ביקורת על "חוצות זתוניא", של עודה בשאראת, בהוצאת "עם עובד"

יש רגעים כאלה. אנחנו יושבים עם בן משפחה קרוב, אח או אחות, ומעלים זיכרונות מהילדות. פתאום מתברר שלאירוע מכונן בחיי הנפש שלנו הקרוב לא היה מודע כלל. פתאום מתברר לנו שלאירועים ששאר בשרנו שם לב אליהם ניתנה על ידו פרשנות אחרת לחלוטין. לפתע מתברר ששאר בשרנו זוכר אירועים מכוננים בחיינו שאנחנו עצמנו הדחקנו. הרגעים הללו מערערים ומרעננים בו זמנית: מסד האישיות שלנו, הרקמות הפנימיות, זיכרונות הילדות האינטימיים, עוברים, באמצעות הפרספקטיבה של בן משפחתנו, איבוק עדין, כמו במברשת ארכיאולוגים, ומוחזרים לנו כחדשים.

זהו לטעמי גם חלק מהפוטנציאל הגדול שטמון בשביל הקורא היהודי-ישראלי בקריאת ספרות פלשתינית. הן בתרגום והן, כמו במקרה שלפנינו – ברומן הביכורים של הפעיל הפוליטי-חברתי והפובליציסט, עודה בשאראת – בקריאת ספרות שנכתבה על ידי הסופר בעברית. לקורא היהודי-ישראלי מתאפשרת פתאום התוודעות למבט אחר על חווית החיים בכברת הארץ הקטנה לחופו המזרחי של הים התיכון, פרספקטיבה חדשה לאותה חוויה אינטימית ויומיומית שאנחנו עוטים אותה על גופנו כמו את עורנו. לכן, למשל, עשיתי עיניי כמיקרוסקופ, כשהגיע הסופר, לפי תומו, לתיאור חמסין. כי באמת, נורא מסקרן לדעת איך חווה פלשתיני את החמסין הארצישראלי הצרוב בגופנו. האם כמונו, היהודים הישראלים, אשכנזים כספרדים, הוא מתייחס לחמסין בקינות, ביללות, בגניחות ובאנחות, או דווקא בגבורה? ואולי באדישות או שמא בפטליזם? הנה התיאור: "הקיץ המחניק, החום הכבד וכמויות האבק האדירות, מכבידות לא רק על בני האדם אלא גם על החרקים ועל הירק ואפילו על האבנים". מצאו את ההבדלים הבין-תרבותיים. כי הם ישנם.

הרומן, המסופר בגוף שלישי, הוא סאטירה פוליטית-חברתית משעשעת ואוהבת אדם. אבל זו סאטירה פוליטית שיורה את חיציה בפוליטיקה המוניציפאלית בלבד (לכאורה, ועל כך מייד). לגיבור, חאלד אל מוּסלי, מורה בכפר הגדול (והמומצא) זַתוניא, טיפוס צנוע שגם אין סיבה שלא יהיה כזה, מציע בן החמולה שלו לרוץ בבחירות למועצה המקומית. ההצעה, שהוצעה לגיבור התמים כחלק ממסכת תככים בחמולה שלו, מסכת תככים שבתוכה יועד לחאלד תפקיד של פיון, ועוד פיון שלא בידיעתו, דווקא מוצאת חן מאד בעיני חאלד. ויותר מזה בעיני אשתו השאפתנית. כך מוזרקת מייד קומיות לרומן: אנשים ממוצעי שיעור קומה מגלים פתאום בנפשם להט ותשוקה נפוליאוניים.

לחאלד מצטרף בעל העיתון המקומי, שבעיתונו הפרובינציאלי מטושטש מאד הגבול בין ניוז לפרסומות, צעיר, איש שיווק מובטל, שחולם על "קמפיינים" ו"אסטרטגיות" במקומות מרכזיים מעט יותר מאשר זיתוניא, בתו הדעתנית של בעל העיתון וגם רווק מזדקן הולל, ידיד נעורים של חאלד, שמובא לסייע בקמפיין אך מחולל שערורייה בכפר השמרני. מסע הבחירות של חאלד, שעל אף היותו ביזארי ומצחיק הסופר מקפיד לשמור על הסבירות בהתרחשותו, הופך לכדור שלג שעומד אולי להסיט את הכפר מנתיבו המנומנם.

דרך תיאור מסע הבחירות מותח בשאראת ביקורת אמיצה על החברה הערבית: על שיטת החמולות המשתקת את הפוליטיקה המוניציפאלית, על הפרובינציאליות העמוקה של החברה הזו, על היחס הצבוע או הדכאני למיניות. בחריפות מיוחדת נמתחת כאן ביקורת על מעמד האישה בחברה הערבית השמרנית. סיפור משנה טראגי ברומן עוסק באישה שבעלה נטש אותה ואת ילדיה אך זאת מבלי לגרשה. במקום לעמוד לצדה של אישה הנטושה מבקרת החברה בחריפות את האהבה החדשה שהיא מצאה לבסוף. החברה עומדת מנגד כשהאהבה המאוחרת מובילה לשורת רציחות על רקע "כבוד המשפחה".

אך הרומן אינו נגטיבי בעיקרו. תיאורו המפורט של מסע הבחירות של חאלד מתווה, באופן לא דידקטי, מוצא אפשרי, מציע מהפכה ביחס לפוליטיקה המוניציפאלית, תפיסתה כעיסוק נעלה ולא כתחום מושחת ומיוזע שעל אדם ישר להדיר רגליו ממנו.

אופיו המוניציפאלי של הרומן תורם, יש לשער, לאופיו הקומי. הקומדיה מתבקשת כשרומן עוסק בפוליטיקה של חינוך וביוב, ופחות מתבקשת כשהפוליטיקה היא של צבא ומשטרה. אבל חצי הסאטירה כאן אינם מוגבלים לתחום המוניציפאלי. החריגה של הרומן מגבולות הסאטירה המוניציפאלית-חברתית נעשית בדרך מיוחדת במינה: דרך ההתעלמות. ברומן לא מופיעה ולו דמות אחת של יהודי ישראלי. ההתמקדות של הרומן בכפר הערבי הופכת כך להתרסה: בתנאים הללו, כמו אומר הרומן, כשאין לנו השפעה על הפוליטיקה הגבוהה, בואו נשפר את מה שביכולתנו לשפר בחברה שלנו, ויש הרבה לשפר.

ב

מה שהפך את הציונות לתנועה לאומית מפוארת הייתה, בין השאר, היכולת יוצאת הדופן לביקורת עצמית. שלילת הגלות עצמה, יש לזכור, הייתה ביקורת עצמית של חברה שרגע לפני התהום ניסתה לקחת את גורלה בידיה. הספרות העברית הייתה פעמים רבות המכשיר באמצעותו הוצאה לפועל הביקורת העצמית: ממנדלי ועד "חרבת חזעה" ו"הזמן הצהוב". כיום, כמדומה, הביקורת העצמית בספרות העברית או שנאלמה או שעברה רוטיניזציה בפיהם של מבקרים מקצועיים שביקורתם אמנותם. האם הרומן הזה מעיד על כך שהנשק הסודי של הציונות הוברח? נדד לערבים הישראליים ואולי אף לפלשתינים בכלל, שיש להודות שזקוקים לו מאד? אז נזכרתי שהרומן הזה רואה אור בעברית.           

 

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • אריק גלסנר  ביום אפריל 17, 2010 בשעה 8:34 PM

    קיבלתי התיקון. אך יש תיקון לתיקון: יצא בערבית אכן. אך השאלה היא עם איזה אימפקט (באיזו הוצאה, כמה חשיפה, כמה דיון, כמה קוראים…).

טרקבאקים

  • מאת sfarim migzarim | ספר חברה תרבות ביום אפריל 17, 2010 בשעה 8:29 PM

    […] "חוצות זתוניא". הספר יצא לאור בערבית (לא כמו שכתב אריק גלסנר בטעות ובנה על כך טיעון מורכב)   ותורגם לאחרונה […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: