קצרים

1. עוגיית המדלן שלי היא החזרה לרכיבה על אופניים, בחוצות תל אביב הפעם, ואני כבר במחצית חיי.

הרכיבה המהירה ברחובות, בשדרות רוטשילד או ח"ן למשל, או – המועדף עלי מכולם – ברחוב שלמה המלך הארוך והעיירתי, הדהירה בירידות החדות המעטות שיש בעיר המישורית הזו, הרוח בפנים ותחושת החופש, מחזירות אותי באחת אל הדהירות ברחובות הכפר בו גדלתי.

סוד הדהירה טמון גם בשחרור מהעיר שיש בחליפה החפוזה על פניה – ואולי גם חלק מקסמי הדהירה ברחובות הכפר היה טמון בשחרור שהיא הציעה מהילדות. 

2. הרלטיביזם התרבותי החתרני והכרסמני יותר אינו זה שטוען שלתפיסות שונות יש מידה שווה של מורכבות ועמקות, כלומר שאין נקודה ארכימדית ממנה נוכל לבקר מורכבות ועמקות מסוג אחד ולבכר מורכבות ועמקות מסוג אחר על פניהן – אלא זה שטוען לשוויון ערכן של תפיסות הסבורות שמורכבות ועמקות גופן אינן ערכים חשובים. כלומר, יש שני מיני רלטיביזם תרבותי.

בעוד ביחס ליופי נדמה שקיים רק רלטיביזם מהסוג הראשון.

כפירה בערכו של היפה היא היום כפירה חמורה יותר מכפירה בערכו של העמוק או המורכב.

3. הציטוט הרווח בו משתמשים לתיאור עצמי באתרי היכרויות ישראליים: "היא לא דומה לאף אחת אחרת, לאף אחת שעוברת ברחוב", הוא הגרסה העברית העכשווית למאמינים בבריאן הזועקים שכולם כאחד אינדיבידואלים המה, בסרט של מונטי פייטון.

3. גם כשהאדם הרוחני יודע שאיש החושים הממוצע יגיע בסוף, בהכרח, ולו בעקבות זקנה או מחלה, להכרת ההבל שבקיום – הוא מקנא קצת בראשון על הדרך הנעימה שיעשה עד להכרת האמיתות שהוא, איש הרוח, הקדים כל כך להכיר בהן.   

4. השאלה הגדולה היא אם כשייווצר אי-שיוויון ביכולת להאריך חיי אדם – קל וחומר ביכולת לחיות לנצח – תתחולל מהפיכה סוציאליסטית.

5. לאדיר מילר, שכמו רבים חיבבתי את "רמזור" שלו, יש תכונה אחת, שהיא פיזית לדעתי, שתרמה להצלחת תוכניתו המוזכרת (מלבד הכתיבה בשיתוף רן שריג – זה השם? – שכתב גם ספר סיפורים מעניין לפני כמה שנים). מילר נותן תחושה שהוא אחד מהחבר'ה באופן טבעי. זה לא משהו בסגנון "ההצלחה לא שינתה אותי", המאולץ. זה לא הניסיון הפתטי של שלמה ארצי להיות אחד העם בשימוש בקיצור ת':"תביאי ת'ג'ינס ותעיפי ת'בגדים, ס'תכלי בלוח שנה, כבר מאי". זו לא "עממיות", כדוגמת העממיות המוחצנת של שלום אסייג. זו מין הילה פיזית טבעית : רק הילה שמקרינה אנטי-הילתיות. למילר יש "no-star quality" .        

6. אנשים בעלי חוסר-טקט מובנה באישיות מחכים עדיין לקומיקאים שלהם.

זו הרי תכונה קומית גדולה, התכונה של אנשים מסויימים, לפזר עלבונות לכל עבר – ובאופן בלתי נשלט, בלי להתכוון לכך, ובלי לשים לב לכך כלל לאחר מעשה.

קריימר היה כזה אמנם. אבל קריימר זעק כולו חריגוּת. אני מדבר על אנשים נורמטיביים, מהוגנים, אפילו חמורי סבר ומצפוניים, שעם זאת יורקים עלבונות כממטרה.

7. אנשים שבין תחביביהם הם מונים "לקרוא איזה ספר טוב" (ההדגשה שלי  א.ג.), אינם קוראים הרבה, ובטח ובטח לא ספרים טובים.

8. על ההבדל בין בלוג לבין ספר: בספר לא הייתי מותיר את פסקה מס' 1 כמו שהיא.

א. הייתי חושב אם המילה "באחת" מדויקת, או שהיא קלישאה מכזבת. האם המעבר אל זיכרון העבר הוא באמת לא מתווך, לא רצוני ומיידי? האם אין בנו, למעשה, תשוקה מתמדת למצוא סימנים, רעב כוסס לאכילת עוגיות מדלן, שיובילו אותנו חזרה אל העבר, כך שהצפת העבר "באחת" אינה, למעשה, הפתעה גמורה?

ב. המילה "חפוזה" דורשת עיון. ואולי החלפה. היא גסה מעט בהקשר הזה.

ג. את התובנה הראשונה במשפט האחרון יש לחדד: האם אין בנסיעה במכונית שחרור גדול יותר מהעיר, היאטמות מפניה, משיש בנסיעה באופניים? מדוע, אם כך, הנסיעה באופניים נדמית – אם היא אכן נדמית כך – כמשחררת יותר? האם משום שהינה השתחררות-מתוך-מגע, בניגוד לנסיעה במכונית שאינה משמרת את המגע ולכן לא את ההשתחררות-התמידית בנסיעה?

לג'יימסון (לא הוויסקי – א.ג.) יש טענה מעניינת שמזכירה את זה, ושהולכת בערך כך: איבוד הקשר בין הספרות למציאות שבמודרניזם שונה מזה שבפוסטמודרניזם – למרות שבשתי התקופות כאחת יש התנגדות לספרות שמשקפת מציאות; אלא שבמודרניזם נשמר קשר עין עם התפיסה הריאליסטית ולכן ההתנגדות לה משמעותית יותר והייתה בעלת ערך משחרר. בפוסטמודרניזם קשר העין הזה אבד – ולכן השחרור, הגדול יותר בפועל, אינו מוחש למעשה.

ד.  התובנה השנייה במשפט האחרון בעייתית: ראשית, האם היא פשוט נכונה? האם הדהירה על האופניים הייתה אכן פעולת הימלטות בזעיר אנפין? שנית, ואולי חשוב יותר, האם היא לא מתחנחנת במלנכוליות שלה?

ה. האם אין בפסקה כולה בלבול בין שני רצפי-רגשות דומים אך לא זהים:

רצף-רגשות אחד, זה שמועלה בה, הוא היזכרות בעבר באמצעות פעילות דומה, גופנית, שנעשית בהווה ונעשתה בעבר. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: האופניים. רצף-הרגש הפרוסטיאני הזה דומה לכלי הפרשנות התלמודי המכונה "גזירה שווה", בה מלמדות זו על זו שתי פרשיות שונות לחלוטין רק בזכות מילה אחת המשותפת לשתיהן.

רצף-רגשות אחר: הרכיבה על האופניים היא פעילות ספורטיבית שכמו כל פעילות ספורטיבית מזכירה לגוף את נעוריו. בגין הזכרת הנעורים, וכמובן גם בגין זהות הפעולה, נזכרת גם, ובעקיפין, רכיבת האופניים בילדות. צירוף לבני הדומינו של העבר-הווה נעשה באמצעות הצלע הדומה: הגוף הצעיר והגמיש. אבל בעצם אין כאן צירוף של לבני דומינו ולא "גזירה שווה" ואולי אף לא רצף-רגשות או היזכרות, אלא יחס כמעט ישיר: הגוף נהיה צעיר "באמת", מצטער, ולכן עולה מאליה הילדות. באחת. 

ואולי זה בעצם הרגש המעורר – מעורר גם לכתיבת הפסקה – שפעל כאן: לא ההיזכרות הנוסטלגית בילדות, אלא ההתפעלות מהנעורים המאוחרים שהתגלו בהווה, וזאת באמצעות הדימיון לילדות.   

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • שלי  On נובמבר 12, 2009 at 12:17 PM

    להיחשף לנבכי החיבוטים הספרותיים שלך. אופן המחשבה ככותב ואז כמבקר. טוב שחזרת באופן כללי.

  • דרור  On נובמבר 12, 2009 at 12:49 PM

    נוהגים לומר שג'ויס הוא מודרניסט. ואני מנסה להבין למה? הרי ביוליסס אין לינאריות, אין חתירה לפתרון, אין בעצם שום הליכה עפ"י קונוונציות ספרויות "מקובלות". אולי זה באמת מה שאתה אומר – שג'ויס עדיין קשור למציאות בניסיונו לחקות תודעה בצורה אמינה (ריאליסטית?). תסכים עם זה?

    ואתה יכול לתת דוגמא, כדי שאבין טוב יותר את כוונת המשפט, לספרות שאיבדה כל קשר עם המציאות (פוסטמודרניזם?)

    תודה, היה מעניין לקרוא.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 12, 2009 at 1:06 PM

    אחת הדרכים בהן ניתן להבחין בין המודרניזם ופ.מ. בספרות, בהנחה ששניהם הם אנטי-ייצוג, כלומר לא ריאליסטיים, היא ביחסם לאמנות גופא. המודרניזם מואס בחיים אך מקדש את האמנות ואילו הפ.מ. חותר גם תחת הגאולה שמציעה (כביכול, לשיטתו) האמנות.
    מה שהעלית זו אפשרות אחרת: שהמודרניזם מנסה לשמר מימזיס, אולם מימזיס של הפנימיות הסובייקטיבית. זה לטעמי נכון לגבי ג'ויס ובמיוחד לגבי המודרניזם של פרוסט. מאידך גיסא צריך לזכור שגם פלובר הוא מודרניסט, ואולי הראשון שבהם, והוא כתב ספרות ריאליסטית. אלא אם כן מתייחסים לפלובר כותב המכתבים ("ספר על כלום") ומתעלמים מפלובר הסופר, כשמדברים על המודרניזם שלו.
    בכל מקרה ההבחנה בין מודרניזם לפ.מ. כז'אנרים היא הבחנה מסובכת ורבת מחלוקות. לגבי פניגאן ווייק של ג'ויס (שלא קראתיו), הוא נתפס כמבשר של הפוסטמודרניזם בעיני רבים.
    אולם מה שג'יימסון ניסה לומר הוא מעט שונה. ג'יימסון מבחין, כמדומני, באופן הנועז הבא בין המודרניזם לפוסט. במודרניזם ניתק הסימן מן הרפרנט שלו בלבד – כלומר מן המציאות, וכך זכתה הספרות ב"אוטונומיה" – אך לא מן המסומן. ואילו בפוסט ניתק המסמן מן הרפרנט והמסומן כאחד. הניתוק הזה, שמבטיח כביכול יותר חופש, דווקא מבטל את האוטונומיות של הספירה התרבותית. בהזדמנות אזכר בטיעון המלא וארחיב על כך.

  • דרור  On נובמבר 12, 2009 at 1:06 PM

    ממש כיף לקרוא את הטורים האחרונים שלך. יש בהם איזה שחרור מהספרות, אולי זה שאתה מדבר עליו בסעיף 8, שבאופן פרדוקסלי לא הופך אותם ספרותיים פחות, אולי יותר

  • אריק גלסנר  On נובמבר 12, 2009 at 1:14 PM

    דרור ושלי

  • *ב*  On נובמבר 12, 2009 at 3:32 PM

    כיף לקרוא. שעשע במיוחד "(לא הוויסקי – א.ג.)", קריצה חכמה בעניין התוספת המשונה הזאת של ראשי תיבות המראיין בסיומם של דבר הנאמר בסוגריים, כאילו היתה כאן אפשרות אחרת, שאת (לא הויסקי) כתב דוקא הכותב עצמו, אריק גלסנר, ולא א.ג כפי שמסתבר.

  • דרור  On נובמבר 12, 2009 at 3:43 PM

    אשמח לקרוא גם את ההסבר המורחב.

  • רן  On נובמבר 12, 2009 at 6:10 PM

    קוטזי כתב יפה על אפיזודת הרכיבה על אופניים של אימו, ואיך הוא ואביו דיכאו אותה, מפני שראו בה שחרור יתר וגרוע מזה, פרץ נעורים, שלא יכלו להתמודד עם החן והיופי שלו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: