קצרים על "בדרכים" + אחד על "ארץ נהדרת"

1. "ארץ נהדרת" הואשמה בשמאלנות וספגה ביקורת טפשית ואף מסוכנת לחופש הביטוי מצד חוגי הימין על התכנים ששודרו בתוכנית הבכורה של העונה החדשה שלה.

אבל הבחירה של "ארץ נהדרת" לשדר ביום שישי, ערב בו הצופים הדתיים אינם יכולים לצפות בתוכנית, היא החלטה שגויה ואומללה. יש בהחלטה הזו עלבון גדול כלפי חוגים רחבים בציבור. כאילו אומרת התוכנית: לא רק שנבקר אתכם במערכונים שלנו, אפילו לא תוכלו לצפות בנו. אין לנו צורך לא בכם ולא בדיאלוג אתכם. אנחנו מדברים עליכם – לא אתכם.

2. כמה הערות לא שיטתיות וחטופות על "בדרכים"

א. קרה לי דבר משונה עם היצירה הזו שאני עומד בפני סיום קריאתה (את ההקדמות המדעיות הרבות שנוספו לה במהדורה הנוכחית טרם קראתי. השארתי אותן לסוף). לא מזמן כתבתי כאן על כך שבדרך כלל איני משנה את דעתי לגבי ספרים שקראתי בעבר, גם אם קראתים בבגרותי המוקדמת מאד, כשאני שב וקורא בהם היום. והנה, את "בדרכים" נטלתי לפני כשתים עשרה שנה לידיי בציפייה ובתשוקה גדולה ולא הצלחתי אז לסיימו. הספר הנחיל לי מפח נפש עצום. הוא נדמה לי כספרות פטפטנית, שטחית, חסרת ערך ובעיקר משעממת. והנה, אני קורא בו כעת, ואני אחוז בהתפעלות כמו בדלקה: איזו יצירת מופת כבירה! איזה סחף נהר אדיר ומטלטל!

מה אירע? האם הפרסום של הנוסח המלא כעת משנה כל כך את היצירה? ואולי זה התרגום של שאול לוין (למרות שהמתרגם הקודם הוא מתרגם נחשב, ובצדק)?

ב. על גב העטיפה מצוטט בוב דילן המביע את הערצתו ל"בדרכים". עובדה היסטורית מרתקת היא שמבשרי הסיקסטיז היו אינטלקטואלים וסופרים, אנשי המילים, בעוד בסיקסטיז היו גיבורי התרבות מוזיקאי רוק. שנות החמישים השמרניות ייצרו שורה של גיבורי תרבות אמריקאיים חתרניים שהיו ברובם הוגי דעות, סופרים ומשוררים: גינזברג ובורוז וקרואק ונורמן או. בראון, הם דוגמאות בולטות.

ג. מותר לי לטפוח לעצמי על השכם? טפיחונת קטנה? קראתי את היצירה ואמרתי לעצמי, "אבל זה ממש סלין, איך לא ראיתי בקריאה הראשונה את עוצמת השטף המילולי הסלינית שיש כאן, שמתחברת לשטף הקונקרטי של התנועה ביבשת האמריקאית (אצל סלין התנועה היא תלת-יבשתית)? אבל קרואק ידע בכלל מי זה סלין?". והנה, בעמוד 364, נזכר קרואק בזמן הנסיעה בחשמלית בדטרויט בכך שסלין נסע בחשמלית הזו גם כן (הוא מתכוון כנראה לגיבורי "מסע אל קצה הלילה").

ד. עוד השפעה וודאית לטעמי על קרואק היא של הסופר הגדול, בן דורם של המינגוויי ופיצ'ג'ראלד, תומס וולף (תרגם שניים מהרומנים הגדולים שלו בדרכו המיוחדת אהרון אמיר). ההיקסמות הארוטית של שניהם מהיבשת האמריקאית (כמו מהאישה הגדולה מ"וואלס עם באשיר", מבליח דימוי), מהנסיעה על גבה.

ה. צריך לשים לב לנקודה מרכזית באפוס הנוודי והכביכול מצ'ואיסטי הזה (ממש לא מצ'ואיסטי, ועוד על כך מייד). הגיבור, קרואק, חי עם אמו! היא הנוכחות היציבה הקבועה מאחורי כל מסעות הנדודים. ממנה הוא נוסע ואליה הוא שב. כדי להבין את הייחודיות של הסיטואציה, ושל הספר הגדול הזה (בקריאה הבוגרת שלי היום), צריך רק להיות קשוב למלוא האפקט הקומי הלא מכוון שמקופל בגב העטיפה: "ג'ק קרואק (…) חייו עברו בנדודים ברחבי ארצות הברית ובמגורים עם אמו תוך מרדנות בלתי נלאית בצורות החיים המקובלות ובערכים השמרניים של החברה הממוסדת". אתם מבינים? "מרדנות בלתי נלאית" ו"מגורים עם אמו"…

אולי זה מה שהפריע לי בתור קורא צעיר מדי ששמע שמועות מבטיחות על הספר הזה: מה זה הדבר הזה? זו היצירה הפרועה שהובטחה לי? גיבור שחי עם אמו?

ו. כי היצירה הזו היא ממש ממש לא מצ'ואיסטית. היא מקפלת בחובה תיאור של גבריות סופר-מורכבת ומתוסבכת. זה חלק ממה שהופך אותה ליצירת מופת, השילוב בין תשוקת המסע הגברית לגבריות השברירית והמתוסבכת שנחשפת בספר מבלי משים, בלי מודע (אני חושב שבאמת בלי מודע).

דוגמאות על קצה המזלג לגבריות השברירית: קרואק מאוהב ממש בשותפו למסע, ניל קסדי הפרוע, שמתנהג אליו לעיתים בנבזיות (עיינו במיוחד בעמ' 305, בדיאלוג ביניהם, בו אומר קרואק "שנינו הרגשנו נבוכים ולא בטוחים במשהו"); הוא תמיד, כמעט תמיד, לא משיג את הבחורות, וכשהוא כבר משיג הוא נשאר לגור עם הבחורה ולפרנס בזיעת אפיו את משפחתה, הכוללת ילד שאינו שלו; הוא אחוז ומטולטל בין דחפים סותרים של הקמת משפחה מחד גיסא (כן, כן! קרואק "האנטי-בורגני" כותב: "האמנתי בבית טוב, בחיים שפויים ובטוחים, באוכל טוב, בבילויים, בעבודה, באמונה ובתקווה. מאז ומתמיד האמנתי בדברים אלה. במידה של תדהמה קלטתי שאני אחד האנשים היחידים בעולם שבאמת מאמינים בדברים האלה בלי לטרוח להפוך אותם לפילוסופיה של המעמד הבינוני" – עמ' 298) ותשוקת מסעות, שהיא גם בריחה מאישה (עיינו באותו עמוד למטה וכן בעמוד 294: "בקצה הדרך האמריקאית יש גבר ואישה שמתעלסים בחדר מלון", יפה, לא?); כשהוא מנסה לשכב עם חברתו של ניל, בעידודו של הלה ובנוכחותו, ועל מיטת אביו (!) של קרואק, הוא פשוט לא מצליח לבצע את המעשה (245); כשהוא צופה בבחורה יפה באופן יוצא דופן הוא אומר: "אחחח בחורה כזו מפחידה אותי" (עמ' 343); קרואק מפחד להיקשר לבחורה צעירה כיוון שהוא חושש שיפתח "מערכת יחסים בוגרת" (עמ' 334) דווקא עם אמהּ (!).    

 

רומן גדול.    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • בעז יניב  On ינואר 8, 2010 at 7:56 PM

    קראתי את "בדרכים" בפעם הראשונה שיצאתי למסע ארוך בעולם ומאז כל פעם שאני בשיטוט ארוך אני משתדל לקרוא ספר של קרואק, ועדיין איני חושב שקרואק הוא כותב גדול. "בדרכים" מצליח לתפוס איזו רוח של תקופה, אך הוא עושה זאת לרב בילדותיות ובנלהבות נאיבית, זה גם סוד קסמו. כשקרואק מתאר הר/מוזיקה/שירה/ספרות הוא מתאר אותן כאילו הוא נחשף לדבר לראשונה בחייו. הכל טוטאלי וזה מאוד מלהיב, אך גם מאוד מתיש. בכלל לדעתי תפקידו החשוב ביותר של קרואק הוא ההשפעה שלו על גינסברג ובורוז שהם שני כותבים גדולים (לטעמי כמובן)

  • אייל  On ינואר 8, 2010 at 10:19 PM

    ומצד שני, אמנם אני לא שייך למגזר (כמו שאפשר להסיק מזמן פרסום התגובה), אבל לפחות ממה שקראתי בכל אתרי האינטרנט ושמעתי ברדיו, הרוחות לוהטות.
    אם אני לא טועה יש שידור נוסף של ארץ נהדרת בשבת ב-18.45, וכמובן שאפשר לצפות באינטרנט בתכניות בכל עת (אפילו מחולקים למערכונים, למי שרוצה להעביר מהר את הצפיה או לוותר על חלקים מסוימים), ככה שאם התכנית היא לא שיחת היום בביה"כ בליל שישי, אז היא תהיה בראשון בבוקר.

  • סרנה  On ינואר 8, 2010 at 10:37 PM

    לפני עשרים שנים ונשאבתי למלא עכשו .
    גם יונה וולך גרה עם אמה
    יכול אדם למרוד מרד מלא בחדר סגור
    גם החתרנים שלו נפלא
    אולי אחד מספרי האהבה תשוקה הטובים שקראתי
    איזו תנופה של כתיבה
    איזה יופי
    נפלא

  • תמי  On ינואר 9, 2010 at 1:08 AM

    יכול אדם למרוד מרד מלא בחדר סגור
    איזה משפט נהדר.
    תודה סרנה.

    ולאריק סליחה אבל מכיוון שלא קראתי את הספר לא יכולה להגיב עניינית יותר…

  • whisper  On ינואר 9, 2010 at 3:30 AM

    קודם כל השינוי בקריאה שהתחולל בך מקסים.
    כשקראתי את קרואק לפני עשרים שנה, עם כל הקושי, משהו שם תפס אותי חזק ונזרע בי זרע הנדודים והנה אני כמו קרואק על הספה בבית הורי חתרנית ומרדנית ובשוליים …
    כמו קרואק, גם לי אין כלום חוץ מעצמי.
    הרי לאן יש לנווד לחזור אלא לבית הוריו?

  • אריק גלסנר  On ינואר 9, 2010 at 1:04 PM

    על הערותיכם.

  • יונתן  On ינואר 9, 2010 at 1:11 PM

    הוא לא "שמאלנות יתר" הוא הסתה.
    היתה פה מהומה רבתי שבוגי יעלון קרא לשמאל "וירוס" בפורום סגור,כאן מכפישים קבוצה אחרת בתור ארגון טרור וזה נחשב למימוש של חופש הביטוי.

  • יונתן  On ינואר 10, 2010 at 8:57 AM

    לא ראיתי את המערכון המדובר, אבל נדמה לי שיש פה שני הבדלים עקרוניים: האחד בין סאטירה לבין אמירה של שר, והשני בין עיסוק במעשים לייחוס תכונות ביולוגיות וכיו"ב.

    לו אחד הח"כים ממרצ היה טוען שהמתנחלים מבקשים לחטוף חיילים, המשמעות הייתה שונה מהצגה כזו בתוכנית סאטירה. איש ציבור צריך לגבות את טענותיו בהוכחות, ולכן אמירה מצד ח"כ הינה פסולה כל עוד היא אינה מגובה. תוכנית סאטירה, לעומת זאת, אמורה להציג מצבים אבסורדיים ומגוכחים. כל הצופים גם יודעים זאת ומבינים את ההבדל.

    באשר לחטיפות והוירוסים: גם כאן יש הבדל עקרוני. חטיפה היא מעשה. אפשר להתנגד לה, להכחיש אותה או לתת עליה את הדין. אם היא מתרחשת ניתן לטפל בה בכלים חוקיים, ואם לא – אפשר להוכיח זאת. וירוס, לעומת זאת, הוא תכונה כמעט דמונית. אין כל דרך להתנגד לייחוס הזה או להפריך אותו, והדרך היחידה לחסל את הוירוס היא השמדה.

  • יונתן  On ינואר 10, 2010 at 1:49 PM

    אם היה מערכון של תוכנית סאטירה ימנית מראה את כל שמאלני הארץ בתור בוגדים לא היתה כאן זעקה על הסתה?(סליחה,לא את "כל" רק שני טיפוסים "מייצגים")

    להתייחס למתנחלים כאל מחבלים זה לא פחות רע ולא פחות הסתה מהתייחסות הוירוסים המפורסמת.
    (בוא נגיד שאני בטוח שכל מי שלוקח את המערכון הזה בסלחנות כשמדובר במתנחלים יזדעק כמו לא יודע מה אם במקום המתנחלים היו שמים דמוית של ערבים-ישראלים)

  • יונתן  On ינואר 10, 2010 at 4:21 PM

    ראשית, לא צריך ללכת רחוק. ערבים וסטריאוטיפים ערביים מככבים בתרבות הישראלית פחות או יותר מרגע שנולדה, ושמאלנים (וב"שמאל" אני מתכוון לנתניהו ושמאלה ממנו), מוצגים כבוגדים בפורומים ימניים סגורים וסגורים פחות. פה לא מדובר בסאטירה אלא בחיים האמיתיים, ולכן בניגוד לשמאל שצוחק מהסאטירה ובוכה מהחיים, הימין גם מיישם רבים מן הסטריאוטיפים המיוחסים לו בשטח. על כן, השוואה של התוכנית בין מתנחלים ומחבלים לא רק שאינה רעה ומסיתה, היא אפילו מתבקשת בהתחשב בפוגרומים שכמה מהם (ולא שניים שלושה עשבים שוטים…) מבצעים.

    מעבר לכך, אני חושב שחברה בריאה (וישראל אינה כזו למרבה הצער), צריכה להיות מסוגלת להכיל ולהבין סאטירה, בין אם היא מופנית כלפי השמאל ובין אם כלפי הימין. מערכונים של החמישיה הקאמרית הציגו את השמאל כחבורה אימפוטנטית, אחידה, אנינה וחסרת כל יכולת מעשה, ולא הייתה עם זה שום בעיה.

  • עמיחי  On ינואר 10, 2010 at 5:07 PM

    חוששני שאתה מיתמם. ההשפעה של "ארץ נהדרת" גדולה בהרבה משל איש ציבור כיעלון, דווקא בגלל שהיא תוכנית בידורית וסאטירית. אתה כותב ש"חברה בריאה צריכה להיות מסוגלת להכיל ולהבין סאטירה…כלפי השמאל…וכלפי הימין" אך אתה מציין שישראל אינה כזו, למרבה הצער. אך אינך מציין מדוע היא אינה בריאה. ובכן, אנסה לענות על כך: לא נותנים בשום פנים ואופן פתחון פה משמעותי בכלי התקשורת הלא מגזריים לסאטירה המופנית שמאלה. פשוט לא נותנים. מעולם לא ראית, וגם לא תראה, ב"ארץ נהדרת" סאטירה על אהרן ברק, על תמימות השמאל הנופל בפח הטרור ו/או מתרפס לפניו וכד'. אגב, לא בטוח שזה היה מצחיק גם אותי. אבל אין שום סיכוי לסאטירה כזו בכלי תקשורת מיינסטרימי. בוא נהיה ישרים.

  • יונתן  On ינואר 10, 2010 at 6:28 PM

    חוששני שהזיכרון שלך סלקטיבי. ארץ נהדרת צחקו גם על אהוד ברק (גם כן שמאל…), והוא אפילו הופיע בתוכנית בעצמו לפני הבחירות האחרונות. על שלי יחימוביץ' ירדו במשך עונות שלמות עם הדמות "חלי", שמייצגת קלישאה של שמאלנית פמיניסטית וחסרת חוש הומור. שמעון פרס מהווה מטרה סאטירית במשך עשרות שנים, וכך גם דמויות של "שמאלנים יפי נפש" למיניהם. על אהרן ברק אולי לא צחקו, אבל על עמיתו משאל חשין כן. דן מרידור זכה לחרצוף מיוחד בזכות ההתמתנות המדינית שלו והסירוב לשתף פעולה עם השטיקים של ביבי, וכפי שכתבתי, בימי החמישיה הקאמרית צחקו על השמאל לא מעט.
    הבעיה האמיתית אינה שלא נותנים מקום לצחוק על השמאל, אלא ששני הצדדים מתנהגים בדיוק כמו הקלישאה שלהם: השמאל צוחק כשצוחקים עליו שהוא אימפוטנטי וממשיך להרכין ראש בעודו יושב על הכורסא, ואילו הימין ממשיך להקים התנחלויות, להתעלם ואף לתמוך בהפרת זכויות אדם ולקדם סדר יום משיחי והרסני, תוך שהוא צווח את צווחת הקוזאק הנגזל ומילל שלא נותנים לו פתחון פה.

  • יונתן  On ינואר 10, 2010 at 8:45 PM

    לא יגידו שזאת גזענות נגד ערבים?

    זאת לא שאלה של ייצוג כללי בתקשורת ובבידור למרות שהימין עם "צרחות הקוזאק הנגזל" די מופלה לרעה.

    נראה לי שהשיח משמאל לימין לא פחות אלים מהשיח מימין לשמאל,"קוזאק נגזל" כלשונך לא פחות גרוע מ"בוגד" .

  • יונתן  On ינואר 11, 2010 at 12:10 AM

    דבר ראשון, במציאות הישראלית "קוזאק נגזל" ו"בוגד" הם בהחלט כינויים מסוג שונה. את הכינוי בוגדים מייחסים לצד שמבקש להגיע להסדר שיאפשר חיים לשני העמים המתגוררים פה. אפשר לבקר את הסידור הזה ואת מידת הריאליות שלו, אפשר לומר שהוא אפילו מסוכן מבחינות מסויימות, אבל עדיין מדובר בניסיון להסדר ולכן אין בו שום יסוד להאשמה בבגידה.
    בימין, לעומת זאת, יש לא מעט אנשים שמתנהגים כמו קוזאק נגזל פר-אקסלנס. כשיפסיקו להפקיע אדמות, להבעיר שדות, להתנכל לאוכלוסיה המקומית, להכות ילדים שהולכים ברגל לבית ספר בדרום הר חברון ועוד ועוד ועוד, תהיה להם הזכות לערער על השימוש בכינוי הזה.

    באשר לערבים – כן, במידה מסוימת אתה צודק, אבל סאטירה אמורה להיות מכוונת קודם כל פנימה. זו חוכמה קטנה לעשות צחוק מאחרים וחוכמה הרבה יותר גדולה לעשות צחוק מעצמך (וגם לחברה הערבית לא יזיק ללמוד את השיעור הזה.

  • יהודית  On ינואר 11, 2010 at 9:37 AM

    חופש הביטוי, מנטרה שבא להקיא ממנה, מפלטו האחרון של הפטריוט הפאנאט התל אביבי. אולי די. לא ביקורת טיפשית ולא נעליים. סאטירה דלת טעם ואנמית. נמוכת מצח, וכן, גם מסיתה. ולהשומע ינעם.

  • אריק גלסנר  On ינואר 11, 2010 at 11:59 AM

    אני מבין את זעמך. אולם אני חושב שצריך להדגיש את חשיבותו של "חופש הביטוי" למרות שנעשה בו שימוש לא מצודד לעיתים, במובן זה שהוא ביטוי נעלה שבא להצדיק פעמים רבות תאוות בצע פשוטה, אבל שראויה להגנה (אבל זה גם המקור שלו, כמדומני, במשפט האמריקאי, כשהוא נועד להגן על פורנוגרפיה. כלומר ערך נעלה שבא להגן על זכותם של אנשים למעשים סרי טעם או לא מקובלים). ובל זאת חשוב להדגישו, את "חופש הביטוי", כי יש סימנים ויותר מסימנים מדאיגים מאד למקרתיזם בחברה הישראלית, לאטימת פיות ועמדות אלימה.
    זה עניין סבוך, עתיר אירוניות, כי המקארתיים הישראליים חשים, וחשים בצדק לעיתים, שפיהם שלהם הוא הנאטם, שהם לא מגיעים לפריים טיים הקונקרטי והמטאפורי פעמים רבות. אבל עוולות היסטוריות גדולות נעשות על ידי אנשים או קבוצות שסבלו, קבוצות צודקות, שחשות שבגלל העוול שנעשה להן מותר להן הכל (להבדיל אלף אלפי וכו', ע"ע הפלשתינים. עניינים צודק מבחינות רבות לטעמי, אבל תחושת הצדק הובילה אותם למעשים נוראיים)

  • יהודית  On ינואר 12, 2010 at 9:11 AM

    לחופש הביטוי החביב שלנו לא נשקפת שום סכנה. ושווה להקדיש פעם מחשבה מי באמת הם המקארתיים בעסק הזה, ואיפה בדיוק נמצאים ה"סימנים והיותר מסימנים" המדאיגים לאטימת פיות וככה. ביקשתי ולא מצאתי.חופש הביטוי מדקטטר אותנו לדעת.
    וכשכבר מעז המותקף התורן לקום ולבקש על נפשו, .הוא מקבל את מקהלת עדר הקומיסארים הברנז'אית

  • אריק גלסנר  On ינואר 12, 2010 at 10:12 AM

    מחול השדים שהתחולל סביב "המשתמטים" מצה"ל היה בהחלט מקראתיסטי ועורר תחושות לא נעימות.
    מה שהימין לא מבין, בהתקפה שלו על בג"ץ, למשל, זה שהוא והשמאל הרדיקלי שניהם מיעוטים שזקוקים להגנה. הפחד שלי הוא ממרכז אנונימי ואטום שיכול לרמוס פעם את הימין ופעם את השמאל, כנוח עליו הרוח, וכי יסבירו לו מוליכי דעת קהל שכן, מותר לשנוא ולרמוס הפעם, כי זה, כלומר אנחנו, "הרוב השפוי". פעם הרוח תתפוס את המרכז האנונימי נגד המתנחלים, כי הם המכשול היחיד לשלום וכו', ופעם נגד "הבוגדים" מהשמאל. מתוך היעדר איזונים ובלמים של המערכת.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: