ארכיון חודשי: פברואר 2010

על "בטוב וברע", של נילי לנדסמן, הוצאת "חרגול"

הרומן מתחיל בלוויה. זו קלישאה לפתוח בסוף. אבל מהפתיחה השחוקה הזו במוות, הרומן קם עד מהרה לתחייה.

המוות הפותח הוא מותו של יוסף, שנפטר ספק מאירוע לב ספק מהתאבדות. יוסף הוא פרודהּ של שלומית, בת ארבעים ושלוש. השניים היו נשואים כעשרים שנה ולהם שתי בנות. שתי האופציות שהוזכרו לסיבת מותו נובעות כאחת מלבו השבור של יוסף על כך ששלומית, אהבת חייו, עזבה אותו. שלומית היא הגיבורה המרכזית של הרומן, המתרחש במהלך השנה שאחרי מותו של יוסף. סיפורה, בהתאם, הוא היחידי המסופר בגוף שני ("הנה את באה, קרבה והולכת"). ואילו בגוף שלישי מסופרים סיפוריהן של דמויות המשנה. בין השאר, סיפוריהם של שמואל, אביו רודף השמלות של יוסף, וסיפורה של מעיין, חברתה הטובה לשעבר של שלומית שאהבה את יוסף אך ניהלה רומן דווקא עם אביו. על אף שאין בידול סגנוני מספק בין הדמויות, הרי שהרומן מתזמר את סיפורי הדמויות היטב.

שלומית ויוסף חיים בשולי תנועת הניו-אייג' הישראלית. אחרי שהשתתפו בקבוצה רוחנית (שווא בחי"ת) חלוצית, שניסתה להקים קיבוץ רוחני (כנ"ל) בגליל, ולהחיות כך גם את המסורת הסוציאליסטית הדועכת, נותרו מחלומות החיים האלטרנטיביים רק ההתמכרות לגראס והסירוב להתברגן. גם דמויות המשנה ברומן קשורות באופן כזה או אחר לתנועה הרוחנית הישראלית, וניתן לקרוא את הרומן, לפיכך, כרומן ריאליסטי כן על אודות הניו-אייג' הישראלי.

שלומית עזבה את בעלה לטובת חבר כריזמטי בקהילה הרוחנית בה היו השלושה חברים. ברגע של קרבה למאהבה, רגע ששלומית בוחנת אותו בביקורתיות במבט-לאחור, הדריך אותה אותו חבר בפרקטיקה רוחנית ידועה. אני מעוניין להתעכב מעט על הרגע הזה: "ואת נזכרת איך ישבתם יחד, אז, כשבאת אליו כדי להילקח וסיפרת לו על הגוש הזה שרובץ בתוכך, אטום, חסום, סתום. איך הוא ביקש ממך להתבונן בגוש הזה, לא להרחיק אותו ולא לטפח אותו, למשש אותו בעיני רוחך כמו שממששים חתיכה של בד (…) ולנשום. להמשיך לנשום ולהתבונן". בפרקטיקה הזו טמונה מורכבות מעניינת, על סף סתירה פנימית: הוויתור על ה"אני" לטובת התבוננות שלווה ונטולת-רצייה, מעצים באופן פרדוקסאלי את ה"אני" הזה, בדיוק משום שה"אני" הופך להיות מושא לצפייה. במילים אחרות: האדם הרודף והחושק הופך, לעתים, בהשראת הניו אייג', לאדם היושב בלוטוס, המתבונן בעצמו ולפיכך לאדם הנרקיסיסטי. אני משתמש במילה "נרקיסיסטי" לא בהכרח במשמעות שלילית. נרקיסיזם, כמו כולסטרול, מלמדים אותנו הפסיכולוגים, יכול להיות טוב ויכול להיות רע.

מה שהופך את הקטע שציטטתי לבעל משנה חשיבות, הוא שהנרקיסיזם הזה, ההתבוננות העצמית שמעודדות פרקטיקות מסוימות של הניו אייג',  קשור הדוקות לא רק למילייה בו מתרחש הרומן,  אלא גם לז'אנר בו הוא כתוב. הז'אנר הזה, ז'אנר "הרומן הפסיכולוגי", מושתת על ניתוח דקדקני של תחושות ובנות-תחושות. השיא הגאוני של הז'אנר הוא "בעקבות הזמן האבוד" של פרוסט, שבו ניתוחים של גווני רגש משתרעים על פני עמודים ארוכים. הז'אנר הזה הוא למעשה נרקיסיסטי בייסודו. הנה, למשל, אותה שלומית, הנמלטת מביתו של אותו מאהב: "ורק אחרי שאת מתרחקת, נוסעת באיטיות במורד ההר, את יודעת להגיד לעצמך שמה שעכשיו מתרחש בתוכך זו תאונת שרשרת מזוויעה שבה רגש מתרסק ברגש, ואת נותנת בהם שמות – העלבון, הזעם, האימה והפיכחון". נרקיסיזם במיטבו.

הנרקיסיזם הזה יוצר מגבלה מסוימת של הרומן. במהלך הקריאה נזכרתי במערכון של "החמישייה", שבו קרן מור מספרת לנו בקול מתנשם על הפרידה מבן זוגה, שקם ככה סתם והלך, בלי לומר מילה, וכמה זה נורא. בסיום של המונולוג המתנשף צץ שי אביבי ומפטיר: "לא היה להם מרלבורו". לשלומית אמנם יש יותר הצדקה מקרן מור לטעון שחיי הרגש שלה סוערים, אבל בסופו של סיפור,  סיפור חייה בנלי למדי: חיי נישואין שהאהבה בהם תמה. התחושה כאן, לעיתים, היא של התפעלות עצמית מתנשפת מחיי הרגש וסערות הנפש, התפעלות שצידוקה לא ברור עד תום (ואף התבשמות של הסופרת מיופייה של הגיבורה קיימת כאן שמעוררת אי נוחות).

אבל הנרקיסיזם גם הופך את הפרוזה של לנדסמן לבעלת אותה מתיקות צוּפית ייחודית, שקוראי פרוזה טובים תרים אחריה בתשוקת יניקה. רק אמנות הפרוזה היא בעלת הפוטנציאל למתיקות הייחודית הזו, המורכבת מהתוודעות אינטימית אל קודש הקודשים, אל קפלי הנפש של הזולת, ומתוך ההתוודעות הזו אל צפונותיו של הזולת, חזרה פלאית של הקורא אל עושר תחושותיו שלו. הצוף הנדיר הזה מצוי כאן. כאמור, נרקיסיזם במיטבו.  

ב

הגישה של הרומן לתנועה הרוחנית הישראלית אמפאטית, אינטימית וביקורתית בו זמנית. זו גישה ראויה לשבח. ביקורת מעניינת שעולה מהרומן כלפי הניו-אייג' היא אוזלת ידו של הניו אייג' להתמודד עם דיכאון חריף, אותו דיכאון לתוכו נפל יוסף. קריאה מרקסיסטית של הרומן תציין לעצמה כי שלומית ויוסף מרשים לעצמם להיזרק ככה מכיוון שהוריהם אמידים. העידן-החדש מצריך לעיתים כסף-ישן. לנדסמן ערה גם לעובדה הזו ולא מטייחת אותה וזו נקודה נוספת לזכותו של הרומן הזה.

 

 

קצר על אחמדינג'אד

תראו, אני כמעט לא כותב בבלוג (ולא מחוצה לו) על עניינים פוליטיים. קשה מאד לכתוב על פוליטיקה בלי להיות קלישאי או מבלי לחזור על עצמך. הכתיבה הפובליציסטית על פוליטיקה, בניגוד לכתיבה על ספרות, היא כתיבה ברזולוציה מאד נמוכה, ולכן לטעמי לא מעניינת במיוחד.

גם אמביוולנטיות, שהנה ערך ספרותי וערך גם בכתיבה ביקורתית על ספרות, היא מכשול בכתיבה פובליציסטית-פוליטית. פובליציסט טוב צריך לחתור לשורה תחתונה. הוא פוליטיקאי באמצעים אחרים. במקום לשנע אנשים, כספים וחפצים, הוא משנע רעיונות ומילים שישנעו אנשים, כספים וחפצים. לפיכך, אמירות בסגנון "מצד אחד אך מצד שני" אינן מסגולות מקצוע הפובליציסטיקה. הפובליציסט הוא כותב "ביצועיסטי".

בנוסף, אני חש גם תחושת רמייה ואי-אותנטיות כשאני כותב על פוליטיקה. זו תחושה סובייקטיבית שלי, וברור שאינה יכולה לעמוד בכללי המוסר של קאנט ולהיהפך לחוק כללי (כי פובליציסטיקה צריכה להיכתב וחשוב שתיכתב): אבל כל עיסוק במה שחורג מגורלם של אנשים יחידים וספציפיים מורגש לי כלא-אותנטי.

אבל אני רוצה לרגע לחרוג מהרגלי, ברשותכם.

כי תחושה רעה מרחפת-מרפרפת בחלל האוויר בשבועות האחרונים, תחושת סכנה גדולה, תחושה של מלחמה ממשמשת ובאה, ומלחמה גדולה. מישהו – אנחנו או הם – מכין משהו, ומישהו אחר – אנחנו או הם – מכין משהו בתגובה; בזירה הפלשתינית, בזירה הסורית-לבנונית ובזירה האיראנית.

ואני לא רגוע, לא משוכנע שההנהגה שלנו בעת הזאת (ביטוי של פובליציסטים) מספיק מתוחכמת על מנת לחלץ אותנו מהפינה המסוכנת שההיסטוריה דחקה אותנו אליה. והרי ייתכן גם שלא אנחנו ולא הם רוצים בעימות, אבל ההיסטוריה עשירה בדוגמאות של עימותים שפרצו מבלי שאף אחד מהצדדים רצה בהם, אלא בגין סוג של שלומיאליות מדינית או בגינן של טעויות בהבנת כוונות היריב. צריך כישרון פוליטי גאוני (כזה שכולל גם יכולת ניתוח של מבקר ספרות גדול ורגישות עילאית של מטפל פסיכולוגי דגול) על מנת לפענח את כל האירוניות ודו-המשמעויות של הצהרות מנהיגי המדינות ומעשיהם, לפרק את כל הרגישויות והפתולוגיות הפסיכולוגיות-לאומיות-דתיות, שעוטפות את המציאות הפוליטית הנוכחית כמו חוטי פצצה סבוכים.  ואינני בטוח שהכישרון המדיני החריג הזה שנדרש כיום, מצוי בידי ההנהגה הישראלית הנוכחית.

 

 

ובאותו עניין.

תראו, אני מתעב, פיזית ממש, את אותו חלק של העיסוק הישראלי בשואה ש: א. בגין קהות רגשית וחוסר יכולת לעסוק בחיי הרגש היומיומיים, הניואנסיים והאפרפרים לפרקים, נצמד לשואה כדרך להרגיש משהו; העיסוק בשואה כתשובה הישראלית הייחודית לטלנובלה הדרום אמריקאית. ב. נאחז בשואה על מנת לשמר מה שניתן לכנות "פנטזיית אימפוטנטיוּת" (כניגודה של "פנטזיית אומניפוטנטיוּת"); הכחשה של הכוח, חוסר היכולת להתמודד עם הכוח והשלכותיו, הכחשה וחוסר יכולת שמובילים לאטימות מוסרית כלפי אחרים כי הרי אנחנו הקורבנות האקסקלוסיביים.

(אגב: אני אמנם חושב שאיננו חלשים כפי שאנחנו מפנטזים לפעמים, אבל אני בהחלט לא סבור, כמו שסבורים חלקים בשמאל הישראלי, שאנחנו החזקים בסיפור. המציאות היא דיאלקטית, אירונית ומרובת שכבות. אנחנו חזקים מול הפלשתינים. חלשים ביחס למרחב הערבי בכללותו. חזקים כי לצדנו ארצות הברית. חלשים כי אנחנו סופגים את הטינה הכלל עולמית כלפי ארצות הברית. וניתן להמשיך עוד את הדיאלקטיקה).

ולמרות ההקדמה הזו והסלידה מנסיגה ילדותית אל השואה בהקשר של הסכסוך הישראלי-ערבי (שהפך בפיתול מוזר של ההיסטוריה לסכסוך ישראלי-פרסי), הרגשתי צמרמורת אתמול מדברי אחמדינג'אד בביקורו בדמשק:

"הציונים ומגיניהם הגיעו לדרך ללא מוצא. אני מדגיש כי היישות הציונית עתידה להיעלם, פילוסופיית הקיום שלהם תמה. הכובשים הציונים הגיעו לדרך ללא מוצא, וכל איומיהם כלפי הפלסטינים נובעים מחולשתם. אם הציונים יחזרו על טעויות העבר שלהם, כל עמי האזור יעמדו מולם ויעקרו אותם משורשיהם".

כל מי שבקיא בהיסטוריה היהודית, ובעצם העולמית, נזכר בציטוט מפורסם מאד ודומה להפליא, דומה עד כדי צמרמורת, דברי היטלר ברייכסטאג הגרמני בינואר 1939, ציטוט שמהווה את אחת ההתבטאויות הגלויות המפורסמות של היטלר בנוגע לתוכניותיו ליהדות אירופה:

"דבר אחד הייתי רוצה לומר ביום זה (…) במרוצת חיי הייתי לעיתים קרובות נביא ולרוב לעגו לי. בימי מאבקי לשלטון היה זה, בראש ובראשונה, העם היהודי שקיבל נבואותי בהתפרצויות צחוק, כאשר אמרתי, שיום אחד אקבל על עצמי את הנהגת המדינה והעם הגרמני, ואז אפתור, בין היתר, גם את הבעיה היהודית. סבורני שגלי צחוק אלה של היהדות כבר נחנקו בינתיים בגרונם. היום ארצה שוב להתנבא: אם יעלה בידי יהדות הממון הבינלאומית באירופה ומחוצה לה לדרדר את העמים, פעם נוספת, למלחמה עולמית – אזי לא תהיה התוצאה בולשביזציה של העולם ועמה ניצחון היהדות, אלא השמדת הגזע היהודי באירופה…".

הדמיון מטריד ביותר, כמעט עד כדי להיחשד כפרפראזה מודעת של אחמדינג'אד (והנה דוגמה לרגישות ספרותית החיונית למנהיגנו). אותו מבנה תחבירי (משפט תנאי) , תוכני (הכשרת דעת הקהל לסיבוב נוסף, אפוקליפטי, שיישב חשבונות מסיבוב קודם)  ופסיכולוגי ( אם הם יתחילו, ויתגלו שוב  כתוקפנים, אזי אנחנו, הקורבנות, באקט של הגנה עצמית, נשמיד אותם).

 

ימים מסוכנים.

 

 

קצרים

1. ערוץ 10 כסמל לניוון ישראלי: חוסר היכולת להמריא, ההיתקעות בין הפינס מקדימה לנשות הטייסים מאחורה.

(טשטוש ההבדל בין הערצת טייסים להערצת סלבריטאים, כלומר בין פטריוטיות ורצון להשתייך לסגידה לזוהר נוצץ וריקני, ל"רצון להשתייך" מזן אחר; עליית זן בני האדם הדומים לזוחלים, כפי שמתאר זאת וולבק, בעלי האיבר הגדול והמוח הקטן, על חשבון "הזקנים החכמים", לונדון וקירשנבאום).

2. האזנה בגלגל"ץ לשיר "אלטרנטיבי" משולה לגילוי שנחשף לעיניי פעם על כך שאת הסרט העדין "הדוור" (אם זכרוני אינו בוגד בי) הפיק תאגיד אמריקאי גדול על ידי חברה-בת כ"סרט עצמאי", "אלטרנטיבי". בהשמעה של שיר "אחר" בגלגל"ץ יש חשיפה של הקונספט "האלטרנטיבי" כחלק ממנגנון שיווקי, והתחושה לא נעימה. קצת כמו סחרחורת ובחילה שמובילות להקאה בגין התוודעות לרקבון מוסרי.

3. השחרור מהשפעה של אמנות גדולה קתרטי לפעמים לא הרבה פחות מהשתחררות מהשפעתה של אוטוריטה עריצה בשר ודם. 

שמעתי במקרה בפעם המי יודע את "פראג" של אריק איינשטיין, שכתב והלחין בגאונות שלום חנוך הצעיר מאד. ופתאום שמתי לב למעשה הגשת השיר, ל"אחורי הקלעים" של ההגשה. השיר לא צנח עלי משמים, כמכת ברק, כמו שצנח והכה כשהאזנתי לו לראשונה בגיל 20 נגיד. שחרור גדול בד בבד עם אבדן גדול.

אני מייחל וחרד לרגע ומהרגע שהמילים והלחן של "פראג", לא ההגשה, ייחשפו לעיניי מגבם, שאראה את אחוריהם. שלום חנוך מחזיק מעמד בינתיים.

4. הבעייה הגדולה בטלוויזיה: אתה נפגש עם אנשים שלא מחזירים לך חום ומבט. קצת כמו לצאת עם נסיכה יפהיפייה אך מפונקת שמצפה שתעשה ותעשה לה ולא טורחת להשיב מבט, להשיב חום, לעשות לך.

ספר משיב לך חום מכיוון שהוא זקוק לך נואשות על מנת להגשים את חומריותו. אם לא תקרא את המילים על הדף הן ייוותרו מילים על דף ותו לא.

לא, זה לא מדויק. הרי גם בטלוויזיה התוכנית זקוקה לצופה ועלה שנופל ביער ואיש לא ראה כאילו לא נפל.

ההבדל הוא אחר. בספר אתה אקטיבי, ממילים על דף המוח שלך צריך לכונן עולם ומלואו, ולכן לא אכפת לך עם הדמויות מחבקות אותך חזרה. קצת כמו אותו מאהב שתשוקתו מדריכה אותו והוא פועל להשגתה וקרירותה של הנסיכה אינה נוגעת בו. להפך, קרירותה היא סוג של חולשה: הוא כרגע הפועל – היא הפאסיבית.

ואילו צופה הטלוויזיה פאסיבי, מייחל למבט מהנסיכה האקטיבית מולו על המסך, מייחל לשווא. מתכווץ, דוהה, מתנדף, מול המסך הקורן, הזוהר, המתפשט.

ועדיין, צריך חידוד.  

5. סרטו של פולנסקי על פי הספר "סופר הצללים" של רוברט האריס זכה בפרס הראשון בפסטיבל הסרטים בברלין. את פולנסקי אני מאד אוהב ואת הספר "סופר הצללים" שיבחתי פה בבלוג מאד, בלי לדעת (בזמן הקריאה, לפחות) על כך שפולנסקי בחר בו לצורכי עשיית סרט.

6. אני מקווה מאד שההאשמות כנגד יצחק לאור יתבררו כלא נכונות. לאור הוא כנראה אדם לא נעים או חביב במיוחד, ואת חלק מדעותיו אני לא אוהב, בלשון המעטה. אבל דמויות כמוהו, לא אופורטוניסטיות, אינטלקטואלים בשיעור קומתו, נחוצים מאד בעולם הרוח המדולדל והמשעמם של ישראל. נחוצים ומעטים. תהיה זו אבדה גדולה אם ההאשמות תתבררנה כנכונות ואם נאבד פעילות של איש רוח חשוב כתוצאה מהפרשה הזו.

 

 

על "שירת החטאים", של יוסי אבני-לוי, הוצאת "זמורה ביתן"

שלום תלמידי הסדנה לכתיבה יוצרת: היום נלמד כיצד להימנע מכתיבת פרוזה גרועה. פרוזה כזו אמנם אולי תניב לכם הכנסה צנועה ותחושת חשיבות בטווח הקצר, בגין הופעתכם בטבלת רבי המכר, אבל תזכה אתכם באי הערכה מצד אנשים נבונים. ותתפלאו, למרות מה שאתם רואים בטלוויזיה, האנשים הנבונים אינם נדירים כל כך בקרבנו, הם אולי אפילו מתקרבים לרובה של אוכלוסיית הקוראים בישראל. וכשיבינו, לבסוף, שמזלזלים באינטליגנציה שלהם הם יכעסו.

א.       אם אתם כותבים רומן שמתחולל בהווה, אך שולח את גיבוריו לצלול בעבר, למשל רומן על צעיר ישראלי ממוצא כורדי, שמקבל מלגת מחקר לפולין ומשתוקק לאתר את היומן האבוד של רומקובסקי, ראש היודנראט בגטו לודז', בדקו את עצמכם מדוע אתם נזקקים לז'אנר השחוק הזה. האם מפני שיש לכם מה לחדש ביחס לעבר? אם אין לכם מה לחדש הימנעו מהז'אנר. כותבים של רומנים היסטוריים ישראלים בעשור האחרון הם שודדי קברים. למה לי להמציא עלילה ודמויות ותמה, חושב הסופר הישראלי העצלן, כשאני יכול לכתוב רומן על רומקובסקי, והא לכם דמות, עלילה ודרמה מן המוכן!

א2. אם בכל זאת בחרתם לעוסק בנושא טעון כל כך, כמו ניסיון שיפוט מוסרי והערכת אישיותו של ראש היודנראט החשוב (מלבד צ'רניאקוב) ולבטח האניגמטי מכולם, במיוחד אם בכוונתכם לטהר את שמו, ודאו שיש לכם את הסמכות האינטלקטואלית-מוסרית והחומרה הנדרשות על מנת לעסוק בנושא כזה. אם אתם חושדים בעצמכם שאינכם בעלי אוטוריטה כזו, עדיף להימנע מהנושא הנפיץ הזה. גם בהעלאת האפשרות שהיהודים יהגרו חזרה לפולין, אם תבקשו להעלותו בספר, ודאו שחשבתם על הרעיון לעומק אחרת תיחשדו כמי שמשתעשעים ברעיונות גדולים, שגדולים עליהם בכמה מספרים.     

ב.       הימנעו מגודש דרמטי. למשל, אם אתם כותבים רומן שבמרכזו סיפורו של גטו לודז', אין צורך שתצרפו אליו את סיפורו של משיח השקר יעקב פרנק, שהטיף במאה ה-18 לגאולה דרך ביבים ואורגיות. כל אחד מהסיפורים הללו כשהוא לעצמו יכול לפרנס עשרות רומנים.

ב2. הימנעו מגודש מטפורי: "הסצנה הזאת תוקרן מאותו רגע שוב ושוב על מסך הקולנוע הפנימי שלו, מקום חשוך שאין בו אולם, אין בו כורסאות ואין בו קהל, רק בחור חסר מנוחה שרוצה לנסוע לשם, לגעת בנקודה ההיא, להשקיט את השדים שמקננים ביערות העד של הנפש". הנפש המסכנה מומשלת כאן גם לאולם בו מקרינים סרטים וגם ליער בו מקננים שדים.  

ב3. הימנעו מגודש עלילתי. זכרו, אם בחרתם להוסיף עוד ועוד דמויות, הרי שתצטרכו להתיר את סיפורן. ודאו שאתם מסוגלים לעשות זאת, אחרת תתירו את סיפורן בבהילות ובאופן מגוחך, או שאת חלקן פשוט לא תתירו ותסמכו על כך שהקורא לא יבחין בכך. קל וחומר ביחס לעלילה המרכזית: אם בחרתם לעסוק בצעיר מזרחי בעל אובססיית שואה, נושא מרתק לכל הדעות, ודאו שאתם מוכנים נפשית להרחיב בנושא הזה ולהתירו כהלכה.  

ג. אני יודע שבהשוואה לשואה, הכל נראה קטן, אבל בכל זאת: הקפידו על אמינות ודיוק בפרטים. אם הגיבור יוצא מהבית הוא כבר אינו יכול לשמוע את שותפתו מרכלת עליו (עמ' 12); אם הגיבור מאזין לשיחת זקנות על גטו לודז/ בבית קפה ברח' בר כוכבא בתל אביב, הן אינן יכולות לצאת מהקפה ישר לשד' בן ציון, כי באמצע יש עוד רחובות, והוא אינו יכול, גם אם יתאמץ, שלא להשיג אותן, כי הוא הרי צעיר והזקנות זקנות (עמ' 15-16); אם גיבור זקן מספר לצעירים את סיפורו מסמר השיער מגטו לודז' הוא אינו יכול לשאול "אני משעמם אתכם?", זה פשוט לא הגיוני, גם אם מרוויחים כך עוד איזה מאתיים מילה לניפוח הספר (עמ' 342); בתשעה באב, בניגוד ליום הכיפורים, אין תפילת "נעילה", ולפיכך פרנק לא יכול היה לחללה (עמ' 144); במאה ה – 18 לא היו אולפנות לנשים, ולכן "נערות בתי אולפנה" (עמ' 147) לא יכלו להציץ במסתרים בפרנק. 

ג2. גם בגלילת העלילה הקפידו על אמינות. אם בחרתם לתאר התקרבות בין שתי דמויות, ישראלי ופולני נניח, עשו בדיוק זאת ותארו את תהליך ההתקרבות. אל תעשו זאת באופן מואץ כאילו אמרתם לקוראים: "דמיינו שתיארנו כעת על פני שלושים עמודים תהליך התקרבות".  

ב

אבני-לוי הוא כותב מוכשר. אפילו בטקסט הנוכחי ניכר כישרונו: יש חן לגיבוריו הלוזריים; תיאורי הסקס שלו, הומואי וסטרייטי, יצריים ביותר; הרעיון, הגולמי אמנם, של פרנק כמחבר בין אשכנז לספרד (פרנק הושפע מתלמידי שבתאי צבי), המקביל לגיבור המזרחי המתעניין בשואה, הוא בעל פוטנציאל רעיוני כביר. איך, אם כן, יצא תחת ידו דבר כזה?  התשובה היא שאבני-לוי נכנע לעידן הנוכחי בספרות הישראלית: עידן פס-הייצור. בית החרושת לרבי מכר תובע מהפרולטרים הספרותיים שעובדים בו חיפזון, הנמכה מכוונת של כישרונם, שימוש במלודרמטיות ליצירת אפקט מיידי, שקידה על יצירת מראית-עין של רומן על מנת שהקונים לא יזהו שלפניהם קליפת רומן מרוקנת מתכולה.

 

 

ביקורת על "הסיפור של מיכאל", של עידו אנג'ל, הוצאת "אחוזת בית"

הפתיחה לא בישרה טובות: "הוא הולך עכשיו ברחוב (…) שמו מיכאל. הוא בן שלושים ושבע. הוא לא גבוה או נמוך במיוחד. הוא נכתב בידי, אך אין לדבר חשיבות יוצאת דופן. שמי עידו". הדגשת מלאכותיותו של הסיפור, כלומר היותו בדוי, לא-אמיתי, הרי הפכה זה מכבר לקלישאה של כתיבה אוונגרדית.

במקורה, הייתה המודעות העצמית הזו שהפגין הטקסט להיותו טקסט, עדות לתחכום אינטלקטואלי. הסופר התרה בנו לעמוד על המשמר, להבחין בין מציאות לבין בדיה, לא ללכת שבי, למשל, אחרי סיפורים שמציגים את החיים הכאוטיים בתבניות ספרותיות סדורות ומארגנות (של התחלה-אמצע-סוף, לדוגמה) ולכן מסלפות. אולם כיום, כשאני נתקל באוונגרדיות הזו, העייפה כעלה חסה שנשכח במטבח עילי, אני חש שבצד היותה מצוות אנשים מתוחכמים מלומדה, ובצד היותה גאווה המתחפשת לענווה (אל תאמינו לסיפור שלי כי אני, אני, אני כתבתי אותו), הכתיבה האוונגרדיות-כביכול הזו היא סימפטום לא מודע לסוגיה אחרת לחלוטין. לטעמי זו המקבילה המתחכמת לכתיבה האוטוביוגרפית הישירה המאפיינת כיום את המיינסטרים. השתיים – הן האוונגרד-כביכול, המדגיש את מלאכותיות מעשה הכתיבה, והן הכתיבה האוטוביוגרפית – מבקשות כאחת לדלג על פני המדיום הספרותי ולגעת ב"חיים". שתיהן מבטאות את אותה מגבלה המאפיינת את התרבות העכשווית שמקשה עלינו להינשא, להינשא באמת, השמימה בסערת הדמיון תוך התנתקות, התנתקות אמיתית, מחיינו. במילים אחרות, הכתיבה האוונגרדיסטית-כביכול, המדגישה את מלאכותיותו של הסיפור, הפכה גם היא לסוג של כתיבה אוטוביוגרפית "אותנטית": הפניית תשומת הלב מהנכתב אל הכותב.

אבל החשש הראשוני התפוגג. ראשית, כבר מהמשפטים הראשונים ניכר בכותב שהוא יודע לכתוב פרוזה, ניכר בו שהוא יודע להניח את המילים בזווית המתאימה, באותו אופן נכון וקשה לתיאור בביקורת, כך שהמילים מתחיות ומאירות מתוכן, כאותם פנסי נייר אורז יפניים. נוסף על כך, על אף שהוא מדגיש את היות גיבורו בדוי, התוצאה אינה שכלתנית. אנג'ל מתאר את גיבורו באופן חם, עדין ואינטימי, וחושף פינות רגש רעננות, למשל יחסי האהבה הלא מינית העמוקים בין מיכאל ללואיס, סופר ארגנטינאי שהכיר בטיול בדרום אמריקה. כמו אצל סופרים (גברים) צעירים ישראליים רבים, גם אנג'ל משרטט גברים סנטימנטליים, פסיביים ומלנכוליים, אבל במקרה שלו המינוריות המודגשת של הגיבור הולמת את אופייה המינורי (במובן הטוב של המילה)של היצירה.  

אבל גם בסוגיה התמטית המוזכרת, היחס בין הבדוי למצוי, אנג'ל מצליח לחדש. בצד הטרחנות המוזכרת, ואף השימוש, אמנם האירוני, בהדגשת הבדיון על מנת להרחיק עדות ("אנחנו לא דומים. הוא לא מייצג אותי. אני כותב אותו – ותו לא"), מצליח אנג'ל באופן עדין ומתוחכם, ואני מרשה לעצמי לשער שגם אינטואיטיבי ולא מודע בחלקו, להדגים בחיוניות מרשימה כמה סוגיות פילוסופיות-קיומיות מהמדרגה הראשונה.

למשל, עד כמה תיתכן תפנית אמיתית בחיים שלנו. כך מתאר עידו, הסופר, את המאבק המתחולל בין כפות ידיו הכותבות באשר לגורל המוקצה למיכאל גיבורו: "הראשונה רוצה לכתוב את סתמיותו של מיכאל לנצח, לחרוש את תלמי זרותו עמוק יותר באדמת ה'כך' של הדברים, ואילו כף היד האחרת מבקשת למהר ולהגיע לכתיבתה של התפנית הבאה בעלילה".

לשאלת היתכנות התפנית העלילתית המרעישה בחיי הגיבור קרובה סוגית המרד של הגיבור בסופר שכותב אותו. הגילום הגאוני המוקדם ביותר למרד כזה היא כנראה מחאתו של דון קיחוטה בפתח החלק השני של היצירה, מ – 1615, על הצגתו המסולפת לדעתו בספרות שקדמה לחלק הזה. כמו אדם הראשון שאכל מפרי עץ הדעת, רכש מודעות והתחיל לדבר עם בוראו, כך התחיל אצל סרוונטס גיבור הטקסט לחוש שמישהו יצר אותו ולבטא את מחאתו כנגדו (בהמשך ההיסטוריה הספרותית סוגיית היחס בין בדיה למציאות העסיקה מאד סופר נוסף כותב ספרדית, בורחס, שאנג'ל מושפע ממנו במוצהר).

גם אצל אנג'ל מתמרד הגיבור מיכאל בניסיון להכניס אותו לתבנית סיפורית שאינה מקובלת עליו. והדבר נעשה בתחכום ובעקיפין מרשימים, ולא באופן המתבקש של פנייה ישירה של מיכאל לעידו הסופר. מיכאל, שנוסע לארגנטינה בעקבות חברו לואיס, מאבד את זכרונו בתקרית ירי. חברתו הארגנטינאית מנסה לעצב את זהותו כזהות של מישהו אחר. ניסיונו להימלט מהזהות הכפויה הזו משול למרידה של דמות בסופר המעצב אותה. ושתי המרידות הללו כאחת משולות למרד האקזיסטנציאליסטי של כל אחד מאיתנו ב"נתוניו" הטבעיים, במגבלות הפיזיולוגיות, המנטאליות והחברתיות שלתוכן נולדנו.

ב

כשאנג'ל חושף את הלבטים שלו באשר ליכולתו של מיכאל לחרוג מסתמיותו, הוא מרפרף כאן על פני נקודה אפלה בתת-המודע הקולקטיבי העכשווי: החשד הסיוטי שכיום, במציאות חברתית מאורגנת, מווסתת ומכומתת כל כך (דוגמה מובהקת: המבחן הפסיכומטרי), השואפת למריטוקרטיה טהורה, מצומצמת מאד היכולת להתפתחות לא-דטרמיניסטית. במילים אחרות: אין מקום להפתעות בחיים כי אין מקום כיום לגורל ומקריות מחד גיסא ואין תפקיד לחופש הרצון מאידך גיסא. בחיים האמיתיים, מרפרף הסיוט בסמוך למודעות שלנו, אנחנו נשארים כבולים למעלותינו ולחולשותינו הפעוטות-גדולות כמו אסיר לכדור ברזל, וכל תנועה קדימה מתבררת לבסוף כתנועה מעגלית בגבולות הרדיוס שהוקצה לנו מלידה.

 

 

כמה הערות קצרות בעניין ביקורת הספרות

בויינט התפרסמה כתבה נוספת על מצבה המעורער של ביקורת הספרות. אני כותב "נוספת" כי זו הפכה כבר להיות מעין כתבה עונתית, כמו נדידת הציפורים; אחת לשנה בערך יוצאת כתבה כזו המבכה את הביקורת בדמעות שליש. או תנין.

כיוון שאני כותב דוקטורט בדיוק על הנושא הזה, קרי: מה קרה לביקורת הספרות הישראלית בעשורים האחרונים, וכמובן מכיוון שאני מבקר ספרות בעצמי, אני עוקב אחרי הכתבות הללו. אבל אני עוקב אחריהן לעיתים קרובות בשעשוע. כמה אי הבנה והבל מפגינות הכתבות – הכתבות עצמן, לא רק התגובות – בטיפולן בנושא הזה.

 

העניין דורש כמובן הרחבה גדולה. אבל כאן אסתפק בכמה הערות לאקוניות כאשר יעלה המזלג:

1. אנשים לא נהיים מבקרים כי הם מתנשאים/מתוסכלים/רשעים/טהרנים/צדיקים. בראש ובראשונה, אנשים נהיים מבקרים כי הם פשוט יכולים.

כלומר, מבקרים הם אנשים עם כושר אבחנה מסוים, רב או מעט, בכל הנוגע לספרות, ולא פחות חשוב: יש להם כישרון מסוים לבטא את אבחנותיהם אלה, ויש מי שמוכן לשלם להם על כך, ולהם נראה התשלום, ואם לא התשלום הפרסום, כדאי ומשתלם.   

2. מעבר לסיבה הראשונית, כלומר העובדה שהם פשוט יכולים, מבקרים נהיים מבקרים פשוט כי אכפת להם ו/או הם משתוקקים לכך יותר מאחרים.

זו עוד אי הבנה ביחס לביקורת הספרות. זה לא מוסד אנטי-דמוקרטי. אדרבה: כל מי שמשתוקק להיות מבקר ספרות ויש לו כישורים מינימליים למקצוע (ע"ע הסעיף הקודם; כלומר, כמובן אם הוא יכתוב רשימת מכולת או תוכנה בג'אווה או מאזן רבעוני כביקורת על החדש של גרוסמן הדבר לא יתקבל בעין יפה) ימצא במות תקשורת הכמהות למבקרים.

ההבדל הבסיסי בין המבקר בפועל לטוקבקיסט שזועק כנגד המבקרים האליטיסטיים והרשעים האלה הוא אחד: המבקר רצה מאד להיות מבקר. ולכן הוא גם נהיה כזה. והוא ויתר על דברים אחרים לטובת התשוקה הזו. ואילו לטוקבקיסט הזועק נגד "שלטון" המבקרים היה הרבה פחות חשוב לבטא את דעתו על ספרים. והוא דווקא לא רצה לוותר על דברים אחרים בשביל להשמיע את דעתו בענייני ספרות. ולכן, כמה הולם, דעתו גם פחות נשמעת.

3. ביקורת ספרות, יצא לי לומר כמה פעמים, היא פובליציסטיקה לכל דבר, מלבד זאת שזו פובליציסטיקה שאינה עוסקת ב"חיים" כי אם מנסחת דיעה בענייני ספרות.

וכמו שפובליציסטיקה, קרי דיון פתוח, היא נשמת אפה של דמוקרטיה חפצת חיים, כך ביקורת ספרות, דיון פתוח בענייני ספרות, היא נשמת אפה של רפובליקה ספרותית חפצת חיים.

המבקר, כמו הפובליציסט, מנסה לשכנע; הוא אינו פוסק הלכות. בדיוק כמו שאפשר לכתוב מאמר בעד או נגד הירידה מהגולן, אפשר לכתוב מאמר בעד או נגד החדש של מאיר שלו. אפשר להשתכנע מדבריו של המבקר ואפשר גם לא. הביקורת אינה דיקטטורה של טעם אלא הזמנה לשיחה ודיון על ענייני ספרות.

4. עניינה של הביקורת אינו מתמצה בהמלצה/אי המלצה על ספר זה או אחר. אני כותב את ביקורותיי גם לאנשים שאינם נוהגים לקרוא ספרות עכשווית או ספרות ישראלית עכשווית. הביקורת היא חלק ממערכת ספרותית אורגנית שבה יש שיחה ספרותית. היא חלק מהשיחה ולא מקדמת מכירות או מכריתת מכירות (למרות שעל מבקר לא למעול בתפקידו ולומר האם הוא ממליץ לקרוא את הספר אם לאו).

יש משהו פרימיטיבי ביותר, טוקבקיסטי (כן!), אפילו הייתי מתאר זאת כעולם שלישי-י (גם במובן של חברה ללא מעמד בינוני, כמו בעולם השלישי, חברה ללא מתווכים בין המיעוט העשיר כקורח להמונים, חברה ללא אמביוולנטיות ומורכבות), בתפיסה של המבקרים כיושבי טריבונה האורבים בשקיקה לכשלונם של הסופרים ה"פרפורמרים". ביקורת ספרות חיה, חריפה ונשכנית היא חלק אינטגראלי מחיים ספרותיים. אין כאן עניין מוסרי, אלא עדות לויטליות. מערכת ספרותית שוקקת היא מערכת שיש בה סופרים, משוררים, קהל קוראים ערני ודעתני ומבקרים.  

  5. בשביל להיות מבקר טוב צריך כישרון שאינו זהה לכישרון שנדרש לכתיבת ספר טוב. מבקר אינו סופר-מדולל כשם שסופר אינו משורר-מדולל וההיפך. אלה שלושה מקצועות קשורים ביניהם אך שונים.

לעיתים נדירות סופרים (או משוררים) מחוננים הם גם מבקרים מחוננים (ברנר, אורוול, אליוט, דוסטוייבסקי, בודלר), כמו שלעיתים נדירות משוררים הם גם סופרים טובים (עמיחי, למשל, הוא פרוזאיקון לא טוב. כשלעצמי, אני גם לא מתרשם מהפרוזה של ביאליק או של פושקין).

לפעמים לסופרים (או משוררים) פשוט אין את הכישרון הביקורתי כשלעצמו, אבל פעמים רבות לסופרים הניגשים לכתיבת ביקורת, בדיוק בגלל שהם סופרים מחוננים שיצירתם ממלאת את הווייתם, אין את האכפתיות הנתבעת ממבקר, את היכולת האמפתית שלו להיכנס לראשו של מישהו אחר ולנסות להבינו, אכפתיות ואמפתיה שהם כלים מקצועיים ממדרגה ראשונה ולכן, בעצם, הנם חלק אינטגראלי מכישרונו של המבקר. פעמים רבות נתקלתי בביקורות לא מעניינות של סופרים ישראלים שאני מעריך מאד את כתיבתם הספרותית.

 

אגב: הבלבול בתרבות העכשווית באשר למעמדה של הביקורת, ראייתה כלא נצרכת אל מול הספרות והשירה ה"טהורות", כרוכים, בין השאר, בנטייתה של התרבות בת-זמננו לקיטש ולסנטימנטליות. השירה והספרות נתפסות כעוסקת ברגש, והרגש הוא קדוש, לעומת הביקורת, שהיא מטבעה שכלתנית, אנליטית, מרוחקת-מעט, מאופקת. 

וזו רק עוד סיבה לחשיבותה של הביקורת: ביקורת הרגשנות והקיטש, שפעמים רבות במסווה של טוהר ועוצמת הרגש, שאינו עומד בבחינת השכל, גורמים לעיוותים ולעוול.   

6. עובדת היותה של הביקורת משלח יד המצריך כישרון מובחן גוזרת גם שישנה המון ביקורת ספרות גרועה, משעממת וטרחנית, או בינונית. זהו מקצוע מובחן ובו יש טובים ורעים כמו בספרות ובשירה. או בניהול רשתות ספרים.

7. יש קשר בין כניסתו המרשימה של הקפיטליזם לשוק הספרים הישראלי בעשור האחרון ודלדולה של ביקורת הספרות. אבל הקשר הזה צריך להיות מוצג, בחלקו, באותה נוסחה חבוטה אך כה מדויקת של מרקס קשישא: כהווייה שמעצבת את התודעה.

הקפיטליזם לא רוצה שיפריעו לו למכור ספרים, לא מעוניין שיכניסו משתנים חמקמקים, מעורפלים ובעיקר לא-נשלטים, כמו "איכות" ספרותית, משתנים שייתקעו לו כמו טריזים בגלגלי השיניים של מכונות הדפוס.

ולכן ההתקפה על הביקורת היא – בחלקה, לא כולה! – שימוש כוזב בשם "הדמוקרטיה" ו"קול המון כקול שדי", קרי שימוש (לא מודע בחלקו) באידיאלים טהורים על מנת לא להפריע לקופות הרושמות. על זה נאמר "תודעה כוזבת".

8. דווקא בגלל הקשיים העומדים בפני המבקרים בעולם העכשווי – שהכתבות, כדוגמת זו שהתפרסמה היום, מבטאות, ופעמים רבות בוולגריות –  זה המקצוע המרתק ביותר שאני מכיר.

היותה של הביקורת משלח יד שפועל כנגד כיוון הזיפים של הצייטגייסט תובעת מהמבקר להיות חד במיוחד.

וזה מאתגר.

ביקורת על "זיכרונות אחרי מותי", של יאיר לפיד, הוצאת "כתר"

זו ביוגרפיה של טומי לפיד שכתובה – באופן מקורי וסתמי כאחד – כאוטוביוגרפיה, כביכול כתבהּ המנוח במקום מנוחתו. הביוגרפיה מסתייעת בסדרת שיחות שניהל טומי לפיד עם אמנון דנקנר בשנת חייו האחרונה, והיא נהנית, כמובן, מהעובדה שכותבהּ הכיר היטב את מושאהּ.

זה ספר חשוב כי טומי לפיד מתמצת בפרסונה שלו את הישראליות כפי שזו התעצבה בעשורים האחרונים. זה ספר חשוב כי כותבו הוא בעצמו סימבול לסוג מסוים ודומיננטי של ישראליות עכשווית, סימבול שייתכן ויפרוץ מקיר הסימבולים אל המציאות המיוזעת. זו ביוגרפיה מעניינת מאד לקריאה כי טומי לפיד היה אדם מרתק שחייו היו מעניינים מאד, גם במובן הטראגי של הביטוי "חיים מעניינים" (על קצה המזלג: ניצול שואה ואב ששכל את בתו; מייסד המגזין "את"; עיתונאי חשוב בעיתון זה; נאמנו של הטייקון שהקדים את זמנו, זמן הטייקונים, מקסוול; מנכ"ל רשות השידור; גיבור "פופוליטיקה"; מנהיג "שינוי"). זו ביוגרפיה קולחת שמדגימה את היותו של מחברה כותב מוכשר אך כותב שכתיבתו אינה מהשורה הראשונה וגם לא השנייה. חשוב להדגיש זאת, כי באקלים התרבותי הישראלי היותך כותב בעל כישרון שזוכה לפופולאריות יוצאת דופן נתפסים כעדות להיותך כותב יוצא דופן. ולא היא. ההתמכרות של הכותב לפאנצ'ים; הניימדרופינג התרבותי שלעיתים אינו הולם את הסיבה שלשמה כביכול הובאה המובאה ושמסגיר חוסר ביטחון אינטלקטואלי והשכלה לא מסודרת; ההסתמכות מופרזת של הפרוזה הזו על האנקדוטה ו"הסיפור הטוב"; הרטוריקה הקולחת של הטקסט שמטשטשת את העובדה שכשעורכים בו אנליזה מגלים קפיצות וסתירות לוגיות, הם רק כמה ממגבלות הפרוזה הזו.   

דורות מתחבטים ההיסטוריונים בשאלה האם גיבורי ההיסטוריה הם שיוצרים אותה או שההיסטוריה יוצרת את גיבוריה. בטומי לפיד התלכדו באופן מעורר השתאות כמה מהמאפיינים הבולטים של הישראליות בעשורים האחרונים, עד שחידה היא אם לפיד נישא על פני זרמי מעמקים של הישראליות או שהוא אחד מפורצי הסכר בפני אותם זרמים. ואלה הם מאפייני הישראליות העכשווית שהתגשמו בלפיד: בורגנות גאה, נהנתנות מופגנת, אמונה קנאית בליברליזם כלכלי, הערצת הצלחה, הסתמכות על השואה כרכיב מרכזי בזהות היהודית, פונדמנטליזם חילוני שהנו תמונת מראה לפונדמנטליזם הדתי, פטריוטיזם הגובל בשוביניזם (במובן המקורי של המילה). מאפיין חשוב נוסף של הישראליות העכשווית שהתבטא בלפיד, ושהביוגרפיה הזו מבטאת בלי משים, הוא הקיטש. לקיטש הזה ורסיה לאומית וורסיה משפחתית. בוורסיה הלאומית הקיטש הזה מתבטא בהתמכרות לאפקט הרגשי העז של השואה ובעקבות ההתמכרות במחיקת ניואנסים הלקוחים מהפלנטה שלנו, לא זו האחרת, הפלנטה  של חיי היומיום. הקיטש הזה אף מתבטא בשימוש באפקט הרגשי של נוראות השואה על מנת להצדיק התנהגות לאומית תוקפנית. בוורסיה המשפחתית הקיטש הזה מתבטא בשימוש באפקט הרגשי שיש להכרזה על מסירות אין קץ לבני משפחתך בהצדקתה של התנהגות תוקפנית כלפי זרים.

הישראליות הזו, הלפידית, עלתה לגדולה מאז "המהפך". חשוב לומר: במובן מכריע לא "חירות" הפטריוטית והקנאית של בגין החליפה את מפא"י, אלא הליברלים הבורגנים, שלכאורה רק נספחו ל"חירות" ליצירת גח"ל, הם-הם שהחליפוה. וטומי לפיד, בחייו, ביטא את אותם כוחות כלכליים-חברתיים שהיו באופוזיציה בזמן שלטון מפא"י ופרצו בכוח אדיר החל משנות השבעים והלאה. קישון בביקורת הארסית שלו על הביורוקרטיה הישראלית ולפיד ב"מדריך לפיד" שלו על מאות אלפי עותקיו, הם שהכשירו את הקרקע ל"מהפך". "מדריך לפיד" הוא לטעמי דוגמה מאלפת למרכזיותו של טומי לפיד בעיצוב הישראליות העכשווית: כבר בשלב מוקדם כל כך, בראשית שנות השבעים, ביטא המדריך הזה את המעבר הממשמש ובא של ישראל הנצורה והסגפנית אל הגלובליזציה וההדוניזם, שפרצו בגלוי רק שני עשורים מאוחר יותר.  

בעניין הבורגנות של לפיד שלוש הערות. הראשונה: אחד מסממניה של הבורגנות היא ייחוס החשיבות להמשכיות השושלת המשפחתית, שמתבטא כאן באופן הולם כל כך בכך שהבן הוא זה שכותב את חיי אביו. השנייה: למרות שהוא גם מבשרו, יש להבחין בין הבורגנות הגבוהה, של טומי לפיד, המתהדרת במתינות ובתרבותיות, לבין האתוס היזמי-אקזיטי הישראלי של שנות התשעים והאלפיים, שהנו תזזיתי ועם הארצ-י ממש כמו פלמ"חניק. והערה שלישית והחשובה ביותר: פעמיים מצטט לפיד הבן טקסטים של האב בו חוזר טומי לפיד על אמונתו בדבר אי-השוויון הבסיסי בין בני האדם. כי מתחת לכל המילים היפות על חופש ואינדיבידואליזם ותענוגות-לכל, זוהי מהות הקפיטליזם: הצידוד באי השוויון שבין בני האדם.  

ב

אפרופו קישון ולפיד: טוב יעשה היסטוריון של החברה הישראלית אם יבחן את האפשרות ש"המהפך" לא רק פתח סכרים פוליטיים בפני יהודי המזרח, אלא הנו מהפך פנים-אשכנזי: החלפת האליטה הרוסית הסוציאליסטית (בסיוע מסוים של הייקים חמורי הסבר) באליטה הנהנתנית והזעיר בורגנית של דרום מזרח אירופה (בסיוע הפולנים), אליטה שאף הספיקה לטעום את מתק החיים תחת השלטון הקומוניסטי. שלמה ארצי, למשל, מייצג של ישראליות עכשווית לא פחות מיאיר לפיד, גם הוא ממוצא דרום-מזרח אירופאי (רומני), וגם הוא בן לאב פוליטיקאי ממחוזות ליברליים הדומים לאלה של לפיד האב.

 

 

מישל וולבק ו"החלקיקים האלמנטריים" – מסה על היצירה ועל הקשריה האינטלקטואליים

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

 

קצרים גולמיים וקודרים

1. גברים (לא כולם) חווים לרגעים יופי נשי (לא כל יופי נשי) כמשהו אל-אנושי. נשים אינן מבינות את זה (כמעט כולן), לא באמת, באמת שלא. הן רק מנחשות (בתימהון או אף בקנאה בעוצמת הרגש; אני מדבר על קנאה לא בנשים אחרות, אלא על קנאה בעוצמת התשוקה שגברים מסוגלים לה) או מתחזות למבינות או מבטלות (בגלל שזה מפחיד אותן) כהגזמה גברית אופיינית או מבטלות כהצגה גברית אינטרסנטית (נגיד, כתירוץ להכשרת בגידה או, לחילופין, כהכשרת עמדה שמרנית של "כבודה בת מלך פנימה").

רק בחלוף זמן מה הופך היופי הנשי לאנושי. למשל, בעקבות דיבור. אישה יכולה להוציא מפיה את הדיבור החכם ביותר בעולם, אבל הדיבור הזה הופך אותה לאנושית.

מה שמזכיר לי את אבחנתו של אנדי וורהול בספרו הנהדר "הפילוסופיה של אנדי וורהול", לפיה הילה של סלבריטאי קיימת רק כל עוד הוא לא דיבר אתך. לכשדיבר אתך היא מתפוגגת באחת.

2.  ישנן כמה סיבות לדהיית האינדיבידואליות ו/או ההומניזם בדור שלנו:

א. האינטראקציה הבינאישית שמעודדת הטכנולוגיה: הסלולרים, האינטרנט, "הרשתות החברתיות". כל אלה מקדמים תפיסה קולקטיביסטית והדהייה של היחיד.

ב. סגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט מבחינת התחכום. האדם היה היצור המתוחכם ביותר בטבע. אבל כיום הטכנולוגיה שיצר הולכת ונהיית מתוחכמת ממנו (למרות שזהו פרדוקס לוגי). גאדג'ט נראה נוצץ יותר מאינדיבידואל חדש, מתינוק.

ג. ישנם הרבה אנשים כיום, כמות גדולה וחסרת תקדים, גדולה יותר מכל האנשים שחיו אי פעם, שמורידה את ערכו של היחיד, כמו באינפלציה במישור המוניטארי.

3. קראתי את הספר "ההמצאה של מורל" של אדולפו ביוי קסארס שראה אור בסדרת הקלאסיקונים של עם עובד.  

בעיניי, כל סוגיית הסימולקרה, שהספר הזה מבשר אותה באופן נאה, היא חסרת חשיבות כשלעצמה. כלומר כל השאלה האונטולוגית היא משנית לשאלה האם בני האדם מאושרים או לא. 

חשיבותה של האבחנה של בודריאר אינה אם היא נכונה, כלומר אם זה "נכון" שהסימולקרה החליפה את המציאות. זה חסר חשיבות. בעלת חשיבות השאלה אם ההחלפה הזו מסבה כאב (במובן זה שאדם חש שהוא חי חיים דהויים, כלומר חיים לא אמיתיים; או, לחילופין, שהמסך הסימולאקרי מוצץ ממנו את לשד החיים) או אושר. 

ולכן, ניתן לטעון שהסימולאקרה היא בעייה זמנית, או משום שאנחנו חיים בעידן היסטורי בו קיים עדיין זכרון של מציאות טהורה, לא משוכפלת, או משום שהטכנולוגיה של השככפול לא הגיעה לשיא שכלולה, ולפיכך אנחנו חשים בכך שהסימולאקרה מלאכותית, חשים במעורפל, ולכן אנחנו סובלים, כי אנחנו חשים עדיין שאנחנו לא חיים באמת.

במצב הביניים הזה חלה על הסימולאקרה המחשבה של ניטשה על ההיסטוריה במסתו "במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים". את ההיסטוריה, שמחלישה את החיים בגלל שהיא מזכירה לאלה שחיים היום שמה שהיה הוא שיהיה, טוען ניטשה, יש לשכוח באופן אקטיבי (כמדומני שהוא טוען כך. אינני זוכר כרגע בוודאות). כך גם יש לשכוח את הסימולאקרה בצורה אקטיבית, על מנת להרבות ויטאליות.

נ.ב.

הסעיף הזה גולמי ודורש עיבוד רב.

4. אני מעיין בימים אלה בתרגום לאנגלית של "חברת הצריכה" של בודריאר מ – 1970. ספר שאני מוצא מעניין יותר מבודריאר המאוחר, זה של הסימולאקרה.

5. בכלל, תיאוריות רוחניות ופילוסופיות אני סבור שיש למדוד לא לפי קריטריונים של אמת ושקר אלא לפי ריבוי הויטליות או דילול הויטליות שהן מסבות. ולכן אני סבור שצריך להיאבק בתיאוריות של פירוק הסובייקט כי הן מדללות את הויטליות.