציע שההבדל בין אמן לבין סלבריטי הוא בדיוק ההבדל המרקסיסטי המוזכר: בין מי שמתייחס ל"ערך השימוש" של מה שהוא עושה לעומת מי שמתייחס ל"ערך החליפין" של אותו דבר. עידו רוצה להיות סלבריטי יותר מאשר אמן. אבל יש גם רגעים אחרים. רגעים בהם המוזיקה כשלעצמה כובשת את עידו עד לכדי שכחה עצמית. עידו גם יודע ש"חובבי המוסיקה לא תמיד נותנים על כך את הדעת, אבל מה ששומעים הנגנים שונה במידה ניכרת ממה ששומע הקהל". הפער הטכני הזה הוא מטאפורה נאה שמציע גרפינקל לפער בין "ערך שימוש" של המוזיקה ל"ערך החליפין" שלה.   

ובכן, זה רומן רעיונות, למעשה רומן רעיון, ואותו מיקם גרפינקל בהקשר מתבקש, אף מתבקש מדי,  של "תחרות האביב", אך הקשר יעיל הן בהמחשת הרעיון והן ביצירת המתח ברומן. האם המאמין הגדול בתחרות יזכה שהתחרות תאמין בו?

גרפינקל הוא בעל מלאכה מיומן. את הבהירות בה מוצגים לבטיו של עידו ואת העלילה החותרת במיקוד לשיאה – שיא שגרפינקל פיצל באופן מקורי ומעניין לשניים, ל"סוף טוב" ול"סוף רע" – מעטרות תובנות והתבונניות של עידו בחיים סביבו, המעשירות את הרומן. אחת מהן היא זו: "זה בעצם כל העניין עם וולגריות – לא שהיא לא-אמיתית, אלא שהיא שמה על השולחן דברים שהטעם הטוב מחייב להשאיר אותם מתחתיו".

התובנה היפה הזו מסייעת להבהיר את ההסתייגות שיש לי מהרומן. הרומן הנבון, המהודק והמושך לקריאה הזה מציג, עם זאת, השקפת עולם בעל-ביתית, קצוצת כנפיים, שכל ישר המוליד חשיבה מרובעת. הצגת הקיום כתחרותי בבסיסו היא מעט וולגרית, ולא בהכרח מפני שאיננה נכונה. 

 

ב

באמירה מעמיקה ואופיינית, כתב פעם ברנר לא.ד. גורדון, "החוקר הרע" ו"החוקר הטוב" של העלייה השנייה בהתאמה, שהתנגדותו של האחרון לפסימיזם שגויה. ייאוש, טען ברנר, אינו בהכרח פסיביות. ייאוש יכול להיות פעיל, אמירת לאו זועמת שאינה משנה את המציאות אבל יכולה לשנות את האדם הכפוף לעולהּ. לייאוש הגון צריך כישרון, טען ברנר. מאז נפילת הגוש הקומוניסטי אנחנו חיים במערכת סגורה, ב"קץ ההיסטוריה". למערכת הקפיטליסטית המריטוקרטית והתחרותית לא נראה תחליף סביר נראה לעין. אבל אם האלטרנטיבה אינה קיימת אין זה אומר שהיחס היחיד שנותר לנו הוא פסיביות. אפשר גם להתייאש באופן אקטיבי, אותו ייאוש, ויטלי באופן מוזר, של מישל וולבק, הברנרי שבסופרי צרפת .         

  

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: