על סיפורים קצרים בסמסים

נראה שיזמי הוצאת "קצרצר" קראו את מרשל מקלוהן. אני כותב "קראו" ומחייך לעצמי (לא ממש, מטבע לשון), כי הרי אירונית האירוניות הנוגעת לנביא והאינטלקטואל הקנדי הגדול, שבשנות הששים חזה את מות תרבות הדפוס והספר והחשיבה הליניארית ובישר בהתלהבות על בוא הטלוויזיה, הניאו-שבטיות והקליטה הסינכרונית, הינה, כמובן, שמקלוהן התבטא במדיום שהוא כה תיעב – הספר (למרות שמבקר הספרות ג'ורג' סטיינר, שהתייחס למקלוהן ברצינות רבה מאד, טען שסגנונו המעורפל והכאוטי של מקלוהן כבר מבטא בעצמו את ההתרחקות מתרבות הספר הגוטנברגית).

ובחזרה לשורה. בעלי הוצאת "קצרצר" חיברו אחד ועוד אחד (מטבע לשון גם כן): כיוון שמדיום הסמסים פופולארי כל כך בתרבות העכשווית למה שלא נתאים את הספרות, כלומר את המסר, אליו? לצורך כך רתמו שורה של כותבים מכובדים, יורם קניוק, ירון לונדון, שולמית לפיד, יאיר לפיד, דרור פויר ועוד וביקשו מהם לכתוב סיפורים קצרים. אגב, יושם לב שרבים העיתונאים בקרב הכותבים שאליהם פנתה ההוצאה. עיתונאים, כמו מבקרי ספרות אגב, זקוקים יותר מסופרים לפידבק מיידי, הם, בקיצור, פחות דחייני סיפוקים (בתחום המקצועי, כן?), ולכן גם פתוחים יותר לפרויקט מהיר הפקה ותגובה מהסוג הזה. את הסיפורים הקצרים חילקו הכותבים לפרקונים אותם ניתן לשלוח כסמסים. המנוי, שרוכש אחד מהסיפורים, מקבל מדי יום פרקון מהסיפור. חשוב לציין שלצורך הקריאה בפירקוני הסיפורים עליך לגלוש באינטרנט דרך הטלפון, כלומר אלה אינם סמסים רגילים. עוד חשוב לציין, גם כן בעקבות מקלוהן שלימד אותנו לראות את הספר כטכנולוגיה, שמצאתי את הקריאה בכלי הטכנולוגי המכונה "ספר" קלה יותר, ואני מתייחס להיבט של נוחות המשתמש בלבד, מאשר בטכנולוגיית הסמסים, המצריכה פתיחת כל פרקון, למשל אם ברצונך להיזכר בפרקים הקודמים, באמצעות הקשה על מקש ולא באמצעות דפדוף. עוד חשוב לציין שכרגע הלקוח אינו יכול לבחור את קצב הקריאה שלו, במובן זה שפרק אחד בלבד מסופק לו כל יום. בשיחה שניהלתי עם ההוצאה, בה הערתי שמתבקש שהלקוחות יוכלו לבחור להמשיך בקריאה אם יחפצו בכך, אם ייתקעו בתחנת אוטובוס או בתור לרופא למשל, גילתה ההוצאה עניין בהערותיי וציינה שהפרויקט הוא חלוצי ופתוח לשינויים.

ברוחו של מקלוהן, הביקורת הזו לא תהיה ביקורת על הסיפורים עצמם, כלומר על התוכן. הסיפורים עצמם, ברובם, סבירים בהחלט אבל אינם טובים במיוחד. שני כותבים, דרור פויר ויאיר לפיד, מתבלטים בכך שנראה שניסו להתאים את הסיפורים למדיום. דרור פויר, בסיפור קצר על העיתונאי הראשון בחלל, הופך את הפירקונים המוגשים לקורא לתשדורות בהולות מהעיתונאי-אסטרונאוט שאבד בחלל. כך נוצר תלכיד מעניין בין הכתיבה הלאקונית, היעדר סימני הפיסוק או הגינונים, הבהילות של הסמסים, לסיטואציה אותה מתאר פויר. יאיר לפיד, שכתב סיפור בלשי, מנצל את קיטוע המידע שמאפיין את שליחת המסרונים לצורכי סיפור הבלש. הרי סיפור הבלש משהה את המידע על מנת להשאיר אותנו במתח. ציפייה מורטת עצבים ומענגת בו זמנית, שאינה שונה בהרבה מהציפייה הדרוכה למענה על השאלה הרת הגורל "ערה?" (מילה שבעצמה היא הסיפור הקצר הקצר בעולם).

אבל נראה שהוצאת "קצרצר" מחמיצה כאן עניין בסיסי הנוגע למקומה של הספרות (ואני מתייחס כרגע לספרות כמדיום) בתרבות העכשווית. הספרות בתרבות העכשווית, בלי קשר לערכה האינהרנטי ולתוכנה, מתפקדת כאופוזיציה ממוסדת לתרבות הזו. זו הסיבה לנטייה בשוק הספרים של העשור האחרון לעבר הרומן רחב היריעה, ולא לעבר הסיפור הקצר או הקצרצר. חשבו על סדרת הארי פוטר, "נוטות החסד", "התיקונים", "סיפור על אהבה וחושך", שהיו רבי מכר מקומיים ובינלאומיים בעוד הם משתרעים על פני מאות עמודים. הקוראים מבקשים בספרות בדיוק את ההפך מחוויית הסמסים הקצרה ו"הקליטה". הם מחפשים תהליך, היקשרות אטית לדמויות מרובדות, אפשרות להיבלע בעולם אלטרנטיבי מעוצב בפירוט.

לא מזמן כתבתי כאן על הרומן "אמן הסיפור הקצר" שכתבה מאיה ערד, ואשר מבכה את היעלמות הסיפור הקצר. הידיעה על מותו של הסיפור הקצר מוקדמת אמנם (אליס מונרו, למשל, אם להזדקק לקנדית נוספת בביקורת, היא דוגמה מופתית לכותבת עכשווית של סיפור קצר) אבל בהחלט ניתן לדבר על תשוקתה של התרבות הספרותית לעבר הרומן, דווקא בגלל שהיא מוקפת בתרבות של מסרים קצרים וקליטים מ"ביבי החדש", "מתאים לנו בול" ועד "ערה?".  

ב

כמדומני שהיה זה בשביס זינגר, בנאום הנובל, שהעיר באירוניה שאת היידיש מספידים כבר מאות שנים. גם את הספר מספידים כבר דורות ובינתיים הוא רוקד ברחובות. עם זאת, את היידיש, בסופו של דבר, דוברים כשפה חיה חרדים בלבד, האם גם הספרות עתידה להיהפך לנחלתה של כת?

חשוב לציין שבואו הקרב של הקינדל אינו מהווה איום על הספר כדוגמת האיום שחשו אינטלקטואלים אמריקאיים בעבר מפני הטלוויזיה. אותם אינטלקטואלים הושפעו עמוקות מטענותיו של מקלוהן, עד כדי שנוצר הרושם שאינטלקטואלים ספרותיים היו אפוקליפטיים הרבה יותר מאשר "האדם ברחוב". "האדם ברחוב" לא מיהר לקבור את הספר בגלל מקלוהן שמקלוהן והמשיך לקרוא פשוט כי הוא נהנה.    

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On ינואר 31, 2010 at 10:39 AM

    הספרות היא מזמן נחלתה של כת. קל לראות את זה בשירה, אבל כל ספרות שיש לה זיקה לשירה, כלומר ספרות שיש לה עניין באמנות ולא באקטואליה בפורמט נרטיבי-בדיוני, נמצאת במצב שאינו רחוק מזה של השירה-המוגדרת-ככזו. העניין הכיתתי אינו רק עניין מספרי, כלומר שהחוגים מצטמצמים, אלא נוגע גם לאופן ההתנהלות, לקנאות הכיתתית לסוגיה.

  • אריק גלסנר  On ינואר 31, 2010 at 3:26 PM

    זו סוגייה מעניינת מאד מה שהעלית, כי היא נוגעת ליחס בין שירה לפרוזה, ובעצם לשאלה האם השירה היא אמנות המילה הנעלה ביותר, והפרוזה היא רק שירה מדוללת, כלומר לשאלה האם אמנות המילה הנעלה ביותר היא האמנות שבמרכזה אכן המילה, המסמן, כמו השירה, או המסומן וליתר דיוק הרפרנט, כמו הפרוזה. נדמה לי שזוהי ההפרדה שסארטר ניסה להפריד בין פרוזה לשירה ב"מהי הספרות?". לי, כמי שנוטה יותר לפרוזה, חשוב להיאבק על כך שהפרוזה לא תהיה נחלתה של כת בלבד, ואם כת אז כת גדולה, כלומר חסידות גור ולא חסידות אמשינוב, לצורך העניין. .

  • עידו  On פברואר 20, 2010 at 4:04 AM

    ואני גם שותף לדאגות.
    הספרות הופכת בהחלט לדבר נדיר יותר. אני לא יודע אם צריך להשתמש דווקא בדימוי הכת, אבל היא בהחלט הופכת לסוג של תחביב נדיר שעומד בסתירה גמורה למבני צריכת המידע והתרבות המורגלים- סוג של אחרות. אבל כנראה שבניגוד לספרים המודפסים (שיעלמו יחסית מהר, אני מאמין) לספרות נכונו חיים קצת יותר ארוכים. השינוים לוקחים זמן, נדמה לי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: