מישל וולבק ו"החלקיקים האלמנטריים" – מסה על היצירה ועל הקשריה האינטלקטואליים

המאמר כונס בספרי, "מבקר חופשי" (הקיבוץ המאוחד, 2019)

https://www.kibutz-poalim.co.il/a_free_critic

 

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  ביום ינואר 14, 2010 בשעה 8:49 PM

    רציתי להעיר שני דברים:

    לגבי פוקו, אני לא חושב שהטיעון שלו חלול מבפנים. העיסוק שלו הוא אכן בשיח, ויחסי הכוח הנובעים מאותו משיח. הוא לא מתעלם מהשלכות קונקרטיות – זה פשוט לא הנושא שלו. נדמה לי שכל החידושים שהזכרת – הגלולה, הפרסום ועוד, אלו עוד גורמים שפוקו היה דן בהם כחלק מאמצעי הפיקוח על המין. ואם לא הבנתי אותך לגמרי בנקודה זו, אשמח אם תתקן אותי.

    בקשר לוולבק, לדעתי התיאורים הגרפיים שלו, הנמצאים בכל ספריו, רק תורמים לדבר שנגדו הוא לכאורה יוצא – ההשתעבדות הבלעדית למין. אם מסתתר חזון אמיתי, מוסרי, מאחורי התיאורים האלו, לדעתי החזון הזה מוסתר היטב.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 14, 2010 בשעה 9:04 PM

    תודה על דבריך.
    לגבי הערתך לגבי פוקו: המצאת הגלולה והפרסום וכו' הם אמצעי פיקוח של מי? ממה נפשך, אם הם אמצעי פיקוח של מישהו קונקרטי, של סוכן חברתי קונרטי, אז השיח הפוקויאני לא רלוונטי, אליבא דוולבק, כי הוא שיח של אמנציפציה ואליבא דוולבק הבעייה היא עודף אמנציפציה, ולא היעדרה של אמנציפציה מספקת (פוקו, אגב, וזה אני, לא וולבק, אכן רלוונטי מאד לגבי אמנציפציה של מיעוטים. את זה לא ניתן לשלול ממנו. אבל וולבק יכול לטעון שזה עניין מינורי, תרתי משמע, ביחס לשינוי אדיר בהרבה שהחברה המערבית עברה ופוקו התעלם ממנו. אם כי, ייתכן, שפוקו המאוחר מאד חש בזה, בשנות השמונים, וניסה לתקן). ואם הפיקוח הוא פיקוח מופשט של כוח אמורפי מופשט, לא של סוכן ספציפי, אז וולבק יטען שמדוע שלא נקרא לזה פשוט השתעבדות לטבע? מדוע הערפול המושגי? אם ה"כוח" הוא אמורפי הרי שזהו בדיוק הרצון לעוצמה הניטשיאני, שהוא חלק מעולם הטבע, של מלחמת כל בכל. זוהי השתעבדות לטבע במובן שהחברה שלנו חוזרת ל"מצב הטבעי".
    לגבי הערתך השנייה, וולבק הוא כנראה בנאדם מעניין מאד ועתיר סתירות, ועתיד חולשות, אם כי אינני חושב שהוא ציניקן, וספרו האחרון דן, לפרשנותי, בדיוק בנקודה שהוא היה יכול ליפול בה מבחינה מוסרית: מה קורה למי שמצליח באופן פנומנלי כמבקר חברתי…
    נכון שהתיאורים בוטים, ובהחלט הם מפריעים לרבים שאני מכיר אישית ומוקיר את דעתם הספרותית (עד כדי אי יכולת פשוטו כמשמעו לקוראו), אולם ברומן הנוכחי בהחלט יש פן מיסטי ומשיחי, שבקריאתי הראשונה אגב לא שמתי לב אליו וכשקראתיו כעת הוא נדמה לי כחשוב מאד.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 14, 2010 בשעה 9:21 PM

    אני מרגיש צורך לחדד את טיעוניי לגבי פוקו. אתה כותב שזה אולי "פשוט לא היה הנושא של פוקו", זה לא שהוא חולק על וולבק. אבל השאלה הגדולה היא מדוע בעצם זה לא היה הנושא שלו, מדוע הוא התעלם מאירועים דרמטיים כל כך בהיסטוריה המערבית. והסיבה היא שהוא, כמו רבים מבני דורו מהסיקסטיז, שייך לדיסקורס של אמנציפציה (למרות הביקורת שלו על הנאורות וכו'), כלומר של ביקורת חברתית שתובעת יתר-חרות, ולכן טחו עיניו מראות מה שוולבק סבור שקרה, דהיינו שהחירות האבסולוטית הזו הובילה למצב בלתי נסבל ולמלחמת כל בכל ארוטית של המצב הטבע.
    כמו שאחד הגיבורים הרדיקליים של דוסטוייבסקי ב"שדים" (כמו שאומר פיליפ סולר ברומן לברונו: "אתה ריאקציונר, וזה טוב, כל הסופרים הגדולים היו ריאקציונרים: דוסטויבסקי, סלין") אומר, בהשתאות עצמית, כשהוא מסיים לקרוא את המצע המדיני הרדיקלי שלו: "פותח אני בבקשת חירות מוחלטת ומסיים בשעבוד מוחלט" (זו השוואה חלקית למקרה של דוסטוייבסקי. העניין שם שונה)

  • דרור  ביום ינואר 15, 2010 בשעה 3:01 AM

    תודה על התשובה.

    אני חושב שראוי שאפתח בציון העובדה, שאני לא מומחה לפוקו. קראתי את הכרך הראשון של תולדות המיניות, ומספר מבואות המתייחסים באופן כללי להגותו של פוקו. ככה שאני מסוגל לנהל דיון ברמה חובבנית בלבד.

    אתה אומר שפוקו שייך לביקורת חברתית שתובעת יתר-חרות, אבל ממה שאני זוכר מהראיון שמופיע איתו בסוף תולדות המיניות, פוקו טוען שהמחקר שלו לא נועד להביא לשינוי מסוים, שניתן להצביע עליו. הוא לא התכוון להגיד שיש אנשים מדוכאים ועל כן יש "לשחרר אותם".

    אני חושב שאם וולבק אומר "כולם נלחמים בכולם", פוקו מנסה להבין את כלי הנשק של המלחמה הזו – איך הם עובדים ולמה הם עובדים כמו שהם עובדים? למשל, באשר לשימוש במין בפרסומות, וולבק יטען אולי שהצגת אידיאלים מסוימים של "יופי" רק מעצימה את המלחמה המינית, ומגבירה את הפער בין אלו ש"יש להם הרבה" לאלו ש"אין להם כלום". לעומת זאת, פוקו יתרכז בדבר שעומד מאחורי הפרסומת. הוא ינסה להבין,נאמר, מה תורמת הפרסומת ליוצרים שלה? פרסום? הצלחה כלכלית? קניית אמונו של הצרכן? ומה באשר לצרכן הפרסומת עצמו? האם הוא מסוגל להפיק דבר קונסטרוקטיבי מהפרסומת? אולי היא נותנת מענה עמוק כלשהו לצורך הרגשי שלו? (אני חושב שאני יוצר פה גרסה פשטנית של פוקו, אבל בסופו של דבר אני מנסה לכוון לעיקרון).

    העיסוק הזה אכן לא קשור בהכרח לתוצאות קונקרטיות, נדמה לי שהיומרה שלו מתמקדמת בניתוח תהליכים, פירוק שלהם, וניסיון להבין את "יחסי הכוחות" הסובב אותם.

  • איילה  ביום ינואר 15, 2010 בשעה 5:26 AM

    לאריק, תודה על הרשימה. מרתק, בעיקר מפני שככל שהמשכתי בקריאתה הרגשתי שאני מזהה עוד ועוד רעיונות ותחושות שעלו בי, במהלך הקריאה בחלקיקים האלמנטריים, ובהמשך המזוקק יותר שלו , פלטפורמה .

    מזה כשבעים שונה, לוקה המערב במשבר ערכי, בד בבד עם דעיכתם של מדעי הרוח.
    יש שטועים לחשוב כאילו ישנו קשר להתחזקות העצומה של המדע והטכנולוגיה, כאילו אין צורך בפילוסופיה ובחקר התרבות כדי לתאר את העולם. אך בחינה מדוקדקת של ההיסטוריה תראה שבעבר, התחזקות המדע באה במקביל לצמיחה תרבותית. אין למעשה ניגוד בין מדע הרוח למדע המדויק, או בין התפתחות החשיבה הדתית להתפתחות המדע .

    " וולבק רומז שהאלטרנטיבה למציאות המערבית היא מהפיכה מטפיזית חדשה שתתחולל בסיוע המדע, ובעיקר בעקבות הגילויים החדשים של הגנטיקה ופיתוחים של מכניקת הקוונטים"

    וולבק מתחקה אחר הדף התופעות שהועלו תחת אותו 'נס', פוסט מודרניסטי. בעוד מרבית חסידיה
    משוכנעים שזה הכרח, הכרח שמוביל את החשיבה לבולענים שאין מהם יציאה – דווקא נסיגה לקו חשיבה קלאסי (וכאן אני לא מקבלת את הניסיון להציג את וולבק כ-אנטי ניטשאני, ואת פרשניו כפרשנים מרוככים שלו) , זו שחיפשה תשובות ולא פתרה את החיפוש בכך שאיננו מסוגלים לדעת ולכן אין משמעות לשאילת השאלה , או
    "הפעילות האינטלקטואלית היחידה שנדרשת לה חברה שויתרה על הרוחניות והשתעבדה למיניות היא טכנוקרטית באופייה. וכפי שמגדיר זאת בחדות ברונו: "איזה תפקיד ממלא פול ואלרי בהשכלתם של הצרפתים העוסקים במדע? שום תפקיד….
    …השנאה העזה הזו לספרות ולאינטלקטואלים שמצויה ברומן, מבטאת גם את ביקורתו החריפה של וולבק על אוזלת היד ופשיטת הרגל של האינטלקטואלים"

    דוגמא טובה ל'בולען פוסט מודרני' היא המצאת המושג . Politically correct וזה מה שוולבק, ההוגה, הסופר , סמן במרקר הרעיל שלו, מתיז כשרון לכל עבר.

    "הנקודה המכרעת באוטופיה שמוצגת ב"החלקיקים האלמנטרים" היא שהאנושות העתידית תוותר על האינדיבידואליות של בניה לטובת חזרתה של היכולת לאהוב".
    אני לא רואה בספר אוטופיה, או בסיס לכך שוולבק מאמין באוטופיה הזו. להיפך, הוא פורש בפנינו שוב ושוב, בבוטות חריפה, את אזלתה של הטכנולוגיה (האינטרנט, הסלולארי, הטלוויזיה בלוויין) לאחד את אותם עשרה מיליארד נוירונים, למוח אחד מרגיש וחושב.

    המהלך הספרותי-הגותי שמוצג ב"חלקיקים האלמנטרים",ויותר מזה ב"פלטפורמה", הולך ומוביל לראיה שהסתכלות מסורתית (מתונה) היא הדרך ליישב התפתחות מדעית, תרבותית, ואתית, ולהבטיח התקדמות הוגנת של שלושתן. זו אחת הסיבות לכך שהעולם התקיים כאלף שנה כעולם מערבי .
    וולבק הוא הוגה מאמין, וההסתכלות שלו על תופעות (כינית זאת "אומץ אוטופי") גם מזוית מטאפיזית, היא חידוש רק על הרקע שממנו כביכול יצא: דובר ליברלי חילוני צרפתי, בן לחברה ומעמד מסוימים, אתאיסטים , חופשיים , שהשילו מעל עצמם את מוסרות השמרנות .וולבק משתמש בשפת השמאל הליברלי, לכונן מתקפה מימין.
    אחרי הכל, החליק כמעט בחשאי לתוך העולם הספרותי. מתכנת זוטר בחיי היום יום , שבילה את ערביו בחברת אינטלקטואלים שמאלניים. סביר שהם לקחו זאת כמובן מאליו שהוא חולק את ההנחות הליברליות שלהם. כל העניין בחלקיקים האלמנטריים , שהוא מגלם בתוכו את הסתירות והכשלים של הליברליזם. אך למעשה,של החילונות כולה.
    נכון שהוא ספר נהדר, יש לו את כל המרכיבים – אבל הנקודה היא שהוא לא קונה את הרעיון החומרני, של צרפת (למעשה ארצות הברית) הליברלית. הוא לא קונה את הרעיון של חופש כמתת אוניברסלית תועלתנית. הספר למעשה חצוי בין שני יורשיה של התפיסה: האחים ברונו ומישל, נהנתן ורציונליסט – שתי התימות של הגבר המערבי במאה ה -20 .

    רוב ההוגים בני תקופתנו, מתעלמים מהדת ופותרים אותה מהמשוואה משל הייתה שק עצמות דינוזאור פרה-היסטורי. הם לא מבינים מהיכן מגיעים הכשלים ומדוע התפיסות שלהם אינן קונסיסטנטיות, הם גם לא רואים את הקשר בין הרעיונות הפוסט מודרניסטים והפוסט פוסט מודרניסטים, האחיזה העצומה שתפסו בכל קמפוס של מדעי הרוח והחברה, לבין דעיכת התחומים הללו בד בבד עם מעמד הספר המתדלדל. הם לא מסוגלים להגיע לכדי ניתוח מלא ושלם בשום אפיק. לא פוליטי ולא תרבותי. למעשה, הם יותר ויותר לא מסוגלים לומר דבר על שום דבר. גם את זה מסמן וולבק, באמצעות כתיבתו.

  • איילה  ביום ינואר 15, 2010 בשעה 5:27 AM

    "אבל ההבדל בין וולבק לדור הפילוסופים הצרפתיים הפוסטמודרניים אינו רק סגנוני, הוא מהותי הרבה יותר מכך. וולבק מגלה עמדה עוינת ביותר כלפי הדור שקדם לו. וגורס שהפתרון שאולי יימצא לאנושות הסובלת יבוא דווקא מאיש המדעים המדויקים, מישל דז'רזינסקי, ולא מהפילוסופים "

    תיאוריה טובה נמדדת על סמך יכולתה לחזות היטב את מה שיקרה, ואת יכולתה להסביר מה שקרה. האחזותם הנואשת של הוגי המערב בפוסט מודרנזים על גרורותיו, הולך ומונע מהם גם את זה ,וגם את זה.

    אך ברמת השיח הספרותי (ולא האינטלקטואלי), נדמה שהסופרים בני זמננו (וכאן אני נזכרת ברשימה המוצלחת שפרסמת על ספרו האחרון, המשמים יש להודות, של מקארתי: the road) נתקעו איפשהו טרום המהפכה הדיגיטלית, מתקשים להדביק את הפער המתרחב והולך בינם לקוראיהם. לא את התאוצה בה מתרחשות מהפכות בעולמנו.

    "השנאה הזו לספרות ולאינטלקטואלים…… המילים, המבטאות הפשטה והתרחקות מהחומר (הרגע בו אמר אדם הראשון "אבן", במקום להצביע על האבן, הוא אחד הצעדים המכריעים בהתפתחותו הרוחנית של ההומו-סאפיינס), המילים המאפשרות אינסוף ניואנסים, הופכות למיותרות."

    הנסיגה במעמד הספר והתרבות (האם אפשר לנקוב כעת בהוגים שחשיבותם מגיעה אפילו לשולי חשיבות ההוגים במאה שעברה?),דחיקת מדור התרבות לצד נישות הבידור, גם בישראל, היא תופעה עמוקה מאוד. הטכנולוגיה היא אך אמצעי. כי העובדה שהאדם המערבי המודרני, לא מסוגל לספוג תרבות, לא מוכן במיוחד להקדיש לה זמן, עובד שעות רבות על מנת להשיג את הקידום בעבודה, לרכוש עוד מוצרים או גרסאות חדשות של מוצרים על מנת לא להישאר מאחור, במוצב של 9 או 10 שעות משמרת (ובתקופתו של מארקס עבד הפועל 12 שעות, לא הרבה מעל), בתחרות שאין לה כמעט שחר באף תקופה היסטורית אחרת.

    היחיד שמנסה להתחקות אחר המהפכות התרבותיות שחוללה הטכנולוגיה – התפשטות הפורנוגרפיה והפיכתה לצורת הבידור הנצרכת ביותר, מלבד שדורי ספורט דוגמת המונדיאל והאולימפיאדה, ההגירה המאסיבית למערב תוך התמרת המאזן הדמוגרפי , הסופר היחיד הוא וולבק.
    מדוע הספרות לא מצליחה להשתלט על קצב המאורעות? כי סופר גדול הוא נביא. סופר גדול לא מבין לאשורו על מה הוא כותב (דוסטוייבסקי וקפקא וטולסטוי ואוסטין), אבל הוא כותב בכל זאת.
    דוסטויבסקי ראה את גרורות המהפכה הבולשביקית, הרבה לפני שהחלה להמאיר. הוא חש את חלקם המז'ורי של היהודים המשכילים , עוד לפני שמישהו שמע על טרוצקי ולנין. קפקא חש את תוצאות מלחמת העולם קודם שנורה הכדור הראשון. וטולסטוי השמרן, האציל היורד אל העם במזמרות וארוגות חיטה , הוא זה שהוציא מידו את אנה קרנינה, האישה הספרותית נועזת ביותר שנקראה במאות האחרונות.

    כי הבעיה האמיתית היא העדר אומץ במקומות הנכונים. הסופר בן זמננו לא אמיץ. כמעט ונטול כושר חשיבה: הוא מפחד. שמא ספרו הבא לא יתקבל היטב, לא ישתחל לרשימת הנקראים והנכונים, או פשוט יזכה להתעלמות.
    כי מלבד וולבק, למי יש את האומץ להביט נכוחה באוקיאנוס הפורנוגרפיה ששוטף את העולם מזה עשור? למי יש כושר הפשטה להתמודד עם מצב ה'אהבה' בעידן הפוסט מודרני? מהי רומנטיקה? למי יש אומץ להתמודד עם תוצאות המהפכה הפמיניסטית ועם מה שהסבה ל'מבנה הבסיסי ביותר של החומר': מוסד הנישואין? מי יכול לאתגר באמת את הקורא שלו?
    מצבה של אירופה – ערש התרבות, שטופת הגירה, בה מתחתנים במאמץ על לאחר גיל שלושים ומשהו, וזהות לאומית ויתרה מזאת היסטוריה לאומית ,היא כמעט מושג משוקץ.
    למי יש אומץ?
    כדי להיות כותב אמיץ, צריך לדעת נגד מה אתה יוצא. לכן וולבק מקפיד לנוע בין כמה דעות מנוגדות ולכן קשה מאוד עד בלתי אפשרי למקם אותו. אבל כמעט בלתי אפשרי לגבש דעה. אמצעי התקשורת מעצבים את דעת ההמון (היו אלה הנאצים והקומוניסטים שכוננו את התקשורת המודרנית: היצף חוזר ומתגבר של מידע עד שההמון צרוב ומשוכנע) , שלא מצליח , מפאת זמן (9 או 10 שעות עבודה) ושטף אינפורמציה הולך וניתך , לעצור לחשוב .

    על כל אלה בדיוק עובר וולבק במרקר הרעיל זוהר שלו, לא כאנליטיקן דווקא, אלא מתוך הד נבואי קשה מנשוא, שניתז ממנו אל דפי הספרות, וסופו של דבר – אל ההיסטוריה.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 15, 2010 בשעה 12:18 PM

    תודה על הארותיכם.

  • ארז  ביום ינואר 15, 2010 בשעה 6:30 PM

    מאמר מרתק. הרבה זמן אני מחכה למישהו שיתייחס ברצינות ל"חלקיקים האלמנטריים", שהוא אכן, לדעתי, אחד הספרים החשובים בדורו.
    מעניין אותי לשמוע את עמדתך, אריק, על היחס בינו ובין "התיקונים". ראיתי שבחרת בו לספר העשור, אבל נדמה לי שספר כמו "החלקיקים" הופך אותו, איך נאמר – מעט פתטי, נטול מקבת , חנפני כמעט. גם אם הוא תיאור מהימן של פני דורו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  ביום ינואר 16, 2010 בשעה 1:12 AM

    התיקונים אכן מבוית בהשוואה לוולבק. אולם מהצד הפרוזאי שלו, כלומר צד כתיבת הפרוזה שיש בו, לא בביקורת התרבות (שגם היא מצויה בו), הוא עולה על וולבק, שבכלל, יש לציין, הוא סופר דאדאיסטי מבחינות רבות (וגם זכה, כלומר וולבק, כמדומני בפרס דאדאיסטי על שירתו המוקדמת), ולא יוצר מהוקצע.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 16, 2010 בשעה 1:15 AM

    שלעיל היא שלי. מחשבי מעט השתגע

  • ארז  ביום ינואר 16, 2010 בשעה 9:15 AM

    תודה, אריק,
    אבל האם לא בדיוק בזה מדובר – פרנזן הוא חלק מהתרבות שהוא מבקר לכאורה , והוא מיטיב לשמן את גלגליה; וולבק אכן ניחן בעמדה, שניסחת יפה כל כך, של הגאון המוסרי – שמושך את עצמו בציציות ראשו אל מחוץ לה?

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 16, 2010 בשעה 2:01 PM

    ההבדל בין פראנזן לוולבק, שעמדת עליו יפה ואכן הוא חשוב מאד, הוא גם מטאפורי לבחירה בין שתי עמדות קיומיות: עמדה רפורמיסטית, שמנסה לבקר את היש תוך ניסיון לתקנו ואי השלכת התינוק עם האמבטיה (לצורך העניין "פראנזן"; הוא לא ילך לתוכנית של אופרה וינפרי, ולהערכתי, מהתרשמות ממסותיו וראיונות איתו, לא יחטא בציניות ולא יפסיק לחשוב על קוראיו; אבל מצד שני לא ישבור את הכלים) וולבק שמנסה למצוא נקודה ארכימדית מחוץ לסדר הקיים, כי כולו רקוב. באופן אישי אני חושב שכדאי לנסות ללההטט בין שתי העמדות הללו, עד כמה שאנחנו יכולים לקבוע את גורלנו בידינו.

  • ארז  ביום ינואר 16, 2010 בשעה 4:57 PM

    אתה כנראה צודק. כן יהי רצון

  • דויד  ביום ינואר 16, 2010 בשעה 6:39 PM

    אריק, רשימה מעוררת עניין.
    רק דבר אחד, אני חושב שוולבק הוא דווקא כותב מאוד שמרן. רואים את זה מההתקפה שלו על פילוסופים צרפתים אחרים שקדמו לו. סוג של גזענות ופחד משנויים .
    כאן אני מתחבר לדברים שאמרה למעלה איילה, וולבק באמת משתמש בכלים של השמאל ויוצר התקפה ימנית פר אקסלנס.

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 16, 2010 בשעה 6:54 PM

    זה נכון. וולבק מתקיף את רעיונות השמאל. אבל הוא לא ימני או ניאו-שמרן מהטעם הפשוט שאני חושב שהוא אינו סבור שישנה דרך ללכת לאחור. כלומר, הוא לא חושב שצריך לחזק את מוסד המשפחה, לאסור הפלות, לצנזר סרטים וללבוש רעלות או ג'ינסים לא הדוקים. כלומר הוא לא יתמוך בפוליטיקה שמרנית כי, נדמה לי, לטעמו אחרי שטעמנו מעץ הדעת והחיים לא נוכל לשוב לאחור. רק פתרון פוטוריסטי אפשרי. ובמובן הזה הוא דווקא "שמאלני" כי הוא תר אחר מהפיכה. מהפיכה מטפיסית אולי, אבל מהפכה ולא התרפקות על העבר.

  • אלעד-וו  ביום ינואר 18, 2010 בשעה 1:46 AM

    "אבל הוא לא ימני או ניאו-שמרן מהטעם הפשוט ש[…] הוא לא חושב שצריך לחזק את מוסד המשפחה, לאסור הפלות, לצנזר סרטים וללבוש רעלות או ג'ינסים לא הדוקים."

    האם זה תיאור מדוייק של ימין צרפתי? של ימין עולמי?

    והאם הכרחי בכל פיסקה להדגיש עד כמה וולבק או יצירתו "מדהימים", "מהפכניים", "גאוניים", וכו'?

    וכשאתה כותב:

    "אולם הרכיב הנועז יותר בהיסטוריזציה של וולבק מרחיק את טווח הראייה ההיסטורי הרחק מעבר למה שאירע לפני כמה עשורים, בשנות הששים. וולבק רואה את התקופה שלנו כשלב האחרון, הסופי והסופני, בתמורה מטפיזית שאירעה במערב עם הרנסנס ועלייתו של המדע המודרני. המדע המודרני, שהביס את העידן הנוצרי שקדם לו, חנך עידן מטריאליסטי בתולדות האנושות. למטריאליזם הבסיסי הזה נלוותה תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית: אם החיים בעולם הזה הם החיים היחידים שיש לי, אם לא מצפה לי עולם אחר אחריהם, עלי לדאוג לרווחתי האישית ככל שיכולתי מגעת ולא להקריב את חיי או אף את נוחותי לטובת איש. וולבק כורך כך באופן לא שגרתי ולא חגיגי – כפי שהכריכה הזו מוצגת בדרך כלל (הגרסה ההומניסטית החגיגית המדברת על "העמדת האדם במרכז") – בין רעיון האינדיבידואליזם והחילון/מטריאליזם. "

    האם וולבק הוא הראשון שעשה זאת? האם זה לא חלק סטנדרטי מהאבחנות וההתנבאויות, אפילו הפשוטות ביותר, על מה יקרה לחברה שזונחת את הדת? האם אין זו נקודה שחוקה וטריוויאלית?

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 18, 2010 בשעה 10:39 AM

    חלק מהסגולה של וולבק היא הניסוח הקולע של אבחנות והתנבאויות שצפו בחלל האינטלקטואלי בצורה אמורפית ולא עוגנו בניסוח הולם. לכן ציינתי במאמר שחלק מהסגולה היא "הניסוח" של הביקורת החברתית ולא יצירתה יש מאין.
    וולבק גם יצר אפקט פלסטי חסר תקדים לביקורת זניחת הדת ולכן הוא אפקטיבי יותר מברוך קורצווייל, נניח, שלא רחוק מכמה מתובנותיו של וולבק.

  • אלעד-וו  ביום ינואר 22, 2010 בשעה 6:25 PM

    תודה על התגובה. אני מעריץ גדול של וולבק וקראתי את ארבעת ספריו המרכזיים. אני חושב שהוא סופר אקזיסטנציאליסט גדול, המשלב את האקזיסטנציאליזם ה"חברתי" של סארטר, עם החדות של קאמי. עם זאת, אני דווקא חושב שרבות מהביקורות המפורשות שלו הן שטחיות למדי (אם כי פרובוקטיביות ומשעשעות), ושספיציפית, בביקורת שלו על דת אין חדש. אולי החדשנות היא בגסות הרוח, בבוטות ובהומור השחור שבהן הוא משתמש כדי ללעוג למושאי הביקורת שלו (שמזכירה את ברכט, למשל, אם לצורך נוחות נניח שברכט אחראי ליצירותיו) אבל אין חדשנות בעמדות עצמן. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אולי אנחנו בעצם מסכימים אחרי הכל. אם לנסח מחדש את דבריך בתגובה האחרונה, אתה בעצם אומר שחלק מתרומתו של וולבק היא בפופולריזציה של ביקורות חברתיות קיימות. עם זה אני בהחלט יכול להסכים.

  • אלעד-וו  ביום ינואר 22, 2010 בשעה 10:15 PM

    לאור השערוריות האחרונות, והיות ואתה מתעניין בלוין, היה ראוי שאשווה לחנוך לוין ולא לברכט. אבל, בעצם, אפשר להשוות את וולבק לכל פארסה אחרת. זה מצחיק, כי כשקוראים את ספריו לא מרגישים שזו פארסה, אבל אולי, בעצם, זה הז'אנר שאליו הייתי משייך את ספריו. יש קו דק בין ההומור השחור של קאמי לבין הפארסה של וולבק, אך עדיין, פארסה.

    תגיד, מה עמדתך בעניין מורקמי? בדיוק כתבתי תגובה לפוסט ישן שלך, "לקראת ספרות פוסט פוסט מודרנית", שבה אני טוען שמורקמי הוא דוגמה מצויינת (ואולי יחידה בינתיים) לספרות פוסט-פוסט מודרנית. כאן:
    http://www.notes.co.il/arik/43538.asp

  • אריק גלסנר  ביום ינואר 23, 2010 בשעה 12:38 AM

    הגבתי שם. אבל מה שאני הייתי בוחר לכנות ספרות פוסט-פוסט היא ספרות שמתמודדת עם הכאוס העכשויי לא מתוך כניעה אלא מתוך ניסיון למה שפרדריק ג'יימסון מכנה "מיפוי קוגניטיבי" את מה שמקשה על מיפוי כזה. במובן זה אני כולל את מרטין איימיס, ג'ונתן פראנזן, מישל וולבק בחבורה אחת. אבל בצד ה"זרם" הזה יש פשוט סופרים טובים מאד "סתם", או כאלה שטובים בדרכם המינורית אך המרשימה מאד גם היא כמו זבאלד או בולנו או חוויאר מריאס.

  • אורה גור אש  ביום דצמבר 9, 2010 בשעה 10:22 PM

    גמעתי בשקיקה כל משפט ומילה שלך אריק, וגם של כל התגובות.
    למדתי והשכלתי מההארות והפרשנויות על 'חלקיקים'.
    תודה גדולה על רשימה מעמיקה מרתקת וכל כך מושקעת.

  • אורי  ביום פברואר 22, 2011 בשעה 10:36 AM

    רשימה מעולה על ספר שהשאיר גם עלי המון רושם. מסוג הרשימות שכשאני קורא אותן אני מרגיש שאין לי מה להוסיף לדיון. בכל אופן, תודה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: