קצרצר – גילוי דעת מאוחר בעניין ספר העשור של ה"טיימס" וזה של "7 לילות"

הרומן "הדרך" של קורמאק מקארתי זכה בתואר ספר העשור של ה"טיימס" הבריטי.

"הדרך", לטעמי, הוא מקרה נדיר יחסית של רומן שמתחזה לרומן גדול, ומתחזה היטב, שכתב סופר – שעל סמך שני רומנים שלו שקראתי – שמתחזה לסופר גדול, ומתחזה היטב. אבל מתחזה.

 

ספר העשור שלי הוא "התיקונים", של ג'ונתן פראנזן.

 

הרומן "קול צעדינו" של רונית מטלון זכה בתואר ספר העשור של המוסף לספרות של "ידיעות אחרונות".

זהו רומן טוב בהחלט, אבל קואליציה של צרכים ושיקולים פוליטיים, פוליטקלי-קורקטיים ואקדמיים ניפחה את מעמדו באופן חסר פרופורציה.

 

ספר העשור שלי הוא "סיפור על אהבה וחושך" של עמוס עוז. זו קלישאה, אבל לעיתים קרובות קלישאות גם נכונות, כידוע.  

 

 

 

הרשימה ב"שבעה לילות" הייתה מוזרה בכך ש – 5 מבין עשרת הספרים שנבחרו כספרי העשור ראו אור בשנתיים האחרונות.

האם הספרות העברית התעצמה לגבוה במאמץ אחרון לקראת תום העשור או שהזכרון של חלק מהשופטים לא התאמץ להתארך? 

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • מיכל  On ינואר 10, 2010 at 9:46 PM

    למה אתה מתכוון במה שאתה כותב על "הדרך". נשמע מעניין אבל לא מפותח.

  • ימימה  On ינואר 10, 2010 at 11:19 PM

    מהדרך ואין לי אלא להסכים איתך. ממש. וגם בעניין התיקונים. ספר ענק וראוי ביותר לתואר שהענקת לו. וגם סיפור על אהבה וחושך.

    בקיצור, אני מסכימה עם כל מה שכתבת, חוץ מהעניין עם מטלון, שכן לא קראתי את ספרה. (וגם לא את הספר האחר של מחבר הדרך.)

  • אריק גלסנר  On ינואר 11, 2010 at 1:15 AM

    קשה לי להסביר את התענוג שיש לי בקביעת עמדה בלי הצורך לנמק, כפי שאני עושה בפרסומים שאינם הבלוג הזה. אני מניח שזה דומה לעונג שיש בנעלי בית וטריינינג אחרי לבישת ג'ינס ונעליים רשמיות(:
    אבל פטור בלא וכו': עצם העיסוק של מקארתי בסיטואציה הקיצונית ביותר שניתן לדמיין, באפוקליפסה, מעיד על נטייה לרצינות יתר שהיא בעצם היעדר רצינות מספקת, שהיא אפילו מגוחכת מזווית מסוימת. הרגעים הדרמטיים בחיים, אלה שאני מבקש שסופרים ישרטטו אותם ויגאלו אותם, הם לפעמים העוויית מיאוס כמעט בלתי מורגשת של אישה, אטימות אגבית שמוצאת את הצדקתה בעומס עבודה של גבר וכו', כלומר רגעים קטנים הם הרגעים הרציניים ופנייה לאפוקליפסה על מנת להשיג אפקט רצינות, ההולם סופר רציני כביכול, יש בה משהו שאותי מצחיק מעט ונדמה לי חשוף ואמריקאי.
    אני מקווה שאני מובן כי אני אחרי שלוש כוסות של סאוטרן קומפורט, משקה שאולי מקארתי מכיר..

  • מיכל  On ינואר 11, 2010 at 5:51 AM

    על כל פנים הבהרת מעט את הנקודה, אז תודה על המחווה הלילית

  • באנדר  On ינואר 11, 2010 at 8:44 AM

    האחת לפני האחרונה, הצבעה לספרים שיצאו בזמן האחרון, ניקראת במדע אפקט שרק.
    ראה למשל כאן
    http://www.fisheye.co.il/static/diction.htm

  • נועם  On ינואר 11, 2010 at 1:20 PM

    מישהו שקרא כמוני את הדרך.
    כל כך הרבה סופרלטיבים נשפכו עליו כאן ובארצות הים.
    קראתי ולא התרשמתי. מצטרף לאבחנת ההתחזות. אבל לא לשלילה הגורפת של עצם הטיפול באפוקליפסה. גם היא אינה מחוץ לנושאים שאפשר לעסוק בהם. השאלה איך.

    מצטרף גם לדבריך על סיפור על אהבה וחושך.

  • אחת מכאן  On ינואר 11, 2010 at 5:24 PM

    הבעיות שלי עם "הדרך" היו ראשית, איזו חוסר אמינות בסיטואציה המתוארת. לא ששואה אטומית או אחרת היא בלתי אפשרית, אלא שיש שתיאור העולם שאחרי השואה בספר, נראה כמו איזו תפאורה על במת תיאטרון, משהו סמלי ולא משכנע. כך גם הדאלוגים בין האב לבנו, גיבורי הספר – צפוי מדי, שבלוני, חסר בשר. הסיטואציה התוארת נמשכת ונמשכת, שעה שאפשר היה למצות אותה בפרק או שניים. אמנם אפשר לטעון שהמונוטונית היא חלק מהעניין, אך נראה כי היא נובעת יותר מאיזו מוגבלות דימיון של המחבר.

  • אריק גלסנר  On ינואר 11, 2010 at 6:09 PM

    אכן, גם בעיית אמינות. גם נושא שחוק, פור גוד סייק: שואה גרעינית, עולם פוסט-אפוקליפטי וכו'. גם המאמץ המיוזע לכתוב כתיבה "גברית" ולאקונית. מאמץ מיוזע שאפיין גם את הרומן "לא ארץ לזקנים". וזה מה שכיניתי "מתחזה": כאילו הוא סימולאקרה של המינגוויי. וגם הקיטש, בניסיון לעצב עמדה מוסרית בעולם שחוקיו אינם ברורים עוד, מתוך היעדר של חוסן מוסרי אמיתי כמו שקיים ב"הדבר", של קאמי.

  • קלישאת האחד שיודע  On ינואר 11, 2010 at 9:16 PM

    אם תשים לב לשופטים לכאורה, מתח בין כל אחד מהם חוט לספר מסוים ותמצא את הקשר. אולי לא כולם, אבל אצל כמה זה ברור, כמו שופט אחד שערך במקרה אחד מהספרים הנבחרים..

  • אריק גלסנר  On ינואר 11, 2010 at 9:35 PM

    אכן. זאת ועוד.
    אולי לזה התכוון בארת שכתב על "מות המחבר", החלפתו בסיעה של בעלי עניין.

  • אלי א.  On ינואר 11, 2010 at 11:02 PM

    בחירה ראויה, גם שלי. אם כי קראתי הרבה פחות

  • לי  On ינואר 12, 2010 at 12:17 AM

    לאריק, יצא לך לראות את הסדרה סרוגים?
    מומלץ
    🙂

  • אריק גלסנר  On ינואר 12, 2010 at 12:42 AM

    ראיתי כמה פרקים מהעונה הראשונה והיה נחמד מאד.
    אשתדל להציץ בהזדמנות בעונה החדשה
    (:

  • 'סיפור על אהבה..'  On ינואר 12, 2010 at 4:44 PM

    התיקונים מסורבל ובשרני מכדי להיות מה שהוא מנסה- פוסטמודרני. יש תחושה של כאילו. יש גם קטעים טובים בלי ספק. 'סיפור על אהבה..' – כנראה חציו הראשון בלתי קביל. אני מודה שלא קראתי יותר מחצי כי לא צלחתי. הפריע לי למשל הציטוט (שקראתי בנפרד) על תגובת ההורים ביום העצמאות הראשון, ולדעתי- אנכרוניזם של השקפות עכשוויות מולבש על העבר אותו אולי אין למחבר יכולת לאהוב, יש לו כנראה קושי באהבה וקשר נפשי כלפיי הצד התרבותי/מסורתי הסטורי, ולכן זה לא ספר גדול.

  • לי  On ינואר 13, 2010 at 1:24 AM

    את "חזרה בשאלה ופוליטיקה", מהרשימה ששמת כאן זה מאוד רגש, למרות הכל.

    יש קטע בסרוגים, בעונה הראשונה הפרק האחרון, שאחת הדמויות משוחחת עם דוב אלבוים (בתפקיד עצמו) על מצב כזה.

  • אהרן  On ינואר 13, 2010 at 12:04 PM

    כתבתי פה כבר שתי תגובות (בפוסטים על דוקינס ולאש) ואין קול ואין עונה. נו, אנסה עוד הפעם.

    אפשר מילה או שתיים על השיקולים הפוליטיקליקורקטים שהובילו לבחירת הרומן קול צעדינו?
    פוליטיקה ספרותית תמיד מעניינת, כמעט כמו הספרות עצמה.

    וגם אני הק' מצטרף לקודמי בבקשה לפוסט על סרוגים.

  • אריק גלסנר  On ינואר 13, 2010 at 12:58 PM

    שלא תטען לקיפוח חלילה(:
    הנה הביקורת שפרסמתי על מטלון
    http://www.notes.co.il/arik/43368.asp

  • אדי  On ינואר 13, 2010 at 4:15 PM

    כל כך מדויק! גם אני קראתי ולא הבנתי מה מפריע לי בו ומה הפריע לי ב'לא ארץ לזקנים' ומנע ממני ליהנות מהם כמו שכל העולם נהנה. ובאמת התשובה היא ההתחזות והיומרה.
    ובכלל- כל רשימות ספרי העשור האמריקאיות הוכיחו כמה שרע הטעם האמריקאי וכמה שקל להקסים אותם. ככה זה גם בפרסי האוסקר.

    ספרי העשור שלי, אגב, הם 'אישה בורחת מבשורה' במקור ו'כפרה' בתרגום. (את התיקונים לא קראתי ואת 'סיפור על אהבה וחושך' אהבתי אבל הוא לא נגע בי)

  • אדי  On ינואר 13, 2010 at 4:20 PM

    כל הרשימות האמריקאיות והאנגליות

  • אריק גלסנר  On ינואר 13, 2010 at 11:20 PM

    כפרה זה בהחלט ספר יפה מאד.

  • רונן  On ינואר 15, 2010 at 9:13 PM

    מסכים איתך כל כך לגבי התיקונים. אני גם חייב להודות לך כי בזכות ביקורת שכתבת על הספר במעריב קניתי אותו לא התאכזבתי.
    מה שבעיקר אהבתי בספר הוא את תחושת הריקבון ששוררת בו, אבל בעיקר את העובדה שפראנזן מבקר את החברה האמריקאית לא באופן דוגמטי רק מהכיוון הליברלי. רואים את זה בכך שהביקורת היא לא רק על הדמויות הבורגניות-שמרניות, אלא גם על הדמויות הלכאורה חתרניות, דוגמת המרצה לספרות ואחותו הלסבית.

    ולגבי עמוס עוז – מאד התרגשתי כשקראתי את הספר אבל חשוב תמיד לזכור שהחשיבות שהספר קיבל קשורה מאד לכך שהוא נכתב על רק פרוץ האינתיפאדה השניה ובעיקר לכך שהוא ספר מאד ציוני, באופן שקרץ לציבור משמעותי בישראל שחיפש חיזוק לעמדותיו, אל מול ההתקפות כנגד ישראל, בארץ ובעולם.
    באותו אופן יש לראות או יותר נכון לקרוא גם את "אישה בורחת מבשורה" ואת ההשפעה שלו על השיח הציבורי. אישית אני אוהב יותר את "אישה" בעיקר בזכות התיאור שובה הלב של היחסים בין האחים.

  • אריק גלסנר  On ינואר 16, 2010 at 1:17 AM

    כתבתי תגובה מעט ארוכה יותר אולם היא נמחקה לדאבוני.
    אני מסכים אתך לגבי עיתוי יציאת ספרו של עוז, אבל סבור שהניסוח התגובה המדויקת שידע עוז לתת לעיתוי ההיסטורי ההוא הוא חלק ממעלתו של הספר. כלומר, זו לא עובדה נסיבתית ששיחקה לטובת הספר, אלא זהו חלק מגוף הישגיו.
    ובמובן הזה הוא חשוב יותר מספרו של גרוסמן שהוא בסופו של דבר עוד מאותו דבר (גם אם וירטואוזי לפרקים)

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: