כמה זוטות

1. האם מקרה הוא שפרס ספרותי נקרא "Booker", ועל שם התורם דווקא? האם אך מקרה הוא שספר יפה על הסטרוקטורליזם נכתב בידי ג'ון סטורוק דווקא? העולם מלא חידות הוא.

2. האם יד המקרה היא שהגיל 42 מופיע שוב ושוב ביצירות שונות, סרטים וספרים, כגיל שבו מתרחש משבר אמצע החיים של גיבוריהם? או אולי יעקב שבתאי, בפתיחה המפורסמת של "סוף דבר", עלה על משהו שקשור לגיל הזה? הגיל בו מתחילה השקיעה הגדולה הקטנה? ואולי מדובר בהשפעה ישירה של שבתאי (ועיינו בסעיף הבא)? ואולי מדובר בהשפעה ישירה של שבתאי עלי, כך שאני בולש בכל מקום אחר סימנים להשפעתו? (עיינו בסוף הסעיף הקודם)

3. "שבויים", של טוד חזק-לואי (הוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר-מודן-צומת-אבי-ספרים-שומר-רונית-קן-כן) הוא יצירה מעניינת. מבריקה לעיתים, משעשעת לפרקים, ואף, ועל אף היותה מוצר מקצועני אמריקאי, מרגשת למועדים, עם סוף אמריקאי במובן הלא-משהו של המילים. המעניין הוא שחזק-לואי מושפע במוצהר מהספרות העברית: משבתאי, יזהר וקסטל-בלום. החלק בו הגיבור, תסריטאי יהודי-אמריקאי, שעובר משבר בגיל 43 (!), מבקר בתל אביב, יעניין כל מי שלוקה בנרקיסיזם החיובי, אליבא דברנר במסתו הידועה על מנדלי, כלומר בהתעניינות במה שהזולת חושב עלינו כאומה, באי הביטול של מה שחושב העולם ב"אֶט" [שהוא ה"סמוך" של העיירה] (לפחות במובן הזה, כל פובליציסט מצוי ב"הארץ" הוא ברנרי).

4. באיחור אלגנטי של שלוש שנים אני ממליץ בחום על המופע הסאטירי "ציפורלה". גם בקור. רוצו לראות (ואז תתחממו ממילא). אינני אוהב במיוחד תיאטרון, אולם המופע הזה המם אותי (או הדהים? קשה להחליט): התזמון, האמירה הסאטירית העקיפה והמעודנת, ולפרקים דווקא הברוטאלית והישירה, מיקוד הזרקור הסאטירי על פינות חשוכות ולא על המובן מאליו (כפי שעושה "ארץ נהדרת"; אגב, הנה סיפור: "למה אתה לא כותב יותר ב'ארץ נהדרת'"? עוצרים אותי המוני עוברים ושבים ברחוב, שקראו פעם מאמר שלי בכתב העת החשוב "ארץ אחרת". הסיפור נגמר) המשחק, השירה והתנועה. מופע ברמה בינלאומית שבמדינה מתוקנת היה הופך תוכנית דגל סאטירית בטלוויזיה הממלכתית. אולי בערוץ אחד? (מותר לחלום!). "ציפורלה" יכולה להיות "החמישיה הקאמרית" של שנות האלפיים.

5. בתחושת מיאון, כשור המובל לבית המטבחיים, הלכתי לראות את ההצגה "הדור השלישי". מה יכול להיות קטלני יותר מפצצת שעמום של אנסמבל ישראלי (מזרחי ואשכנזי!)-פלשתיני-גרמני שמעלה הצגה, חשבתי. אין ביזנס כמו שואה-קונפליקט ביזנס, הרי.

להפתעתי היה חביב. ובעיקר, מצחיק. יעל רונן (זה השם? אין לי כוח להסתכל בגוגל) עשתה בחוכמה והפכה את ההצגה לסאטירה. את היהודי, ערבי וגרמני – לבדיחה. רצינות בנושא הזה היא קלישאה. לפעמים, כשאי אפשר לשנות מצב, כדאי לשנות את זווית ההתבוננות.

זהו אחד הרגעים היפים ביותר ב"התיקונים" של ג'ונתן פראנזן. הרגע בו מבין הגיבור שאת הסיפור שלו הוא לא צריך לכתוב כטרגדיה, אלא – ועם אותם חומרים! – לכתוב כפארסה.

6. רגע יפה אחר ב"התיקונים" הוא הרגע בו מחליט הגיבור למכור את כל ספרי ה"תיאוריה" שלו. בעל חנות היד השנייה, אליו הוא מביא את הערימה, מתבונן בפקפוק בפוקו ושו"ת. [שפתיו המצקצקות וראשו הנע מצד לצד, אפשר לומר, הופכים כך למטוטלת של פוקו]. כבר אין להם דורשים, מציין מוכר הספרים ביובש (אגב, אני, כנראה, וזה סוג של סטייה, כמדומה, אוהב סרטים וספרים שעוסקים במכירת ספרים; כך הוא הסרט הנהדר "נלי ומר ארנו" של הבימאי הצרפתי קלוד סוטה [כן, כן!]). 

7. אני משנה את דעתי, כמו לא-חמור, וסבור ש"שמי הוא אדום", של אורחאן פאמוק, שתורגם זה עתה, הוא יצירה דגולה (או גדולה? קשה לומר). מומלץ.

8. אני משנה את דעתי, ובניגוד למה שסברתי ביני לביני בעשור ומשהו האחרון, יש כזה דבר "השראה". בעשור ומשהו האחרון סברתי שהאמונה ב"השראה" היא קרתנית ומעידה על חוסר תחכום אינטלקטואלי. אבל בחודשים האחרונים מתבהר לי שהשראה היא דבר קיים. ולא מיסטי בכלל. יש, פשוט, רגעים בהם המוח מתחדד והנשמה מצטללת. עניין פשוט של חילוף חומרים. אבל, עם זאת, אלה רגעים של מטמורפוזה לא רק קוגניטיבית, אלא מוראלית. היכולת להינשא במצלמת רחף מעל חייך, להתבונן בהם במיקוד, ומלמעלה, משחררת אותך לרגעים מהאגואיזם המובנה בנו, זה שמלווה את חיינו כצל, וכצל מונע מאיתנו להתבונן בהם בבהירות.

9. אחרי כמה חודשי הפסקה חזרה האישה בבניין ממול לגנוח בקול מעורר (מחשבה, כמובן). וכמו תמיד, הגניחות האקספרסיביות מתחילות באחת וחצי לערך ונמשכות לפחות חצי שעה. את הגבר (/ים? ואולי שה/שים? או שמא טור/טורים?) שלה אין שומעים. את האישה לא ראיתי מעולם. מה כל זה אומר?  

10. הסרט הלא-חדש-כבר של וודי אלן – למרות השמועות על תחייתו של הבימאי, שהתבררו כמוקדמות מדי – הוא דוגמה עצובה לדלדולה של הרוח. הנושאים דומים למה שעסק בהם אלן בשנות השבעים אבל הם כמו שלד בהשוואה לגוף החי (שכלל במעבה שכבות רקמותיו את אותו שלד אי אז). האינטלקטואלים הניו יורקים שלו לא אמינים. זו, למעשה, סימולקרה של האינטלקטואלים הניו יורקים ששרטט (ועיצב) אלן בשנות השבעים והשמונים. הם לא קיימים. הם קיימים כהעתק של העתק, במקרה הטוב.

11. דלדולה של הרוח הוא גם השימוש בשיר "היום", של אהוד בנאי, בפרסומת. הפרסומאים נוגסים כך בעוד חלקה טובה של התרבות, כלומר של החירות והיצירה הלא תלויות.

12. "תיבת נוח", הסדרה החדשה של רני בלייר, הגיעה לפרקה הראשון, ומביכה בו. וחבל. "שבתות וחגים", יצירתו הראשונה והחשובה, מסתמנת גם כשיא של יצירתו. "פרשת השבוע", עם הנטייה לבומבסטיות אמריקנית, בתוספת שיגוע ישראלי, לא הייתה כבר לטעמי. היה בה יותר מדי ממה שאני מכנה: "בואנ'ה, בנאדם, החיים משוגעים. אני אדם יצרי ואוהב לטרוף את החיים, אבל יש לי גבולות מוסריים. אבל איך אפשר לדעת מה הם? בעולם מבולבל כל כך. איזה עולם משוגע. אבל איזה יפה, הא? הזכרתי שאני אוהב לטרוף את החיים? ושהעולם מוטרף? אבל יפה, הא? והמונוגמיה? לא מוטרף? לא יפה? לא בלתי נסבל? כבר אין טוב ורע. אנחנו בכאוס. בוא, גבר, תשתה קפה שחור, ואיזה עראק בקטנה. איזה טריפה, החיים האלה. כמו שאמר הרמב"ם: העיקר. נבוכים. ביד".

אבל, בכלל, האפשרות להנות מצפייה בדרמה טובה בערוצים המסחריים אינה קיימת. ולא כי אין דרמות טובות אחת לכמה זמן (שנתיים). פשוט, תנאי הצפייה בערוצים המסחריים (הפרסומות, הפרומואים מטמטמי המוח, הדברים האלה שקופצים כל הזמן) אינם מאפשרים השתקעות בדרמה רצינית. הם, למעשה, סותרים במהותם דרמה רצינית, בהציעם קיום סכיזופרני, מקוטע, אל מול הליניאריות, ההצטברות האטית, של סדרת דרמה. לכן אפילו לא ניסיתי לצפות בסדרה החדשה של ניר ברגמן. אצפה בה בדי.וי.די או בוי.או.די או סתם בע-תי-די.

כך הדבר לדי-די, י-די-די.

   

 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • איתמר  On נובמבר 9, 2009 at 2:15 PM

    נהניתי לקרוא
    הערה קטנה – לא מסכים אתך בנוגע לדלדולה של הרוח בגלל השימוש בשיר "היום" של אהוד בנאי בפרסומת. באותה מידה אפשר למחות על דלדול הרוח בשימוש בשיר זה ואחרים בחתונות. השיר הזה, כמו שירים רבים של אהוד בנאי, הוא נצחי ויפהפה, ושום פרסומת לא תפגע בו
    בנוגע לסדרה החדשה של ניר ברגמן. יום אחד אולי אכתוב מה דעתי עליה

  • ערן לוין  On נובמבר 9, 2009 at 2:18 PM

    המשבר המוכר זה משבר גיל הארבעים . להוסיף לו אמינות וכאילו אקראיות מזיזים את השעון קצת קדימה ואז הגיבורים חוטפים אותו בגיל 42-43 .
    פוסט מענין מאוד

  • אסתי  On נובמבר 9, 2009 at 3:44 PM

    קח לינק לפוסט של רוברט מקראם – בעליו הגאה של אחד הבלוגים הספרותיים המצויינים של הגארדיין
    It's always the same old story
    http://www.guardian.co.uk/books/2009/nov/08/roth-lessing-tolstoy-greene-shakespeare

  • מירה  On נובמבר 9, 2009 at 4:50 PM

    נדמה לי שקפקא עם יוסף ק. שלו הקדים את שבתאי, לא?
    ו"היום" של בנאי מדולדל ובעיקר מתסכל כי לא נותנים לשמוע, רק חצי דקה, וכל פעם מתקצר.

  • תומר  On נובמבר 9, 2009 at 4:58 PM

    יש ויש. אני בהחלט יכול להבין למה היוונים ראו צורך לגייס את המוזה לפני חיבור חיבור. רגע אחד אתה רגיל, ובשני את מתמלא פלא.

  • נעם  On נובמבר 9, 2009 at 6:08 PM

    אם אתה קורא ספר שלא מוצא חן בעיניך כי הוא לא ראוי ולא ספרות מדוע אתה כותב עליו טקסט שהוא לא ביקורת אלא התנכלות לשמה וזה תמיד ספר של אשה. מה, חייבים לכתוב על כל מה שמתפרסם ובאותה הזדמנות להעליב קצת איזו אשה. גלסנר אתה יודע למה ולמי אני מתכוון ומדובר ביותר מבורקס אחד

  • איריס ח.  On נובמבר 9, 2009 at 6:18 PM

    האם מעלים בישראל ורסיה אחרת של אותה הצגה?
    מעניין…
    וגיל 42:
    האנתרופוסופים מחלקים את החיים לשבעיות ואומרים שכל שבע שנים קורה משהו משמעותי.צריך לשאול אותם אולי.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 9, 2009 at 6:51 PM

    נדמה שיותר משאתה רוצה לשאול, אתה רוצה להשיב…קצת אמת בפרסום בכותרת התגובה.

    ספר שתופס נפח ציבורי – קל וחומר אם הוא נמצא בראש רשימת רבי המכר – דורש התייחסות מביקורת הספרות. אני אינני מאמין בגישה שמי שיודע שזה לא טוב – כבר יודע. אני לא כותב רק לתל אביבים מעודכנים. אני כותב לאוכלוסייה רחבה יותר. וגם לת"אביבים מעודכנים שווה להיזכר כפעם בפעם בסטנדרטים ספרותיים.

  • גליק  On נובמבר 9, 2009 at 8:28 PM

    אריק יפה שאתה עונה לכל מאשים שרוצה ליסגור חשבון אבל אני לא יודע אם זה הכרחי
    במיוחד כשברור שמדובר בחשבון אישי
    ולא ענייני

  • איתמר שאלתיאל  On נובמבר 9, 2009 at 8:36 PM

    וכך גם הפוסט הזה

  • סרנה  On נובמבר 9, 2009 at 10:09 PM

    חסרת

  • אהרן  On נובמבר 9, 2009 at 11:56 PM

    הפרסומות הן הכל. אנחנו מנסים לנגוס במשהו עם תוכן, ולרוב נופלים עליהן, כמו שאריות של צלעות כבש כשמה שנשאר זה רק העצמות. אגב- הטלוויזיה אצלנו כבר מזמן מחוברת לדייויד בלבד. פיתחנו אלרגיה לערוצים כפי שהם, שלא לומר בחילה.
    וזה שאהוד בנאי מכר שיר ? אתה רואה את האושר בלהיות מנותק ? אפילו לא ידעתי (עד שנכנסתי לכאן)

  • קרן  On נובמבר 10, 2009 at 10:18 AM

    פוסט שלך עושה לי טוב על הבוקר. תמיד.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 10, 2009 at 2:29 PM

    על התגובות.

  • אלעד-וו  On ינואר 22, 2010 at 9:37 PM

    זו בדיחה ידועה של סופרים, נכון? על מכירת או הנסיון להיפטר מכל הספרים שלהם, ואיך הם אף פעם לא מצליחים. אני זוכר סיפור קצר כזה של אאוגוסטו מונטרוסו, אבל זכור לי שראיתי את זה בעוד כמה מקומות. אולי אצל בורחס. מעניין אם יש רשימה של יצירות שבהן הבדיחה הזאת מופיעה. הייתי שמח לרשימה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: