קטע ממואר (בדוי-למחצה) בעקבות כמה מאירועי האקטואליה: "בממלכת הישיבה ההררית"

בספסל הקדמי בבית המדרש לומד בנו של ראש הישיבה, הגדול מבני שיעור אל"ף, והוא בתוכם, בתשע שנים. בן הרב, בעל עור הפנים הרוחני שקוף, שממנו פורץ זקן שחור, משיי אך פרוע, ובקדמת ראשו בלורית שיער שחורה וסתורה, סרבנית, יושב על הספסל כשרגלו הימנית מונחת תחתיו ומבצבצת מתחת לירך שמאל. הוא נשוי לבת הרב המפורסם של היישוב הסמוך ומתנועע במתיקות על הסטנדר שלו. בן הרב הוא עילוי אמיתי, אומרים כולם, אך כמו הלל הזקן בן הרב לא מסרב לאף שאלה טיפשית של תלמידי שיעור אל"ף. למעשה, תור של שואלים נוצר לעיתים בסמוך למקום ישיבתו. עיניו המאירות של בן הרב ממוקדות בשואל כאילו בשאלה הנשאלת תלויים חייו של המשיב. בן הרב מתיר את הקושיות בשכל בהיר ועמוק, קולו כמעט נוהם אך אינו חורג מאוושה רבת עוצמה. גם בלימודי האמונה (הביטוי המחליף אט אט את הביטוי "מחשבה", אבל נאמר בהכרת ערך, בהתפנקות, מבחילה מעט. כל זה נקלט במטושטש, כמובן) נחשב בן הרב מעמיק ביותר.

הוא, תלמיד שיעור אל"ף, מציץ בבן הרב ממקומו באחד הספסלים האחוריים ומתלבט אם השאלה שמצא לשואלה ראויה להבאה בפניו. הוא מודע לכך שהוא יכול להתמודד עם השאלה בכוחות עצמו, או בעזרתם של משיבים אחרים, אבל הוא משתוקק לשוחח עם בן הרב. הדרת המלכות והענווה שמקיפה את בן הרב, שחור הזקן, מושכת אותו (וגם מעט מקוממת, במטושטש).    

 

עוד בן יש לראש הישיבה. מבוגר יותר מהאריה החרישי והעניו שיושב בספסל הקדמי בבית המדרש. הבן המבוגר יותר הוא רב של אחד היישובים הקטנים ליד שכם (לימים יעמוד בראש ישיבת ההסדר במקום, יעמוד גם לימים, כעבור שמונה עשרה שנה ליתר דיוק, בלבה של מחלוקת ציבורית בסוגיית הסרבנות), אך מגיע לישיבה להעביר שיעור פעם בשבוע. גם הוא אדם עמוק-רעיונות אך מבטו חמור יותר, פניו עגולים-גשמיים יותר, קולו גבוה יותר, ציציותיו משתלשלות פחות, אינן רשולות כציציות אחיו, שיערו מבריק, מסורק לצד, מהודק ולא סתור, לבושו מוקפד יותר משל אחיו והוא גם זהיר בכבוד עצמו, שלא כאחיו. הרב בן הרב המבוגר נועל נעליים שחורות מבריקות והולך מוטה פלג גופו העליון לפניו, יותר נחוש מאשר כפוף, ולצד גופו תיק עור שאינו מהוה וסביב פניו שיער זקן מטופח ופאות קטנות נאות, הדוקות לאחורי תְנוּכיו. משקפיו מעודנים ואינם פוצעים את העין, כמו משקפיהם הרבועים של בחורי ישיבה רבים.

 

קוצר הרוח שלו מלכותי ולא אצילי. באחד השיעורים הודף הרב בן הרב באלימות שאלה קנטרנית של בן שיעור אל"ף, שמקורב לאנשים בישיבת "קבר יוסף" שבשכם. "זו שאלה שכמית", רותח בגדלות בנו הבכור של ראש הישיבה, "שאלה של אנשים פלגניים, מפלגי מלוכה", מאדים הרב בן הרב ומעט רוטט. למרות שיצא משליטה, וכמו בכל יציאה משליטה יש במראה משהו חלוּש ומרתיע, ולמרות שברור שרקע אישי ניצב מאחורי הדברים, משהו בחרון מעלה האדים של בן הרב מזכיר לו, השומע, מחלוקות תלמודיות שמפאת פגיעה בכבודם של תלמידי חכמים נסתיימו במוות של אחד מבני הפלוגתא (ובעוד שלוש עשרה שנה יבקש לראיין לעיתון את הרב בן הרב ולא יהיה בטוח בשיחה שהרב בן הרב מזהה אותו. אבל בסירוב קצר הרוח של בן הרב הבכור – אנחה ואז: "לא, אני לא רוצה…זה לא נעים לי" – הוא יזהה את ההקפדה הוותיקה על כבודו שיש בה יסוד רתחני ואטום, אבל גם הוד).

הקשיות הגובלת באכזריות של הרב, הבן הבכור של ראש הישיבה, מתבטאת גם ברעיונותיו, המקוריים ביותר, אותם הוא מביע בישירות, מביכה ומסעירה. כשהוא מלמד מתוך הספר "מידות הראי"ה" על מידת הגאווה, הרב בן הרב מסביר שהגאוותן אינו נענש אלא, פשוט, נקטף, כפי ששיבולת בשדה העומדת זקופה מעל חברותיה מפתה את ההולך לתלוש אותה. "אין כאן עניין של עונש", הוא מסביר בקשיות ובאטימות מרהיבות, "אין כאן עניין של קטנוניות, אלא כך היא דרכו של עולם שמי שמגביה את עצמו נקטף".

ובאחד מפיתולי השיעורים בן הרב מסביר לתלמידים, הרווקים ברובם, מדוע ילדים קטנים הם חמודים. "לולי זה הם היו פשוט מתים", הוא אומר בלי רגש. "החמידוּת שלהם נוצרה כדי שישימו אליהם לב ויטפלו בהם". הרב בן הרב מחקה ללא רגש את ההתמוגגות שמעוררים ילדים בקרב המבוגרים, "א קוצ'י קוצ'י קוצ'".

באותו נטורליזם ואדישות מקוריים ומהממים הוא גם מסביר למה יותר ילדים ממבוגרים מתים בתאונות דרכים. "פשוט, מי שישן ולא מתגונן מפני הפגיעה נפגע יותר ממי שמספיק בשניות האחרונות להכין את גופו וילדים, חוץ מזה שגופם שביר יותר, פשוט ישנים יותר בנסיעות".

 

ביחד עם אחיו הענוותן וגיסו יפה התואר ונטול הזקן, שלמד בישיבת הגוש, וכמובן תחת שלטונו של אביהם, מתקיימת בישיבה שושלת מלכותית שמעניקה ללומדים תחושות הדר ויציבות.

 

ראש הישיבה כסוף הזקן וגבה המצח, שלאופקו נמתחים קמטי הגות לא עמוקים אך רבי הבעה, כמו ירש מבנו הבכור את רתחנותו, אבל זו התגלגלה אצלו למין רטט של התרגשות שראש הישיבה אינו שולט בו כאשר הוא מדבר על נושאים המסעירים אותו. ואילו מבנו הצעיר יותר ירש ראש הישיבה את המבט טוב העין שבו הוא סוקר את בחורי הישיבה כאשר הוא מגיע לבית המדרש. ראש הישיבה לבוש בבגדים שחורים, כמו רב חרדי, למרות שאין לפקפק בו לכאורה, בו, אחד מתלמידיו המובהקים של הרב צבי יהודה קוק. ראש הישיבה מעביר שיעור כללי פעם בשבוע אבל ניכר שהשיעור נועד להרחיק לזות שפתיים שאין הוא תלמיד חכם גדול. השיעור אכן בסיסי והוא, בחור הישיבה הטרי, מבקש לראות בדרך הישרה ונעדרת הברק של השיעור הוראה מכוונת להתרחק מדרכים שאינן ישרות בלימוד ובמידות.

 

כמו שמן הזית והזעתר שעל השולחן בארוחות, נוצקו לישיבה יסודות ארציים שמחשלים את קיומה, מדגישים את יסוד המלכות ומבססים את חצר המלוכה שבה. אחד היסודות התומכים הראשיים הוא גבר מזוקן בפראות מסוימת, בעל פנים חרושות, מצולקות כמעט וסמוקות, בריא בשר אך מוצק, הנשען דרך אדנות על מקל הליכה מעץ משוח, בגין פציעה במלחמת יום הכיפורים. הוא יד ימינו של ראש הישיבה הנשלחת לעולם המעשה. אגדות נקשרות לראשו כמי שמשיג תקציבים הן לישיבה והן ליישוב הארץ וכן אגדות בדבר נסיבות פציעתו וקשריו עם אריק שרון. בפעמים המעטות בהם דיבר בעל המקל לפני התלמידים, מתוך אי רצון לדיבורים של איש מעשה, אי רצון מודגש קלות, ומתוך הכרה, מודגשת גם היא אך לא מזויפת, בבכירותם של תלמידי החכמים על אנשי המעשה, הוא מזכיר, תוך גמגום קל אך תוכן ממשי שמפצה עליו, תוך הישענות על מקלו שמוסיפה לו דווקא און וחיות, "דינֶרים" בארצות הברית שנועדו לאיסוף תרומות כמו גם שיחות עם מנהיגי המדינה. (הוא, המאזין, עדיין אינו יודע עד כמה ההדר הגשמי הנרמז בדבריו של יד ימינו הצולע של ראש הישיבה, המקופל בייחוד במילה "דינרים", מלהיב אותו במסתרים).

 

הוא מרגיש את עצמו, במעורפל, ראוי להיקשר לשושלת הישיבה המלכותית כיון שאביו למד עם ראש הישיבה עוד ב"מרכז" ואולי גם ב"כרם", ישיבת "כרם ביבנה". אבל הוא מחליט לא להתוודע עדיין אל ראש הישיבה ונהנה מכך שהוא בן מלך שמתחזה לבן עניים ואינו מגלה את זהותו. הוא רוצה להצטיין בלי קשר לייחוסו ואז, כשיוכר כמצוין בכוחותיו-הוא, יחשוף אותו, את הייחוס, ויתאחד עם המשפחה המלכותית.

 

אומרים גם שלראש הישיבה יש בת צעירה.

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • תומר  ביום דצמבר 14, 2009 בשעה 7:56 PM

    ונותר לתהות עד כמה בדוי, ומהי "מחצה" במקרה הזה.

  • אריק גלסנר  ביום דצמבר 14, 2009 בשעה 10:30 PM

    מסיבות מסוימות ואני מניח שמובנות אני לא יכול לומר בפומבי

  • עמיחי  ביום דצמבר 15, 2009 בשעה 1:13 AM

    אבחנות דקות של בחור צעיר, והנה חולפות השנים והן עדיין תקפות.

  • יוני  ביום דצמבר 15, 2009 בשעה 7:51 PM

    אבחנות עמוקות, מהיכן הידע?

  • שמוליק  ביום ינואר 4, 2017 בשעה 11:37 AM

    תודה!

    התיאורים של בני ראש הישיבה א' ובעיקר י' הם מדוייקים ואותנטים מאוד, לטיעמי.

    תהליך היציאה מהישיבה מרת אותי, ואשמח מאוד לקרוא דברים שלך בנושא.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: