קצר על האדישות ביחס ליום הזיכרון לרצח רבין

כך נדמה לי:

האדישות אינה (בעיקר) בגלל שהימין משתמט מציון יום הרצח, בגלל רגשות אשמה. 

האדישות אינה (בעיקר) בגלל שהשמאל ניכס לעצמו את דמותו של רבין, ויצר ניכור כלפי היום הזה בימין.

האדישות נולדה בעיקר בגין הטעם הרע.

1. הקיטש והיעדר חוש המידה – הטעם הרע – התוו מראשיתו של יום הזיכרון את אופיו כיום שמתמקד ברבין האיש. אבל רבין האיש אינו האישיו. האישיו ביום הזה הוא הדמוקרטיה והסכנה לדמוקרטיה כשוויכוח פוליטי הופך להיות אלים וכששינוי פוליטי מנסה להתגשם בכוח הזרוע.

רבין האיש, עם כל הכבוד, אינו ראוי ליום זיכרון אישי. ספק אם אפילו בן גוריון ראוי. ספק אם מישהו ראוי.

2. הקיטש והיעדר חוש המידה – הטעם הרע – התוו מראשיתו של יום הזיכרון את אופיו הפומפוזי והסנטימנטלי, את חלוקתו לאינסוף אירועים (ותאריכים), במקום ציונו באירוע צנוע, אך חד וטעון, בכנסת או בכיכר. 

כשהשנים חולפות, הטעם הרע מנכר עוד ועוד אנשים ליום הזה, הפומפוזיות חסרת הפרופורציות הופכת אותם לאדישים.

במקום להיות תשעה באב מודרני, או צום גדליה מודרני (כהצעתו היפה בשעתה של הרב יואל בן נון, כמדומני), יום אבל שקט, אותו מציינים או, המהדרין, מסתגרים בו ומקוננים, הוא הפך להיות המקבילה הנגטיבית של "יום האהבה". אירוע ממוסחר, מוכתב מלמעלה וּווֹלגרי.  

 

נספח:

הטעם הרע נובע מסמיכותו של רצח רבין (1995) למאורע לא פחות דרמטי בתולדות ישראל: הקמת ערוץ 2 (1993).

ההתמקדות באיש ולא באישיו היא סממן מובהק של "חברת הראווה" הטלוויזיונית, הזקוקה לדימוי חד ומתקשה להתמודד עם רעיון מופשט כמו שימור הדמוקרטיה. גם הפומפוזיות והסנטימנטליות הן מאותו מקור.

כל ההתמקדות התקשורתית המופרזת והמיותרת בתגובות משפחת רבין לאורך השנים, היא דוגמה לפעולתו של היגיון תקשורתי אימננטי (התמקדות ב"גיבורים" וסנסציוניות רגשית), התמקדות שאינה ולא הייתה רלוונטית למהות היום, ולמעשה עירפלה ומערפלת אותה. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אסתי  On אוקטובר 29, 2009 at 8:03 PM

    הטעם הרע הוא תירוץ. הוא חיצוני ועל פני השטח כמו רוב עיסוקינו בשנים האחרונות.
    הסיבה העיקרית עמוקה הרבה יותר אבל גם פשוטה הרבה יותר.
    אף אחד כאן לא מוכן להתמודד עם הבעיה האמיתית. עם ההבנה שהקרע בעם בלתי ניתן לגישור, עם התובנה שאין חשיבה דמוקרטית בארץ ובעם הזה, שבעצם אין עתיד.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 29, 2009 at 8:05 PM

    אני חולק עלייך בניתוח המצב הישראלי, שהשתנה דרמטית מאמצע שנות התשעים. ממערכת דו-קוטבית הפכנו למערכת מטושטשת, שבה אין הבדל רב בין שמאל לימין. בדבר אחד אני לא חולק עלייך: זה מצב מסוכן בדרכו. לא פחות מהמצב המקוטב.

  • יפתח  On אוקטובר 29, 2009 at 8:08 PM

    ויתירה מכך, אפשר לומר זאת במפורש: אין דבר כזה מורשת רבין. לכל היותר ניתן לומר שניתן ללמוד מרבין מעט על נכונות לגלות פרגמטיות ועל הימנעות מהיצמדות לאיזו משנה סדורה שלא נותנת למציאות להפריע לה.

  • רוני ה.  On אוקטובר 29, 2009 at 8:46 PM

    נדמה לי שעצם קביעת יום זיכרון ממלכתי לרבין היתה טעות ובלתי אפשרי ליצוק לו תוכן שרוב העם יוכל להזדהות איתו.

    בדרך כלל יום זיכרון אמור להזכיר לנו דבר שאבד לנצח ולא יחזור. למשל בית המקדש שחרב. כל הטקסים והנאומים והשירים ביום הזה נועדו לקבע בתודעתנו את האובדן.

    הבעיה היא שאין ברצח רבין דבר שאבד לעד (מלבד האיש עצמו), ולכן ההתאבלות שהיום הזה כופה עלינו, עלולה לגרום לנו להאמין שהרצח הרג דברים נוספים שלא באמת נעלמו.

    הדמוקרטיה בישראל לא מתה עם רצח רבין. ה"שלום" (כמושג וכשאיפה) לא מת עם רצח רבין. ה"רעות" ותנועת העבודה לא מתו עם רצח רבין. יכול להיות שדווקא הפמפום הקבוע הזה כל שנה הורג אותם יותר מהרצח עצמו.

  • ברק  On אוקטובר 29, 2009 at 10:45 PM

    האדישות ליום הזכרון לרבין נובעת מהתחזקות והתעצמות הימין בארץ. הימין לא רוצה לזכור את רבין וככל שהימנים רואים שחלקים נרחבים יותר בעם מסכימים עמם, כך הם מרשים לעצמם להתנער מרבין במופגן. כך לדוגמה, אוהדי בית"ר י"ם צעקו בוז לדקת דומיה לזכר רבין, כי הם סברו שהתחזקות הימין משמעותה התרחקות מרבין.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 30, 2009 at 12:03 AM

    לרוני ה – היופי ברעיון לאחד את יום רצח רבין עם צום גדליה, או לבנות משהו במתכונתו, נובע מכך שגדליה בן אחיקם לא היה בפני עצמו חשוב כל כך, כמו האבדן שסימל מותו. אני חושב שלקבוע היום לזכר רצח פוליטי ממדרגה כזו, ועל מנת להטמיע את העובדה שאסור שיישנה, הוא כן דבר בעל טעם.
    לברק – ניסיתי בפוסט להציע הצעה שונה (ואולי נוספת על) ממה שאתה מציע: אי הנוחות של הימין ו/בגלל ניכוס השמאל.

  • עמנואל  On אוקטובר 30, 2009 at 1:25 AM

    העיקר הוא ששלוש היריות שידעל עמיר ירה ברבין היו יריות הפתיחה של מלחמת אזרחים.

    אבל השמאל החליט לא להלחם. לומר שזה גשם. אז בשביל לתעל את האנרגיות האלה ולמסמס אותן המציאו את המורשת רבין, וטקסים, וקראו מיליון רחובות ומוסדות וכו' וכו'.

    הפכו את זה לאיש כי פחדו מהאישו.

  • דרור  On אוקטובר 30, 2009 at 1:43 AM

    ההנחה הסמויה בדבריך, אריק, היא שיש איזו התנגדות נחרצת בציבור הישראלי לטעם רע. והלא זה לא ניכר בסביבה הנראית לעין. כלומר, הגיוני היה שטעם רע יהיה תעודת הביטוח הטובה ביותר להנצחה, אם כבר יש לזה השלכה. כך נראה לי.

  • שעות יפות  On אוקטובר 30, 2009 at 2:25 AM

    עמנואל, פה מעלי, וממליצה לקרוא את אריאנה מלמד.

    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3796846,00.html

    עדר המגיבים לה מעיד יותר מכל על מלחמת האזרחים המתרחשת פה מתחת לאפינו.

  • ניר  On אוקטובר 30, 2009 at 5:33 AM

    כל מלה בסלע, ואיזו נפיחות של המגיבים כאן, שמצד אחד מספרים לנו שאין בעם הזה "חשיבה דמוקרטית" ומצד שני מסבירים באופן דמוקרטי שהוא "עדר" שחובב טעם רע. תזכורת קצרה לאינטלקטואלים באגורה: "דמוס" = עם.

  • ינאי  On אוקטובר 30, 2009 at 7:18 AM

    למה בעצם צריך יום זכרון לדמוקרטיה? כדי שנזכור כמה אנחנו יפים, צודקים ומאוחדים? או שמא כמה אנחנו מסכנים, רדופים ומאוחדים? ימי זכרון הם הרי בדיוק מה שמנוגד לחשבון נפש אמיתי (אם לא להשתמש במונח השערורייתי כל כך – ביקורת).

    וזה, אפילו אם אנחנו מקבלים את ההנחה התמוהה למדי, לפיה אנחנו חיים בדמוקרטיה ולא, נניח, במדינה ששוללת את הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות משליש עד מחצית מנתיניה

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 30, 2009 at 8:54 AM

    אתה צודק שטעם רע אינו חזון לא נפרץ בישראל. מה שניסיתי להציע הוא שטעם רע מעורר לאורך זמן אדישות, שאפילו לא מצליחים לאתר את מקורה, כי אכן טעם רע הוא דבר רווח וחוש הטעם הטוב נעדר. כלומר, מרגישים שזה לא "זה", היום הזה, אבל למה זה לא "זה", לא יודעים. גם ימי העצמאות בשנים האחרונות איבדו משהו חיוני שהיה בהם בנעורינו, ולא, לא רק בגלל התמשכות הכיבוש, אלא בגלל חוסר הטעם, לטעמי.
    לינאי ועמנואל – אנחנו חלוקים בכמה דברים, ועם זאת אלחם עד טיפת דמי האחרונה על זכותכם להגיב בבלוגי(:

  • שלומית  On אוקטובר 30, 2009 at 10:04 AM

    אתמול הייתי אמורה להתראיין על הלקחים שהחברה הישראלית למדה מהרצח.
    וקראתי בבלוג אצלך, ואצל אסתי ואריאנה מלמד והכנתי לי מחשבות.
    הראיון היה אמור להיות בשעה עשר בלילה.
    בתשע וחצי שוחחתי עם המראיין – שיחת הכרות והכנה.

    בעשר ושתי דקות הוא התקשר להתנצל.

    יש משחק כדורסל, ולכן יגנזו את הראיון איתי.

    מבחינה אישית חשתי הקלה.
    מבחינה חברתית, פספוס אדיר.

    הנה
    זהו סדר העדיפות של תחנת רדיו ממלכתית בישראל.
    וזה לא עניין של ימין שמאל.
    ודברי המעטים לא היו משנים את מצב האומה.

    אבל זה סדר העדיפות?

  • דודי  On אוקטובר 30, 2009 at 4:48 PM

    אני חושב שישראל לא מצטיינת, באופן כללי, בטקסים, ולא בזיכרון. ההתייחסות להיסטוריה הקרובה היא כאל מאגר פוטנציאלי של טיעונים פוליטיים, ואין בו יותר מדי עניין וכבוד אמיתי כלפי העבר.

    לכן למשל אין יותר מדי ביוגרפיות טובות של מנהיגי עבר, למשל, ואלה שיש, למעט בודדות, לא מעוררות הדים.

  • חנה בית הלחמי  On אוקטובר 30, 2009 at 6:42 PM

    בכך שאז – העובר בבטני היה קונספט ורבין המציאות, היום – הילד (בן 14) הוא המציאות ורבין קונספט. הוא הומשג וקצת הגזימו בהמשגתו, אכן. זה לא אומר שאנחנו – אנשים תבוניים – צריכים לתת לתהליך הסטריאוטיפיזציה הזה להשפיע עלינו. גם לנו יש אחריות – ערכית בעיקר – להאנשתו מחדש של מיתוס רבין ולחזרה לגבולותיה הצנועים של המציאות (אך שאפתניים בכל הנוגע למוכנות לפעול ליצירת מציאות אחרת) שהוא הגדיר.

  • הערה  On אוקטובר 30, 2009 at 7:10 PM

    בכל בתי הספר בישראל יש את יום רבין כחלק ממערכת הערכים הכוללת. יום רבין הוא יום כולל לא רק למערכת של משרד החינוך, אלא ביום הזה מהבוקר עד צאת הנשמה מפמפמים על רבין וגדולתו
    ממש לא מובן מדוע להרים פוסט שמדבר על חוסר עניין ציבורי, אדישות ציבורית ועוד כהנה וכהנה אמירות שבינן למציאות יש מרחק אדיר.
    אתה רוצה גם הזדהות עמוקה עם רבין ומשנתו ? אתה רוצה גם כותל מיוחד לרבין? הוא היה משיח בעיניך? שוב להרים להנחתה על שנאת הימין לרבין ומורשתו? ומה יוצא לך מזה?

  • הערה  On אוקטובר 30, 2009 at 7:15 PM

    זה יום רבין, וזה יום רצח רבין, וזה יום אבל לאומי, אבל זה גם יום חד צדדי שהפכו אותו למשיח השלום במקום לספר את האמת על המחדלים והאמירות שלו שהובילו לקרע בלתי נסבל בישראל.
    מספיק לראות מה שקרה למתיישבי גוש קטיף, ש90 אחוז מהם מחוסרי דיור עד היום בכדי להבין איך השמאל שונא את הימין וטוען לשנאה הפוכה .

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 30, 2009 at 10:12 PM

    אתה צודק שהטעם הרע אינו ייחודי ליום הזיכרון לרצח רבין. אולם הוא ייחודי לתקופה מסוימת בישראליות. ניסיתי להעלות תזה שהטעם הרע הוא יליד שנות התשעים בעיקר, בהשפעת כניסת הנורמות של תקשורת ההמונים לישראל באופן מסיבי. הכניסה הזו עיצבה מראשיתה את ההתייחסות לרצח. כך ההתמקדות ב"נוער הנרות", והקיטש סביבם, שמקבילה לתפיסתם של חיילי צה"ל כילדים, ושל עיצובם של אזרחי ישראל כילדים או כנוער (כפי שמעצבת ומקבעת תוכנית כמו "הישרדות", למשל), שמקבילה לסנטימנטליות של הנשיקות בין זרים וקריאות ה"אחי" גם כן שהחלו רווחות מאותו עשור וכו', ושמקבילה גם לעיצוב דמותו של היום הזה כיום הממוקד באיש ולא באישיו.

  • אריק גלסנר  On אוקטובר 30, 2009 at 10:14 PM

    מן השטן. ותגובתי הקודמת מאד מבולגנת ועם שגיאה אחת לפחות בעברית. אבל אני מקווה שתוכנה מובן.

  • מאוד צודק  On אוקטובר 31, 2009 at 11:53 PM

    רק הערה בענין "אחי":מאוד מענין שיש את המילה באופן לגיטימי לדעתי בפזמון מקסים של נעמי שמר על בית המקדש: "לא לשוא אחי חצבת.."

  • שמרית  On נובמבר 1, 2009 at 8:37 AM

    הצלחת לנסח עבורי את התחושות.
    ב-4/1/95 הייתי בכיכר, סטודנטית שנה ב' מבצלאל שבאה במיוחד באוטובוס מירושלים. כל השאר-היסטוריה.
    והנה השנה, 14 שנים אחרי כן, בני הבכור מבלה שבוע שלם בחזרות לקראת – אפשר לומר אולי ספקטקל- או מחזמר-שעומד לעלות בביה"ס ביום הזיכרון לרבין.
    הוא רצה שאבוא, ולא רציתי לצער אותו,בסוף לא יכולתי (אולי לא באמת רציתי? …).
    חשתי טעם של שכחה-מרצון וזלזול מצידי, וכן, ייסרתי את עצמי לא מעט שאני לא מזדהה עם כל הממבו-ג'מבו הזה שהלך בביה"ס שלו. לא התעניינתי בסופו של דבר ושמרתי על ריחוק.
    אכן, מדובר בסופו של דבר בחוסר-טעם, אותה ריקנות, פסאדה חיצונית. על מה כל אותן חזרות, והקראות, והחולצה השחורה שבני היה חייב, אבל חייב להביא באותו בוקר!!
    ארבע עשרה שנה…

  • איתי קנדר  On נובמבר 3, 2009 at 12:18 AM

    ילדים במקום שבו אני עובד שאלו אותי: 'היית פעם?'
    עניתי – 'באיזה פעם? בחלק מהפעמים הייתי.'
    'לא כי כאלו שהיו פעם כשרבין היה חי.'
    'כן אני הייתי כזה'
    'ואוו, אז דיברת איתו? איזה כיף לך. כי אני הייתי מאוד רוצה להיות עם רבין.'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: