קצרים

1. רעיון בעבודה:

אחד הקומפלימנטים המאפיינים את התקופה בה אנחנו חיים הוא: "הוא לא לוקח את עצמו יותר מדי ברצינות". השבח הזה מטעה כי הוא אינו הלל לענווה, או אינו בעיקר הלל לענווה, ולחילופין אינו דרך עקיפה של החברה להעניש את הבולטים מדי בקרבה, אלה שכן "לוקחים את עצמם ברצינות".

לטעמי, השבח הזה נובע בעיקר מקואליציה מפתיעה בין חרושת-התרבות, השפעות הפוסט-סטרוקטורליזם והתפשטות תפיסות הניו-אייג'.

אם יש משהו שחרושת-התרבות עוינת באופן אינהרנטי הרי זו הרצינות. כי הרצינות היא המקום שמאפשר לשפוט את חרושת התרבות עצמה ואת הבלותה. לכן לא רק שחרושת התרבות מעוניינת לבדר את הקהל. הפרוייקט שלה אימפריאלי יותר. היא מעוניינת לשכנע את הקהל שבעצם אין דבר אחר חוץ מהבידור ומהבדיחה. הכל בדיר והכל בדיח. אם הכל בדיר ובדיח, אם הכל ייכבש בידי צבאות הדאחקה, הרי לא תישאר מובלעת לפליטה שמשם יהיה אפשר לבקר את חרושת התרבות (או את "הבידור הקל", בלשונו החיננית בארכאיותה של שלום חנוך בשיר מ"מחכים למשיח", שמתאר את ניסיונות ההימלטות שלו מהרעש הלבן הישראלי). 

העוינות כלפי הרצינות, מתבטאת בהאלהת הדאחקה שמאפיינת את הרגע הנוכחי בחרושת התרבות הישראלית. תוכניות ההומור (הירוד, לרוב) בטלוויזיה הישראלית שניות בכמותן רק לתוכניות האוכל. "צחוק מהעבודה", "קצרים", "לא לפני הילדים", התוכנית ההיא של מיה דגן ועוד. לדאחקה הוקם בארץ אף ערוץ משלה: "ביפ". ארז טל – אולי הדוגמה הישראלית הבולטת ביותר למושא עכשווי לקינת הנביאים על "רשע וטוב לו" ו"דרך רשעים צלחה" [חוץ מגל אוחובסקי, ייתכן {ואני מדבר על הפרסונות הציבוריות של השניים}] – של "מועדון לילה", מושב לצים תהילימי ממש, הוא המגלם המובהק ביותר של התפיסה שדבר לא חשוב (כמובן אין זה נכון, חשובים הקריירה והכסף והסטטוס של המשתתפים, אך על זה לא צוחקים ב"מועדון לילה"; שמכללו, אגב, אני מוציא את שי משי ודרור, אנרכיסט אמיתי ושיש, אגב אגב, ולא אחד, שטעו וחשבו אותי להוא, פיזית כוונתי [אך, אגב אגב אגב, לא בגין זאת אני מוציא אותו מהכלל]), תפיסה שכאמור תביעותיה אימפריאליות על מנת להבטיח את שרידותה, להבטיח ששום חבורת מורדים לא תרד מההרים ותסכן אותה.

"לא לקחת את עצמך ברצינות" זה להבין עניין. להבין שאין שום דבר רציני, לא הפוליטיקה, לא האהבה ולא – וזה העיקר – אתה עצמך. כלומר הקיום. זו אותה תחושה בדיוק שניטשה קרא לה "ניהיליזם" וביקש להימלט ממנה, בין השאר, באמצעות רעיון "החזרה הנצחית", רעיון שיעניק לכל תנועה שלך בהווה משמעות נצחית ולכן מן הראוי שתיקח את עצמך ברצינות, אם אינך רוצה לנצח לצפות בעוד עונה של "הישרדות", סתם דוגמה.   

בקיצור, האיסור "לקחת את עצמך ברצינות" מסייע ביתר קלות לכיבושם של הנשלטים בתרבות. 

אבל התפיסה הזו מקבלת חיזוק ממקום מפתיע, מהניו-אייג' ומתפיסות מזרחיות. "לא לקחת את עצמך ברצינות" הנו, במילים אחרות, ויתור על האגו: מידה נשאפת מאד בניו אייג'. עד כדי תחרות בין אנשים, של מי האגו קטן יותר. וכמובן, מקבלת היא חיזוק מפירוק הסובייקט המפורסם, אותו פרוייקט פוסט-סטרוקטורליסטי שכפי שהעירו המעירים הנו הבאת תבן לאפרים, זאת כיון שהקפיטליזם עצמו, בפרגמנטציה שהוא עורך לקיום שלנו, מפרק את הסובייקט טוב יותר מכל פילוסוף צרפתי.

אבל האגו המושמץ הוא רכושו היחיד של הפרולטריון והתייחסות לעצמו ברצינות היא כלי הנשק היחיד שיש בידיו. פירוק האגו, האיסור על "לקיחת עצמך ברצינות", הוא סוג של פיזור ועד העובדים של היחיד, פירוק ופיזור המאפשרים ביתר קלות את התמרון של הסובייקטים-לשעבר בחברה שלנו.

נ.ב.

וזה לא סותר שיש אנשים שלוקחים את עצמם ברצינות והם בהחלט בלתי נסבלים בגלל זה.

 

נ.ב.נ.

הדברים שלעיל אינם מבקשים לסתור את הטענה שיש מעלות רבות בויתור – מסוים ולפרקים – על האגו (אינני מאמין בויתור גורף).

 

2. רגע של אמת אופייני בתרבות העכשווית: "הרי מה בעצם אנחנו באמת רוצים? אהבה. זה הרי כל מה שאנחנו רוצים".

האמנם? האמנם זה כל מה שאנחנו רוצים? האם איננו רוצים גם להכאיב? לסבול? להרוס את עצמנו ואת האחרים? האם איננו רוצים, לכל הפחות, להיאהב יותר מהאחרים?

3. אחד הרגעים המעזעים, או שצריכים לזעזע, כל גבר או אישה, הוא הרגע בו הם מבינים שאיש/אישה מסויימים שהם מכירים לעולם, לעולם לא יוכלו למשוך אותם. ולו יתגלו הללו האחרונים כגברים או כנשים החכמים בעולם, ולו יתגלו כטובי הלב ביותר, המצחיקים ביותר, המעודנים ביותר, ואף המסוגלים לאהוב ביותר את הראשונים ולהבין ללבם ביותר. כשאדם מכיר בכך הוא נפגש עם הלא-אנושי שבאנושי, עם הטבע שזורם דרכו – כמו אוטוסטרדה שפלשה לכפר שליו ורמסה אותו תחתיו – שלא לרצונו.  

4. אני אמנם רק באמצע "מותו של באני מונרו", של ניק קייב (בתרגומה הקולח של רוני בק; הוצאת "מודן"), אבל במסגרת אינפלציית הערכה שיש באחרונה בקרב מבקרי ספרות לזמרי רוק, overestimation, אולי הדברים הבאים לא יהיו למותר.

ובכן, קייב בספרו החינני – המתאר את חיי גיבורו הלא חינני, הערס החרמן והאטום – הוא ילד תם ומכמיר לב, המעורר אותנו למחוא כפיים לשטיקים הספרותיים התמים ומכמירי הלב שלו, בהשוואה לגיבורו הספרותי של קייב עצמו, מרטין איימיס,  ולגיבור ספרו "money" מ – 1983. מאותו סלע קשה של ערס בריטי שחולם על ואגינות וכסף 24/7, ולפרקים מתרענן מצמד הנושאים הארציים-משהו הללו בחקר מעמיק של תרבות האלכוהול, יצר איימיס יצירת מופת צלולה, המעוררת שאגות צחוק ומחשבות מעמיקות. ואילו קייב יצר חיקוי סביר.

5. הבנתי מה התחושה שמעוררת בי הקריאה בחלק מהכתבים של פרדריק ג'יימסון. 

הקריאה בו מעניקה את מה שמעניקים הכותבים הריאליסטים הדגולים. גדולתם של הריאליסטים הדגולים אינה בכך שהם מחקים כיאות את המציאות, אינה המימזיס הצייתני כשלעצמו, כפי שטועים לחשוב.

גדולתם היא בכך שהם מראים לנו שהמציאות עצמה אינה שטוחה, אינה מפוענחת כה בקלות, היא מורכבת, מרובדת, מלאת סתירות, טראגית, קומית, תפלה וכו'. בכך הריאליסטיקנים הגדולים מחזירים את הקסם לעולם, מצליחים ליצור פעולה הפוכה לסטיכיות של הדיסאנצ'נטמנט, שמקס ובר ביכה כסממן של החיים המודרניים. הריאליסטיקנים הגדולים הם בעלי שליחות דתית בטיבה, בהחזירם לנו את ההתפעמות, תחושת הסחרחורת ואף האימה מהעולם המוכר לנו עד זרא, המוחזר לנו והנה הוא זר ומוזר (מוחזר לחיים, כמו בידי אלישע, והנה הוא מזורר; אני יכול להמשיך).

 וג'יימסון מצליח לעשות זאת בתנאי פתיחה קשים: בתיאור הפוסטמודרניות, שמלכתחילה, חלקים בה, מתנגדים בדיוק להנחה שהעולם "עמוק" ומורכב ובעל "משמעויות" נסתרות כאלה או אחרות.  

וההבנה הזו, אגב, אירונית. כי אם יש לאקונה בולטת אצל ג'יימסון הרי היא העובדה שהוא אינו אוהב – ואולי גם לא מבין במיוחד ב – פרוזה. שירה, ארכיטקטורה, קולנוע, אמנות פלסטית – כן. פרוזה – לא.   

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • אהרן  On נובמבר 23, 2009 at 8:08 AM

    דיבר אלי. אפשר לראות זאת גם את המאבק כדרמה אישית של כל אחד מאיתנו. בין הכוחות המבטלים, הכאוטיים, המנשבים מן הסוף המר, מן הבליה שלנו ושל מה שנותר מן התרבות שלנו ובין מה שאנו מתעקשים להחזיק בו עד הרגע האחרון. אולי הפער בין סיפור מותו של ר' עקיבא שגם מול מותו אמר שמע ישראל, ובין גיבור "הקיר" של סארטר" שמול גזר דין המוות, רואה את כל ערכי חייו מתבטלים ומתאיינים. אולי חלק מן האיום בקיצוני הימין אגב נובע מכך שהם לוקחים את עצמם ואת המציאות ברצינות עד הסוף. לא מוכנים לראות את ההומור שבמצב.

  • אסתי  On נובמבר 23, 2009 at 8:33 AM

    הוא ה"לא לעשות עניין", קונספט חינני שפשה במקומותינו.
    "למה לעשות עניין" – זה הדגל. וככה לא עושים עניין משום דבר כי הכל הרי חסר משמעות כזה כאילו, היחס שלנו לעובדים הזרים, היחס לפלסטינאים, היחס לשחיתות השלטונית, היחס למפוטרים שלנו, לעובדים שלנו, לתרבות שלנו…
    למה לעשות עניין?
    באמת למה?

  • נועם  On נובמבר 23, 2009 at 12:02 PM

    1. הצבעת על דבר נכון: עריצותה של "קלות הדעת" המטמטמת, השכנוע הגורף (לעתים כמעט אלים) שלא ניקח את עצמנו ברצינות, בעיקר אם אנחנו ביקורתיים (כלומר מסוכנים).
    והערה קטנונית: תבן לעפרים (ולא לאפרים).

    2. מספיקה השאלה: מה בעצם אנחנו רוצים? אפשר להמשיך באופנים שונים, לא רק עם אהבה. עצם השאלה, העמדת מורכבות החיים על דבר אחד, כבר כאן מופיעה ההשטחה והטריוויאליזציה.

    3. הייתי מוסיף, גם ההכרה שלא נוכל בשום אופן להיות מושכים בעיני מישהו.

  • מיכל  On נובמבר 23, 2009 at 4:00 PM

    איך זה תמיד, שאלה שאנחנו מייחלים שיפסיקו כבר, הם אלה שמאוד, מאוד, מאוד לוקחים את עצמם ברצינות, ואילו אלה שמקטינים/ממעיטים/מזלזלים בעצמם, הם אלה שהיינו רוצים שיתחילו, אולי בכל זאת, לקחת את עצמם קצת יותר ברצינות…

  • אריק גלסנר  On נובמבר 23, 2009 at 4:22 PM

    על תגובותיכם. לא תמיד יש לי הפנאי והפנאי הנפשי להגיב לכל אחד ואחת אבל אני קורא כל תגובה בעיון.
    לנועם – משום מה עומדת מול עיני פרשנות של רש"י בספר שמות ובה המשפט הנ"ל בשתי גרסאות: "תבן אתה מביא לעפרים (וי"א אפרים)". בהיותי בתוך גולת תל אביב ונטול ספרים לבושתי (ספריית ספרי הקודש שלי בבית ילדותי כרגע) איני יכול לבדוק זאת.

  • תומר  On נובמבר 23, 2009 at 5:27 PM

    בקשר בין הניו-אייג' ל"לא לקחת את עצמך ברצינות". לדעתי (ואני נסמך על גדולים בהרבה ממני – צ'רלס טיילור) יש גם קשר בין אותו אתוס לרפורמציה עצמה, שהשטיחה את העולם ופירקה את ההיררכיה הכנסייתית (והיררכיות אחרות בעקבותיה), וקידשה את החיים ה"רגילים" (כלומר לא להיות נזיר, בישוף, אציל – אלא בורגני טוב ועמלני).

    אבל אני כמובן משתדל מאוד לא לקחת את עצמי ברצינות. אני חושב שהמחלה של המערב היא שהוא לוקח את עצמו מדי ברצינות. זה נכון שזה יכול לשמש כנשק בידי מדכאים למניהם כנגד השאיפות המוצדקות של המדוכאים (מה לא יכול?). ובכל זאת. קודם כל אל תיקח את עצמל יותר מדי ברצינות. אחר כך תראה מה בכל זה אפשר לשפר, ועבוד על זה. ודאג לאחרים כמובן, וגלה איכפתיות. אבל קודם כל, ואחרי הכל, זכור שאתה בדיחה.

    זה באמת לא פשוט. יש כאן, אם יותר לי להתפלצן, דיאלקטיקה עדינה ומסע על חודו של תער. אבל האופציה של לקחת את עצמנו ברצינות הרבה יותר גרועה: מלחמות דת ובדידות קיומית הן תולדותיה.

  • אריק גלסנר  On נובמבר 23, 2009 at 5:38 PM

    אכן דיאלקטיקה עדינה, מסכים אתך בזה. אולי המחלוקת המסוימת בינינו היא עניין של דגשים, של הטעמות. אני מרגיש שהדרך הנשאפת, או ליתר דיוק השיא אליו ניתן לקוות בעולם הזה, הם בבחינת "רצוא ושוב", להיות בעל אגו ולא להיות כמעט בו זמנית, לקחת את עצמך ברצינות ולא לקחת את עצמך ברצינות בו זמנית. הרגשה שאותה היטיבה ורד קלפטר לנסח בשיר שכתבה: "הכל חשוב ולא חשוב". או כמו שאמר פיצ'ג'ראלד בוידוי המצמרר שלו על הידרדרותו: אינטליגנציה אמיתית נמדדת ביכולת להחזיק בו זמנית בשני רעיונות סותרים.

  • אהרן  On נובמבר 25, 2009 at 11:48 PM

    לאריק שלום

    באשר להערתך על היתרונות ששליטי התרבות עשויים למצות מהעלאת ערכי "הומור עצמי" "לקחת את החיים בקלות", הרי פתחת כאן תיבת פנדורה של ניתוחים מרקסיסטיים לערכים כביכול חיוביים.

    ברוח מאמרך האחרון בארץ אחרת, הרי כבר כריסטופר לאש בספרו "תרבות הנרקיסיזם" הצביע על הבעיה שבטיפוח תדמית רדיקלית ללא תוכן מוגדר. אפשר להמשיך את קו מאמרך ולתהות האיך האליטה עשוייה לנצל את ערכי הסובלנות והסובייקטיביות לטובתה. הרי בחסות ערכים אלו שוטפת התרבות את מוחם של המעמד הבינוני בערכים אנטי מריטוקרטיים.

    אין חשש שהאליטה תלך שולל אחרי הסובלנות המדומה שבאח הגדול או לריבוי דעות בזכות רפואה אלטרנטיבית. אך ההמון חסר יכולת להגן על ילדיו בפני הטמטום הפושט ממקלטי הטלוויזיה והעיתונים בחסות ערכי הסובלנות והזכות לסובייקטיביות.

    אולי תעלה בבקשה את מאמרך האחרון בארץ אחרת. קראתי את לאש לפני כשלוש שנים וכמדומני שלא הבנת אותו נכון באשר לנושא הסלבריטיס. הוא מדבר שם בהקשר סוציולוגי של קריסת היררכיות ועליית הסלבריטיס המפורסמים באשר הם מפורסמים. התוכל לתת מראה מקום למה שהבאת ממנו בארץ אחרת.

  • חנוך  On נובמבר 29, 2009 at 5:56 PM

    השאלה היא האם יתכן שבעצם זו כן אמת, ויש סוג של אהבה שמשחרר מן העולם ההשוואתי של "יותר מהאחרים" ( אולי אין לחפשה בדמותו של אדם אחר)

  • אנה  On דצמבר 3, 2009 at 4:19 AM

    אתה נבון מאוד , אבל הבנתי כעת מה הבעיה. אין מוסיקליות בכתיבה שלך.
    null

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: