מישל וולבק ו"החלקיקים האלמנטריים" – מסה על היצירה ועל הקשריה האינטלקטואליים

פורסם לראשונה ב"ארץ אחרת"

א

"החלקיקים האלמנטרים" היא ככל הנראה יצירת הפרוזה החשובה בדורנו ומחברו הוא כפי הנראה הסופר החשוב בדורנו. הרומן, שראה אור בצרפת ב – 1998, נמכר במאות אלפי עותקים והפך את מחברו, מישל וולבק, יליד 1958, לאחת הדמויות המסעירות והשנויות במחלוקת בצרפת ומחוצה לה.

זו יצירת הפרוזה החשובה בדורנו על אף קיומן בדור האחרון של יצירות פרוזה מעודנות ומתוחכמות ממנה, על אף היותה של היצירה הספרותית הזו אנטי-אמנותית מבחינות רבות, ועל אף שהיא מכילה קטעים פורנוגרפיים ללא כחל ושרק שיקשו על שוחרי ספרות טובה רבים את צליחתה.

"החלקיקים האלמנטרים" הנה מעין ביוגרפיה כפולה של שני אחים-למחצה, ברונו ומישל, שנולדו מעט לפני פרוץ הסיקסטיז. אמם המשותפת, שנהתה אחרי רעיונות החירות המינית של הסיקסטיז, נטשה אותם בינקותם לטובת החיפוש אחר החופש שלה (יש כאן, אגב, כמדומה הקבלה לביוגרפיה של וולבק עצמו). ברונו הוא מורה לספרות חכם ואומלל. המיניות שלו, שהופכת מנעוריו להתמכרות למין, נתקלת שוב ושוב במחסום מראהו הגופני. הוא אינו גבר יפה ובעידן הנוכחי התכונה הזו הופכת לטענתו להיות עוון בל יכופר גם לגבר. לעומתו, אחיו, מישל, הוא כמעט א-מיני, מי שאינו מסוגל להשיב אהבה לאנבל היפהיפיה והמסורה לו מנוער. מישל הוא חוקר בעל שם בינלאומי של ביולוגיה מולקולרית, שייאושו מהמציאות האנושית של סוף המאה ה – 20 מוביל אותו להרהר בפתרון גנטי רדיקלי לחוסר המוצא של התרבות המערבית.

וולבק הוא סופר משובח, וזאת למרות שהכתיבה שלו מתחזה לכתיבה פשוטה ונטולת סיגנוּן. מבחינה ספרותית מצומצמת-יותר הישגו הראשון במעלה של הרומן הוא הטון שלו. וולבק מכתיב לרומן שלו טון טראגי-רציני, וזאת על רקע של תרבות פוסטמודרנית אירונית שחסמה כביכול את הדלת בפני יצירות בעלות פאתוס; על רקע אטמוספירה תרבותית שעוינת את הרצינות ומתירה לכל היותר את הייאוש העליז (חשוב לציין כי וולבק, עם זאת, לפרקים, הוא סופר קומי למדי, ומתמחה במיוחד בהומור שחור). וולבק ו"סיינפלד" הן שתיים מהתופעות התרבותיות המובהקות ביותר של שנות התשעים, אותו עשור וקצת שבין נפילת הקומוניזם לאחד עשר בספטמבר, בו נדמתה ההיסטוריה לרגע כבאה לקיצה. היכולת של וולבק לכתוב בטון טראגי בעידן סיינפלדי מעוררת כשלעצמה הערכה רבה.

אולם ההישגים המזהירים באמת של וולבק אינם בתוך התחום המצומצם של האיכויות הספרותיות, אלא בביקורת התרבות המז'ורית שמוצעת ו/או מנוסחת באופן מזהיר ב"החלקיקים האלמנטרים". במילים אחרות, בסינתזה הגדולה והמשכנעת שהוא מציג בבואו לתאר את התרבות המערבית ברגע הנוכחי.

שורה של אבחנות תרבותיות חריפות מציע וולבק בניתוח שהוא עורך לתרבות העכשווית, הנוגעות בייחוד למקומו של הגוף בתרבות הזו. אמנה את העיקריות שבהן.

האבחנה הראשונה היא ההרחבה של התחרות הקפיטליסטית האכזרית, מלחמת הכל בכל הכלכלית, לתחום הגוף והמיניות. הניאו-ליברליזם, השיטה שיצאה מנצחת מהמחצית השנייה של המאה ה – 20, ועל פיה מתחרים האינדיבידואלים ביניהם בתחרות חופשית בשוק החופשי, הרחיבה את רשתה לטענת וולבק לתחרות בין האינדיבידואלים בשדה האטרקטיביות המינית. הביקורת של וולבק מגיעה כאן עד שורשי המחשבה המערבית: האינדיבידואליזם המערבי שהתפתח, לכל הפחות, מאז הרנסנס, חדר לפי וולבק בדורות האחרונים לארוטיקה האנושית והגיע בכך לשיאו, שהוא גם שפלו. וכמו שתוצאת הניאו-ליברליזם היא הגדלה של הפערים הכלכליים, כך תוצאת החירות המינית והתחרות המינית הפרועה הנה הגדלת הפערים המיניים. ניסוח בהיר של התובנה הזו מופיע כבר ברומן הראשון של וולבק, "הרחבת תחום המאבק", מ – 1994:

"ללא ספק, אמרתי לעצמי, בחברה שלנו, המין מייצג היטב מערכת מיון שנייה, נפרדת לחלוטין מזו של הכסף; והיא נחשבת למערכת מיון אכזרית לפחות כמוה. ההשלכות של שתי המערכות זהות לחלוטין. כמו הליברליזם הכלכלי חסר המעצורים, ומסיבות זהות, הליברליזם המיני מייצר תופעות של התרוששות מוחלטת. יש כאלה שעושים אהבה כל יום; אחרים חמש או שש פעמים בחייהם, או אף פעם לא. יש כאלה שעושים אהבה עם עשרות נשים; ואחרים עם אף לא אחת. זה מה שמכנים 'חוק השוק'. במערכת כלכלית שבה הפיטורים לא חוקיים, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא את מקומו. במערכת מינית שבה הניאוף לא חוקי, כל אחד מצליח פחות או יותר למצוא לעצמו חֶברה למיטה. במערכת כלכלית ליברלית לגמרי, יש כאלה שצוברים הון עתק; אחרים מבוססים באבטלה ובעוני. במערכת מינית ליברלית לגמרי, יש כאלה שיש להם חיים ארוטיים מגוונים ומרגשים; אחרים מסתפקים באוננות ובבדידות" ("הרחבת תחום המאבק", הוצאת "בבל". תרגום: עמית רוטברד, עמ' 95-96).

לאבחנה החשובה השנייה של וולבק המעירים על יצירתו אינם תמיד שמים לב, אולי מכיוון שהיא, שלא כתובנה הקודמת, תובנה אנטי-אינטואיטיבית. לפי וולבק, המתירנות המינית המערבית אינה קשורה בעיקרה להדוניזם. המין לא הפך במערב למוקד של עונג, אלא לפתיחת שדה חדש של תחרות נרקיסיסטית בין אינדיבידואלים על מידת האטרקטיביות הגופנית שלהם ויכולת הפיתוי שלהם. ניתן לנסח את התובנה של וולבק כך: המיניות הפכה למשחק של כוח, והגוף היפה הפך ממקור עונג לכלי זין חד; אֵרוֹס, המחבר הגדול בין בני האדם, הפך במערב דווקא למה שמפריד ומבחין ביניהם.  ההקבלה לליברליזם הכלכלי מאירת עיניים כאן: המיליונר רוצה להיות מילארדר לא מכיוון שהוא יוכל במיליארד שקל להנות יותר מאשר ממיליון. הוא מעוניין במיליארד על מנת לגבור על המיליונרים האחרים. להגיע ל – top. זהו בדיוק המצב בתחרות המינית. עיקרה הוא לא הגברת התענוג אלא הניצחון על היריבים המיניים.

ב"החלקיקים האלמנטרים" מסבירה את האבחנה הזו כך אחת הדמויות הראשיות:

"המין, מרגע שהופרד מהרבייה, אינו מתקיים מתוך עיקרון של הנאה כמו מתוך עיקרון של התבדלות נרקיסיסטית. והוא הדין לגבי ההתאוות לעושר. למה לא עלה בידי המודל הסוציאל-דמוקרטי השבדי להכריע את המודל הליברלי? למה הוא מעולם לא נוסה גם בתחום הסיפוק המיני? משום שהתמורה המטפיזית שחולל המדע המודרני גוררת אחריה את האינדיבידואליות, את ההבל, את השנאה ואת התשוקה. התשוקה כשלעצמה – בניגוד לעונג – היא מקור לסבל, לשנאה ולאומללות. ועל כך השכילו להורות כל הפילוסופים כולם, ולא רק הבודהיסטים, ולא רק הנוצרים, אלא כל הפילוסופים הראויים לכינוי זה (…) החברה הארוטית-פרסומית שבה אנו חיים שוקדת על ארגון התשוקה, ועל פיתוח התשוקה בקנה מידה חסר תקדים, בעודה שומרת את סיפוק התשוקה בחדרי חדרים. כדי שהחברה תתפקד, וכדי שהתחרות תמשיך, על התשוקה להתעצם, להתפשט ולטרוף את חיי בני האדם" ("החלקיקים האלמנטרים", הוצאת "בבל". תרגום: מיכל סבּוֹ. עמ' 161-162).     

מהאבחנה האחרונה נובעת תובנה נוספת, תובנה מזהירה ונועזת של וולבק, שראויה לתשומת לב מיוחדת. לפי וולבק, המיניות המערבית העכשווית אינה שחרור מחסומים מסורתיים שמאפשרים למיניות "הטבעית" להתבטא. התחרות, שפלשה לתחום המיניות, יצרה הסלמה גוברת והולכת באפשרויות ההנאה המיניות, וכעת אלה הנאות שאיבדו כבר קשר ישיר לצרכים מיניים "טבעיים" מקוריים. המיניות, אם כך, היא מושג נזיל ולא יציב, מהונדס ומוגדר על ידי החברה, ולא יסוד קבוע שבדורנו סוף סוף זכה "להשתחרר".

"בתור תופעות תרבותיות, אנתרופולוגיות, משניות, התשוקה וההתענגות אינן מסבירות בסופו של דבר כמעט כלום בנוגע למיניות; הן אינן מהוות גורמים מגדירים. נהפוך הוא, הן מוגדרות כליל על ידי החברה. במערכת מונוגמית ורומנטית, במערכת של אהבה, אפשר להשיגן רק באמצעות תיווכו של האהוב, במהותו הייחודית. בחברה הליברלית שבה חיו ברונו וכריסטיאן, היה המודל המיני שהציעה התרבות הרשמית (פרסומות, מגזינים, מוסדות ממשלתיים לבריאות ולרווחה) מודל ההרפתקה : בתוך מנגנון כזה הופיעו ההנאה והתשוקה כתולדה של תהליך פיתוי, המציג את החדשנות, את הלהט ואת היצירתיות האינדיבידואלית (תכונות הנדרשות מפקידים במסגרת המקצועית שלהם)" (שם, עמ' 246).

האבחנה הרביעית של וולבק היא שהשחרור המיני, ולפי וולבק כאמור: השחרור של התחרות המינית, הוא בעל אפקט כל כך חריף על האנושות המערבית, עד כדי כך שהמיניות חסרת הרסן מאפילה על כל פעילות אחרת, תרבותית, אינטלקטואלית או רוחנית. המין, שיצא לאור, מסנוור ומאפיל על כל המימדים הללו, משטח אותם וכובש אותם תחת השלטון האימפריאלי שלו. המין, לבסוף, גם גובר על האהבה וממית אותה. בני האדם, למשל, מאבדים את היכולת לאהבה מונוגמית שאינה מתכרסמת עם הידרדרות הגוף. כך מצטמצמת מה שמכונה "התרבות המערבית", על פי וולבק, לשני משתנים בלבד: מידת האטרקטיביות המינית והכסף.

ב

אבחנותיו החריפות של וולבק, שאת חלקן מניתי לעיל, נובעות ממה שהוא הסגולה העיקרית של וולבק להבנתי: היכולת לערוך היסטוריזציה של ההווה. הרומן משופע בתיאורים מבריקים המובאים ביעף של תהליכים היסטוריים שהביאו את התרבות המערבית למצבה הנוכחי. הנה דוגמה מובהקת: "בשנות החמישים ובתחילת שנות הששים התפשטה באירופה המערבית תרבות ההמון המבוססת על הצרכנות הליבידינאלית ושמוצאה מצפון אמריקה (שיריו של אלביס פרסלי, סרטיה של מרילין מונרו). במקביל למקרר ולמכונת הכביסה, תוספות חומרניות לכינון אושרם של בני הזוג, התפשטו הטרנזיסטור והפטיפון, שעמדו לקדם את הדפוס ההתנהגותי של פלירט הנעורים. המאבק האידיאולוגי שהיה סמוי בשנות השישים, פרץ בתחילת שנות השבעים והופיע מעל גבי המגזינים מדמואזל הצעירונת ובנות עשרים, והתגבש סביב השאלה המרכזית של התקופה: 'עד איפה מותר להגיע לפני החתונה?'. באותן שנים, קיבלה הברירה ההדוניסטית-ליבידינאלית שמוצאה מצפון אמריקה תמיכה משמעותית מעיתונות בעלת צביון ליברטיני (הגיליון הראשון של אקטואל יצא באוקטובר 1970 והגיליון של שרלי-אבדו יצא בנובמבר). עיתונים אלה, שהיו בעיקרון בעלי השקפה פוליטית שהתריסה כנגד הקפיטליזם, עלו בקנה אחד עם תעשיית הבידור על יסוד הריסתם של ערכים מוסריים יהודיים-נוצריים, ולימוד זכות על הנעורים ועל חופש הפרט" (שם, עמ' 58).

התזות ההיסטוריות רחבות היריעה שמציע וולבק, מציבות אותו בקוטב המנוגד לטיעון המפורסם של הפילוסוף הצרפתי הפוסטמודרני, ז'אן-פרנסואה ליוטאר. לפי ליוטאר, העידן שלנו חוזה בקץ המטה-נרטיבים, הסיפורים ההיסטוריים הגדולים שסיפרה האנושות לעצמה לאורך השנים. זמנם של מטה-נרטיבים כדוגמת הסיפור ההיסטורי של הנצרות, הסיפור ההיסטורי של המרקסיזם, הסיפור ההיסטורי של תנועת הנאורות לפיה אנחנו משתחררים והולכים מכבלי העבר – חלף עבר. ואילו הכתיבה של וולבק שונה דרמטית בכך שזו כתיבה שאינה מסתפקת במיקרו-נרטיבים, זו כתיבה שמציעה בעוצמה ובלי התנצלויות מטה-נרטיב מז'ורי לניתוח התרבות המערבית (על וולבק והפוסטמודרניים ארחיב מייד).

ובחזרה להיסטוריזציה שעורך וולבק. וולבק מתאר באופן בהיר וחד את ההשלכות ההיסטוריות השליליות של המהפיכה המינית של שנות הששים, לכאורה המופזת, הלא-אלימה ושוחרת הטוב שבמהפיכות שידעה האנושות. לדידו, המהפיכה המינית של שנות הששים, למרות טוהר כוונותיה, הולידה סבל רב לחברות המערביות.

הניתוח של וולבק דיאלקטי כאן. המהפכנות המינית, שצידד בה באופן מסורתי השמאל הפוליטי האנטי-קפיטליסטי, דווקא הקלה על הרחבת התחרות הקפיטליסטית לתוך תחומי הגוף והמין. דווקא השמאלנים ההיפים מהיסקסטיז, מתנגדי הקפיטליזם, הם אלה שסללו את הדרך לכוחות השוק והגיון-השוק לכבוש את המובלעת האינטימית של הסקס. הסיקסטיז ברטרוספקטיבה של וולבק, אם כך, אינו עידן "שמאלני", כלומר לא עידן שקירב את האנושות ליתר שיוויון, אחווה וסולידריות, אלא עידן אינדיבידואליסטי ו"ימני", לשיטתו של וולבק, עידן שדירדר את האנושות לנרקיסיזם, תחרותיות, אנטגוניזם ואטומיזציה.

ניתן לנסח כך את עמדתו של וולבק: הסיקסטיז בישרו לכאורה את החזרה לגן העדן התנ"כי, בו יסתובבו בטבעיות אדם וחווה עירומים ולא יתבוששו. למעשה, הביאו הסיקסטיז לחזרה לא למצב הקדום המתואר בבראשית, אלא למצב אנושי קדום אחר, "המצב הטבעי",  אותו תיארו הפילוסופים הפוליטיים הקלאסיים, הובס למשל, כמצב של "מלחמת כל בכל".

וולבק אינו בוחל במילים בביקורת שלו על שנות הששים:

"אותה תהפוכה שנתנה את אותותיה בתרבויות המערביות לאחר שנת 1945 לא היתה אלא שיבה אל הפולחן הברוטאלי של הכוח, ודחיית החוקים עתיקי היומין שנבנו אט-אט בשם המוסר והמשפט. יחד התקבצו האקציוניסטים הוינאים, הביטניקים, ההיפים והרוצחים הסדרתיים, ליברטינים שהיללו וחייבו את זכויות הפרט אל מול כל הנורמות החברתיות וכל מעשי הצביעות, אשר לדבריהם כוננו על ידי המוסר, הרגש, הצדק והרחמים. במובן זה צ'ארלס מנסון כלל לא היה סטייה מפלצתית של החוויה ההיפית, אלא תולדה לוגית שלה" (שם, עמ' 214).

וולבק, כחלק מההיסטוריזציה רחבת המימדים שלו, מעניק מפתח היסטורי להבנת תופעה מרכזית נוספת בעידן שלנו, ה"ניו אייג'". בתיאור האכזרי של וולבק, פרקטיקות הניו-אייג' פועלות הן להרחבת הנרקיסיזם של היחיד כמו גם מבטאות את הצורך הנואש של בני החברה המערבית להיתלות במיסטי והלא-רציונלי כי המציאות הגלויה לעיניים, "הרציונלית", היא גיהנומית. עם זאת, וולבק גם טוען כי למרות הפתטיות וההונאה העצמית שמאפיינות את הניו אייג' הוא מבטא גם את החלק הרוחני באמת בעולמם של בני האדם, זה שסולד מהתחרות הדורסנית ותר נואשות אחרי אחווה ורוך אנושיים. הניו-אייג' מבטא אפילו את הניצנים של עידן היסטורי חדש לחלוטין, ממש כפי ששמו היומרני מצהיר.

"על-אף שפע האמונות התפלות המיושנות, הסותרות, והמגוחכות, שעמדו לכאורה בבסיס הניו-אייג', ענה זרם זה על סבל אמיתי שנבע מהתפוררות פסיכולוגית, אונטולוגית וחברתית. מעבר למזיגה המאוסה של אקולוגיה בסיסית, משיכה לתפיסות מסורתיות ול"מקודש" שירש מזיקתו לתנועה ההיפית ולתפיסה של אסאלן, גילה הניו אייג' רצון אמיתי להתנתק מן המאה העשרים, משחיתות המידות, מהאינדיבידואליות, ומהאספקט הליברטריאני והאנטי-חברתי שלה; מתוך תחושת מועקה, הניו אייג' הצביע על כך ששום חברה אינה מתקיימת בהיעדר הציר המאחד של איזושהי דת; הניו אייג' העמיד למעשה את היסוד לקריאה לשינוי הפרדיגמה" (שם, עמ' 314-315).

אולם הרכיב הנועז יותר בהיסטוריזציה של וולבק מרחיק את טווח הראייה ההיסטורי הרחק מעבר למה שאירע לפני כמה עשורים, בשנות הששים. וולבק רואה את התקופה שלנו כשלב האחרון, הסופי והסופני, בתמורה מטפיזית שאירעה במערב עם הרנסנס ועלייתו של המדע המודרני. המדע המודרני, שהביס את העידן הנוצרי שקדם לו, חנך עידן מטריאליסטי בתולדות האנושות. למטריאליזם הבסיסי הזה נלוותה תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית: אם החיים בעולם הזה הם החיים היחידים שיש לי, אם לא מצפה לי עולם אחר אחריהם, עלי לדאוג לרווחתי האישית ככל שיכולתי מגעת ולא להקריב את חיי או אף את נוחותי לטובת איש. וולבק כורך כך באופן לא שגרתי ולא חגיגי – כפי שהכריכה הזו מוצגת בדרך כלל (הגרסה ההומניסטית החגיגית המדברת על "העמדת האדם במרכז") – בין רעיון האינדיבידואליזם והחילון/מטריאליזם.

הטענה המבריקה של וולבק היא כי העמדת המיניות כפסגת הקיום – לכאורה החידוש של התרבות בדור האחרון – היא למעשה השיא הלוגי המתבקש של תהליך החילון שהתחיל ברנסנס, היא התוצאה המתחייבת, הבלתי נמנעת, של המטריאליזם המערבי.

חשוב להבין שהיכולת המזהירה של וולבק לערוך היסטוריזציה לעידן שלנו היא יכולת אינטלקטואלית ומוראלית בו זמנית. הגאונות של וולבק אינה רק גאונות אינטלקטואלית, שמתבטאת ביכולתו לעשות סינתזות משכנעות של תהליכים היסטוריים-תרבותיים רחבי היקף, אלא גם גאונות מוסרית. יש כזה דבר גאונות מוסרית, ומעטים לאורך ההיסטוריה ניחנו בה (בעת החדשה עולים במחשבתי דוסטוייבסקי, אורוול, סארטר, קאמי וברנר).

גאונות מוסרית היא, ראשית, רגישות עילאית, יוצאת דופן, לסבל אנושי. גאונות מוסרית מתבטאת בכך שהגאון המוסרי חדור בתחושת אחריות כלפי הנמענים שלו, ומנצל את כשרונו השכלי יוצא הדופן להקל על הסבל של בני דורו, אם באמצעות אזהרתם מאסון מתקרב או חילוצם מתפיסת עולם שגויה או, לכל הפחות, במיקוד תשומת הלב בכאבם, ראייתו נכוחה, תיאור סבלם במדוייק. גאונות מוסרית היא גם העוז והחוצפה לערוך אינדוקציה ממקרה פרטי המוכר לך לצרכי ניתוח התקופה בה אתה חי בשלמותה. ולבסוף, גאונות מוסרית היא גם האומץ המלווה ביכולת ליטול את הכוחות האינטלקטואליים שלך על מנת למשוך את עצמך בציצת ראשך מהעידן בו אתה חי, להביט אל מעבר לכתפי התקופה שלך; היכולת להיחלץ מרודנותה.

ב"החלקיקים האלמנטרים" באים לידי ביטוי היחסים המורכבים בין הגאונות הקוגניטיבית לגאונות המוסרית של הסופר. עצם היכולת האינטלקטואלית של וולבק לערוך היסטוריזציה של העידן הנוכחי, להנהיר אותו, מאפשרת לו להתמקם בנקודה ארכימדית מחוצה לו, להיחלץ ממנו למחצה. אמנם ההתמקמות מחוץ לעידן באמצעות תיאורו המדויק, אינה גוזרת עדיין שיש בידך להציע אלטרנטיבה לעידן הזה. אבל היא מאפשרת לכל הפחות להבין במחשבה מהו זה שהורס ורומס אותך. ובעקבות ההבנה היא מאפשרת גם את המחאה המוסרית כנגד העידן שלך. ובזה יש ניצחון זוטא של רוח האדם ונחמה פורתא.

אולם ההיסטוריזציה של העידן, כאמור הישגו העיקרי של וולבק, נושאת איתה בשורה אופטימית יותר מאפשרות המחאה גרידא. היכולת שלנו להבחין שאנחנו נמצאים בעידן היסטורי מסוים, מסייעת לנו להבין את היחסיות של המציאות שלנו, ולפיכך מסייעת לנו לדמיין עידנים אחרים, אלטרנטיבים. העריצות הגדולה של העידן שלנו הרובצת כסיוט על תודעתנו היא היכולת של ההווה לשכנע אותנו שהגענו ל"קץ ההיסטוריה", שהמצב הנוכחי הוא המצב האנושי "הטבעי" ו"הנורמלי". וולבק, בעצם הניתוח ההיסטורי שלו, סודק את המחשבה הא-היסטורית שלנו על ההווה כמציאות מוצדקת ונצחית.

אולם וולבק מנסה להתקדם עוד צעד. וולבק תר אחרי אלטרנטיבה. אלטרנטיבה אחת המוצעת ברומן בהיסוס מודגמת במעין קומונה מתירנית שברונו מתייר בה. בניגוד לקומונות המיניות האחרות, שהוא נוהג לפקוד מפעם לפעם ולשוב מהם מלא תסכול, כיוון שההיררכיה המינית נשמרת בהן באופן קשיח, בקומונה המוזכרת מוצע מודל שוולבק/ברונו מכנה "מיניות סוציאל דמוקרטית". החופש המיני שמציע המקום אינו כפוף להיררכיות של מראה חיצוני. אולם האלטרנטיבה הזו מוצגת כאן בהיסוס כאמור. וולבק אינו משוכנע שהיא אלטרנטיבה אמיתית.

הפריצה המחשבתית הדרמטית ברומן מתרחשת כשוולבק מנסה לשרטט את העידן הבא, את העתיד. זהו החלק הספקולטיבי ואולי המפתיע ביותר ב"החלקיקים האלמנטרים", שנדמה שהמעירים על הרומן לא התייחסו אליו ברצינות מספקת עד כה. כי הספר הזה אינו רק ספר פסימי, חילוני ונטורליסטי עד כדי פורנוגרפיה. זהו גם ספר שמסתיר בין דפיו חזון אופטימי, אוטופי והנו, באספקט מסוים, יצירה משיחית-מיסטית.

האלטרנטיבה הפוטוריסטית מוצעת בספר באמצעות דמותו של המדען הא-מיני, מישל. בסוף "החלקיקים האלמנטרים" מסתבר שהספר שזה עתה קראנו נכתב למעשה מפרספקטיבה עתידית של שלהי המאה ה – 21 והוא מעין תיאור של מפעלותיו של מישל (דז'רזינסקי), המוצג ברמזים עבים בספר כמעין גואל או ישו חדש, שלו גם יש פאולוס משלו, ביוכימאי בשם פרדריק הובצז'ק, הכותב את תולדות חייו. מישל הוא הוגה דעות אך בעיקר מדען חדשני, שמנסה לרתום את הגילויים החדשים בשדה הביולוגיה והפיזיקה לטובת גאולתו של המין האנושי. וולבק רומז שהאלטרנטיבה למציאות המערבית היא מהפיכה מטפיזית חדשה שתתחולל בסיוע המדע, ובעיקר בעקבות הגילויים החדשים של הגנטיקה ופיתוחים של מכניקת הקוונטים. בקווים מעורפלים – מטבע הדברים, כי וולבק עובר כאן לכתיבת אוטופיה שהיא בו זמנית גם כתיבה בז'אנר של המדע הבדיוני – מתאר וולבק את העתיד האוטופי, בו יזכו בני האדם לחיי נצח באמצעות תהליכים של שכפול גנטי, ושבו, על מנת להתגבר על הסבל האנושי של התחרות המינית ועל חוסר היכולת לאהוב, תהפוך האנושות לחד-מינית (כשאת ההנאה המינית העזה ביותר יוכל כל אזרח ברפובליקה העולמית העתידית לקבל באופן שווה, ישיר ושאינו מתווך על ידי נוכחות של בן זוג). הנקודה המכרעת באוטופיה שמוצגת ב"החלקיקים האלמנטרים" היא שהאנושות העתידית תוותר על האינדיבידואליות של בניה לטובת חזרתה של היכולת לאהוב. קולקטיביזם חדש זה מתבטא בסלוגן שהובצז'ק עושה בו שימוש: "עשרה מיליארד בני אדם על פני כדור הארץ – עשרה מיליארד נוירונים במוח האנושי".

היכולת לחשוב חשיבה אוטופית היום, בעידן אנטי-אוטופי כשלנו, היא אולי פסגת הגאונות המוסרית של וולבק. כך משרטט הספר את בואה של תמורה מטפיזית חדשה:

"אי אפשר לומר שהתמורות המטפיזיות פוקדות דווקא חברות מתנוונות, הנמצאות כבר בשפל. כשהנצרות הופיעה היתה האימפריה הרומית בשיא כוחה, בארגון מופלא היא משלה במה שהוכר כעולם. היתה לה עליונות טכנית וצבאית שאין דומה לה. כשהמדע המודרני הופיע, ייסדה הנצרות של ימי הביניים משנה שלמה של תפיסת האדם והיקום; היא שימשה בסיס לשליטה בעמים, הפיקה ידע ופעלים, הכריעה בענייני שלום כבמלחמה; היא ארגנה את ייצור המשאבים ואת חלוקתם; שום דבר מכל זה לא מנע את שקיעתה. מישל דז'רזינסקי לא היה האדריכל הראשון וגם לא העיקרי של התמורה המטפיזית השלישית, שהייתה מבחינות רבות הרדיקלית ביותר, ועמדה לפתוח פרק חדש בתולדות העולם; אולם הוא היה אחד מאדריכליה בעלי התודעה הגבוהה ביותר" (עמ' 8).

ג

חשיבותו של וולבק אינה מתמצית באבחנות ובניתוח התרבותי או בהיסטוריזציה שהוא עורך לעידן שלנו ואף לא בחזון האוטופי שהוא מציג ב"החלקיקים האלמנטרים". לטעמי, חשיבותו של וולבק נוגעת גם לעמדתו ביחס לסוגייה האקוטית של תפקיד האינטקטואל ומבקר התרבות בחברה שלנו ובייחוד בסוגיית היחס של האינטלקטואלים לגופניות ולמיניות.

וולבק הוא סופר-אינטלקטואל. נדמה כי מאז דורם של סארטר וקאמי לא משכו במערב רעיונותיו של סופר-אינטלקטואל תשומת לב כה רבה בקרב הציבור המשכיל הרחב. מאז דורם של סארטר וקאמי נדחק מקומו של הסופר במערב מפני מקומם של גיבורי תרבות מתחומים אחרים: זמרי רוק בעיקר (שוולבק מציין ב"החלקיקים האלמנטרים" שההערצה להם בדורנו היא הערצה הרבה ביותר לה זכו בני אנוש מאז הפרעונים), אך גם קולנוענים ושחקנים, ארכיטקטים, מעצבים וכדומה. אינטלקטואלים ואנשי המילים והרעיונות נדחקו מפני אמנים מתחומים שונים.

וולבק ער לנקודה הזו. "החלקיקים האלמנטרים" מלא בהערות, שנאמרות לכאורה אגב אורחא, אולם בעיניי הן ראויות לתשומת לב רבה, על מצבם העגום של הספרות והאינטלקטואלים בנקודת הזמן ההיסטורית הנוכחית. ההערות הללו פוגעניות ובוטות מאד: הספרות מתוארת, למשל, כמוצא האחרון של ברונו, כלומר של מי שלא הצליח להשיג מין בחיים ופונה אל העיסוק במילים; ברונו עצמו, שנפגש עם פיליפ סולרס, דמות מפתח (אמיתית) בחיי הרוח של צרפת בדור שקדם לוולבק, על מנת לקבל חוות דעת ספרותית, מעיר בארסיות שלמרות מראית העין הנועזת שמשווה לעצמו סולרס, אין מה להשוות בין ההדוניזם של זמרי רוק לחיקוי העלוב שמגיעים אליו באורח חייהם הסופרים, וגם הידועים שבהם, כמו סולרס (אמנע מציטוט כאן כי ההתנסחות של וולבק בוטה כאן במיוחד); וולבק, הדובר מגרונו של ברונו, מתבטא באלימות על אי הרלוונטיות של סופרי עבר גדולים כמו פרוסט ותומס מאן בעולם שבו מי שנחשב הם או ביל גייטס (בגלל הכסף) או זמר הראפ סנופ דוגי דוג (ש"מדליק את הבנות").

השנאה הזו לספרות ולאינטלקטואלים, תמה לכאורה שולית ברומן ושניתן היה לייחסה למסובכות פסיכולוגית של סופר מורכב ששנאה עצמית אינה תכונה זרה לו, היא להבנתי עקרונית. השנאה הזו לספרות מבטאת, בראש ובראשונה, את התמה המרכזית של הרומן: חוסר התוחלת של כל פעילות רוחנית בעידן הנוכחי. בעידן בו הפך הגוף לחזות הכל – ולא כל גוף אלא הגוף החד-משמעי ביופיו – המילים, המבטאות הפשטה והתרחקות מהחומר (הרגע בו אמר אדם הראשון "אבן", במקום להצביע על האבן, הוא אחד הצעדים המכריעים בהתפתחותו הרוחנית של ההומו-סאפיינס), המילים המאפשרות אינסוף ניואנסים, הופכות למיותרות.

הפעילות האינטלקטואלית היחידה שנדרשת לה חברה שויתרה על הרוחניות והשתעבדה למיניות היא טכנוקרטית באופייה. וכפי שמגדיר זאת בחדות ברונו: "איזה תפקיד ממלא פול ואלרי (משורר ואינטלקטואל ספרותי מרכזי במחצית הראשונה של המאה ה – 20 – א.ג.) בהשכלתם של הצרפתים העוסקים במדע? שום תפקיד".

אולם, להבנתי, השנאה העזה הזו לספרות ולאינטלקטואלים שמצויה ברומן, מבטאת גם את ביקורתו החריפה של וולבק על אוזלת היד ופשיטת הרגל של האינטלקטואלים הצרפתים בדור שקדם לו ישירות, כלומר הפילוסופים שהגיעו לשיא כוחם והשפעתם (בצרפת ודרך הגירת רעיונותיהם לארה"ב בכל העולם) בשנות הששים, השבעים והשמונים, אלה שידועים גם כפילוסופים הפוסטמודרניים.

כי בין דורם של סארטר וקאמי (שוולבק מקיים עמם יחסי קרבה אינטלקטואלים לא מעטים, למרות שבאופייניות האזכור היחיד של סארטר בספר נוגע לכיעור הפיזי המפורסם של האחרון) לדורו של וולבק, ייצאה צרפת לעולם את דור הפילוסופים של שנות הששים. דור פילוסופי זה זכה לכמה שמות: "הפוסט-סטרוקטורליסטים", "הפילוסופים של 68'", או, הכינוי הידוע ביותר, והמטעה לא מעט (אבל זה נושא למאמר נפרד): הפילוסופים הפוסטמודרניים. הבולטים שביניהם הם פוקו, דרידה, דלז, ליוטאר, בודריאר, לאקאן ורולאן בארת. בני הדור הזה, כמו סארטר וקאמי, הגיעו גם הם להשפעה בינלאומית ואיישו במשך דור אחד לפחות את כס האינטלקטואל הבינלאומי.

אבל יש הבדל בין השפעתם לזו של סארטר וקאמי ולזו של וולבק. באופן אירוני למדי, הדור של 68', למרות היותו מקושר לפוסטמודרניות ולשבירת ההיררכיות בין תרבות נמוכה לגבוהה, התבטא בשפה קשה, המסוגלת להתפענח בעיקר בידי יודעי ח"ן ומומחים. השפעתו הבינלאומית המוזכרת של דור הפילוסופים הצרפתיים של שנות הששים היא, למעשה, כיבושה של האקדמיה הבינלאומית ולא כיבושו של הקהל המשכיל הרחב. באופן מעניין ורב משמעות לתפיסתי, איש מבני אותו דור של אינטלקטואלים משפיעים לא היה סופר (כלומר לא כתב טקסט לא-אקדמי שדן בדמויות בשר ודם הפועלות בעולם חושני וקונקרטי). זאת בניגוד לקאמי, סארטר וולבק. וזאת למרות יומרתם של חלקם לכתיבה הגותית-פיוטית ולמרות שהתיאוריה שקידמו חלקם (בארת ודרידה, למשל) טשטשה במכוון את האבחנה בין כתיבה ספרותית לכתיבה הגותית. לעומתם, העניין בוולבק, אינטלקטואל שהוא גם סופר, צמח "מלמטה", מהקהל המשכיל הרחב, בעוד באקדמיה ההתייחסויות אליו עדיין זניחות עד העת הזו ועד בכלל. למעשה, הכתיבה של וולבק היא הכי רחוקה ממה שהורגלנו לחשוב שהוא כתיבה "צרפתית": זו כתיבה ישירה, מחוספסת, לא מתחכמת וכמעט ולא מתפייטת, כתיבה בהירה להפליא (למעט במקטעים זעירים שלה). הכתיבה של וולבק היא כמעט אנטי-צרפתית, כמעט אמריקאית באופייה. ואכן, וולבק, שמתאר את הפיכת הפיתוי למרכיב מרכזי בחרושת התרבות בעידן שלנו, ומייחס את המצאת הפיתוי ההמוני לתרבות האמריקאית, אינו נרתע, עם זאת, להצהיר בעל פה ובספרים על משיכתו לתרבות האמריקאית. בפרו-אמריקאיות הזו, תכונה לא אופיינית לאינטלקטואלים צרפתים בדורות האחרונים, הוא קרוב לשני אישים צרפתים בני דורו: הפילוסוף ברנאר אנרי-לוי וכמובן ניקולא סארקוזי.

אבל ההבדל בין וולבק לדור הפילוסופים הצרפתיים הפוסטמודרניים אינו רק סגנוני, הוא מהותי הרבה יותר מכך. וולבק מגלה עמדה עוינת ביותר כלפי הדור שקדם לו. וולבק גורס שהפתרון שאולי יימצא לאנושות הסובלת יבוא דווקא מאיש המדעים המדויקים, מישל דז'רזינסקי, ולא מהפילוסופים. מדעי הרוח במצבם הנוכחי איבדו את היכולת להציע מזור לאנושות: "השאלות הפילוסופיות איבדו כל מראה מקום מוגדר בקרב הציבור. הבוז הכללי שאליו הידרדרו לפתע, לאחר שנים של הערכת יתר אווילית, מחקריהם של פוקו, של לאקאן, של דרידה ושל דלז לא הותיר באותו רגע קרקע פנויה לשום מחשבה פילוסופית חדשה. אדרבא הוא הבאיש את ריחם של כלל האינטלקטואלים הנתלים ב'מדעי הרוח'; לפיכך הפכה נסיקת כוחם של המדענים בכל תחומי המחשבה בלתי נמנעת" (עמ' 317). אני סבור שהבנת העוינות שמגלה וולבק כלפי דור האינטלקטואלים שקדם לו תעניק לנו מפתח להבנת כישלונו של דור שלם של אינטלקטואלים בתפקידם כאינטלקטואלים ציבוריים, ובעיקר בתפקידם כמנסחי דרכי התמודדות עם הגופניות והמיניות.

מהי, אם כן, הסיבה לעוינות של וולבק כלפי הדור הזה?

ראשית, הפילוסופים הפוסטמודרניים הושפעו עמוקות מניטשה (גם אם ניטשה שלהם הוא ניטשה מבוית יחסית). הפילוסופים הפוסטמודרניים נטלו מניטשה את ביקורת וערעור מושג "האמת" המצויים במשנתו, את התנגדותו של ניטשה לעליונות שהעניקה תנועת הנאורות לתבונה על פני היצר, את ראיית "הרצון לעוצמה" שניצב מאחורי היומרה האנושית לאובייקטיביות, את הקביעה שאין "עובדות" אלא רק "פרשנויות", את ראייתו של ניטשה את "האני" ("הסובייקט") כהמצאה שנועדה לאגד אוסף של תופעות נפשיות-גופניות סותרות.

ואילו אצל וולבק ניטשה הוא מקור הרוע. וולבק אינו מהסס לקשור בין ניטשה לנאציזם: "השימוש שעשו הנאצים בתורתו של ניטשה לא היה בלתי מתקבל על הדעת כלל ועיקר; בהעמדת האדם מעל לחוק, בשלילת החמלה, בהעמדת הרצון ומרותו, הובילה חשיבתו של ניטשה באופן טבעי לנאציזם" (עמ' 48). אבל ניטשה לא עומד רק ברקע של הנאציזם אלא גם ברקע של החברה התחרותית-נרקיסיסטית המערבית כיום, אותה נטל על עצמו וולבק לשרטט. בניגוד קוטבי לפילוסופים הפוסטמודרניים, וולבק מציע ברומן – הכרזה שהיא רבת משמעות בתולדות מדעי הרוח בדור האחרון – לחזור לתיאוריות המוסר ושלטון התבונה שהציע קאנט חלף פולחן היצריות והכוח שהציע ניטשה. וולבק מספר לנו שבעבור מישל "העיון בכתבי ניטשה לא עורר בו אלא כעס חולף, וקאנט רק אימת את שכבר היה ידוע לו" (עמ' 36). העתיד, לפי וולבק, נעוץ בחזרה לערכים הקהילתניים, המוסריים והאוניברסליים של קאנט. ממשיכו של מישל דז'רזינסקי, ה"פאולוס" שלו, שקידם את חזון הקולקטיביזם החדש, זה שמתאר וולבק בקטע העתידני ברומן: "קיבל את תמיכתם יקרת הערך של כמה ניאו-קנטיאנים, אשר בעודם מנצלים את הדעיכה הכללית של תפיסות השואבות את השראתן ממחשבתו של ניטשה, לקחו לידיהם את השליטה בעמדות המפתח של העולם האינטלקטואלי והאקדמי, ושל העיתונות" (עמ' 314).

חשוב להדגיש: ביקורת המוסר היהודי-נוצרי החריפה של ניטשה וראייתו כ"מוסר עבדים" לא אומצה על ידי הפילוסופים הפוסטמודרנים. גם רעיון "העל-אדם" של ניטשה, שסייע לטעמו של וולבק להגעה למצב האנושי העכשווי העגום בו החזק בלבד (העשיר או האטרקטיוי) "takes it all", היה נתעב עליהם כפי שהוא נתעב בעיני וולבק. כאמור, הניטשה של הפילוסופים הפוסטמודרניים מבוית.

עם זאת, השנאה של הפילוסופים הפוסטמודרניים להומניזם הליברלי של תנועת הנאורות וקאנט במרכזה, שנאה שהסתייעה בהשפעה העמוקה של ניטשה עליהם, הובילה אותם לחשיבה רלטיביסטית ולביטול אמות מידה מוסריות אוניברסליות, שסייעו להסרת המכשולים לקראת הפיכת העידן שלנו לדרוויניסטי. ההליכה של הפילוסופים הפוסטמודרניים בעקבות ניטשה בסוגיות המוזכרות, סייעה להתפרקות של החברה ליחידים המתחרים ביניהם, לניצחונו של הניאו-ליברליזם, לתחרות הקפיטליסטית, שכאמור לפי וולבק מורחבת בדור האחרון גם לספירה המינית-גופנית. השחרור משלטון התבונה, שהציעו הפילוסופים הפוסטמודרניים הללו בעקבות ניטשה לאנושות הנאנקת, כביכול או לא כביכול, תחת הנורמות של הנאורות בת המאה ה – 18, הובילה, לדידו של וולבק, לשעבוד גדול בהרבה, שעבוד לעריצות הגוף.

באחד החלקים המחרידים במיוחד בספר, הלא קל לעיכול באופן כללי, וולבק מתאר את ההתעללות בברונו בפנימייה בה למד בנעוריו. וולבק מציין כי ההתעללות הזו התאפשרה בגלל "הנחיות של משרד החינוך שהתפרסמו לאחר אירועי 68', בהן הוחלט להפחית את מספר המשרות של משגיחי הפנימיות ולהחליפם במנגנון של משמעת עצמית; התקנה תאמה את רוח הזמן, ומלבד זאת היו לה יתרון בהפחתת עלויות שכר" (עמ' 47). מה שאירע בפנימיות הוא מטאפורה מזהירה לצייטגייסט שלם של המחשבה הפוסטמודרנית. בעידן הפוסטמודרני נטען כי אין לאף אחד זכות לקבוע בשביל הזולת מה נכון ומה לא נכון. לכאורה הכל טוב ויפה ונאור. אבל הרלטיביזם המוסרי לפיו איני יכול לקבוע לזולתי מה נכון או לא נכון לעשות, ההשתמטות מערכי מוסר אוניברסליים ומאכיפתם, מובילים, לעיתים, בפשטות לחזרה ל"מצב הטבעי" בו החזק שורד. בפנימיה של ברונו, אותן הנחיות שוחרות טוב (שנבעו, עם זאת, גם מרצון בחיסכון תקציבי, כפי שמציין וולבק בארסיות), שהושפעו, ניתן לשער, מהביקורת של פוקו על המוסדות בהן החברה כולאת חלקים מבניה (בתי משוגעים, בתי כלא וכדומה), הובילו להפקרתו של ברונו לידיהם של עמיתיו החזקים בפנימיית הבנים.

סיבה נוספת יש לטעמי לביקורת החריפה שמותח וולבק על הפילוסופים הפוסטמודרניים שקדמו לו. אחד ממבקרי התרבות החשובים בדורנו, האמריקאי פרדריק ג'יימסון, הגדיר את הפילוסופיה הצרפתית הפוסטמודרנית כפילוסופיה שמה שמאפיין אותה היא התקפה על "מודל העומק". הפילוסופיה הצרפתית, מבלי להיכנס לתיאורים מפורטים מדי, היא פילוסופיה של "פני שטח", וסולדת מנטייתה של המחשבה המערבית שקדמה לה לנסות לפענח מה מסתתר כביכול מאחורי "פני השטח" הגלויים (למשל, הפסיכואנליזה או המרקסיזם או האקזיסטנציאליזם או הסטרוקטורליזם שהבחינו בין מה שגלוי למה שסמוי). התיאור התמציתי הזה של ג'יימסון יוצר דמיון מאלף ביותר בין הפרוייקט האינטלקטואלי הפוסטמודרני לבין המציאות שעליה מקונן וולבק. כי הרי לפי וולבק הקיום המערבי הצטמק כולו לקיום של "פני השטח" של הגוף, והפך מושגים כמו "עומק" ו"מורכבות" ללא רלוונטיים. הפילוסופיה הצרפתית הפוסטמודרנית היא, אם כך, בעיניו של וולבק, חלק מהבעיה ולא חלק מהפיתרון.

ד

אבל ההבדל החשוף והבוטה ביותר בין וולבק לפילוסופים הפוסטמודרניים מצוי בנושא המרכזי של "החלקיקים האלמנטרים": המיניות ותפקיד האטרקטיביות הגופנית בעידן שלנו. בנושא הזה ניתן לראות באופן הברור ביותר עד כמה גדול ההבדל בין וולבק לאינטלקטואלים שמהם הוא סולד.

שתי היצירות הבולטות ביותר של הפילוסופים הצרפתיים הפוסטמודרניים המוקדשים לנושא המיניות הן ככל הנראה "תולדות המיניות" של מישל פוקו, שחלקו הראשון ראה אור ב – 1976, ו"אנטי-אדיפוס", של הפילוסוף ז'יל דלז והפסיכיאטר פליקס גואטרי, שראה אור ב – 1972. שתי היצירות המשפיעות מאד הללו, המרשימות מבחינות רבות, מדגימות עם זאת את פשיטת הרגל האינטלקטואלית של מחבריהם בנוגע לנושא בו הם דנים – המיניות.

למעשה, אלה יצירות מקוטבות, שבקיטובן מייצגות שניים מהחטאים העיקריים של המחשבה הפוסטמודרנית: תחכום-יתר סופיסטי וניתוק אינטלקטואלי מחד גיסא (פוקו במקרה הספציפי הזה), דיוניסיות לא מבוקרת וחוסר האחריות אינטלקטואלי מאידך גיסא (דלז וגואטרי).

הטענה המרכזית של פוקו ב"תולדות המיניות" היא כדלקמן: אנחנו רגילים לראות את ההיסטוריה של המיניות כהיסטוריה של שחרור. עד למאה ה – 20 הייתה המיניות מדוכאת ואילו במאה ה – 20 השתחררנו. ולא היא, טוען פוקו. לא היינו בדיוק מדוכאים ולא בדיוק השתחררנו. החל מהמאה ה – 17 ניתן לראות איך הולך וגובר "השיח" (discourse) אודות המין. "השיח" (שיח רפואי, פסיכולוגי, דתי, אדמיניסטרטיבי, סוציולוגי) מתרבה והולך, "מדעי האדם" למיניהם עוסקים במין באובססיביות וללא הרף. העיסוק הזה, "הידע" המתרבה אודות המין, הוא גם סוג של שליטה ופיקוח על המין. אז מחד גיסא לא נכון שהמערב דיכא והשתיק את המין במאות האחרונות, הרי הוא התעסק במין באופן גובר והולך, אובססיבי. ולא נכון, מאידך גיסא, שאנחנו משתחררים כיום, כי הרי אנחנו מדברים ללא הרף על המין, כלומר "מפקחים" באמצעות הידע שלנו על המיניות.

הטיעון הזה מבריק מבחוץ וחלול מבפנים. הוא חלול כיוון שפוקו מתעלם לחלוטין מההשלכות הקונקרטיות של המהפיכה המינית במאה ה – 20 ובשנות הששים בפרט. האם באמת אין הבדל בין התבגרות מינית במערב בשנות החמישים להתבגרות מינית בשנות השבעים ואילך? האם המצאת הגלולה, המתירנות המינית, תרבות ה"סקס, סמים ורוקנרול", עליית גיל הנישואין, ריבוי הגירושין, השימוש הנפוץ במין בשדה הפרסום אינם אירועים דרמטיים?

פוקו טען בריאיון ש: "Sex is boring", ולפיכך הוא לא כותב על המין כשלעצמו, כי על זה אין הרבה מה לומר, אלא על "השיח" (discourse) סביב המין. אבל ההתמקדות האופיינית לבני דורו הזו ב"שיח" – כלומר בלשון ובידע ולא בדבר עצמו – הובילה את פוקו למעילה בתפקידו האינטלקטואלי: היא סימאה את עיניו מלראות את הדרמה והטרגדיה המתחוללות לנגד עיניו בתחום הקונקרטי של המיניות. וולבק הוכיח בספרו ש:Sex is intersting; Discourse is boring.

המקרה של דלז וגואטרי הוא הפוך לפוקו. לא מדובר כאן בהתנתקות מהמציאות לטובת טיעונים אינטלקטואליים מבריקים אך סופיסטיים. המקרה שלהם הוא של התפלשות במציאות וזניחת עמדה ביקורתית כלפיה (במסווה של ביקורת תרבות). ספרם של דלז וגואטרי הוא, למעשה, מעין מניפסט אינטלקטואלי מאוחר מעט למהפכנות המינית של שנות הששים (זוהי תגובה צרפתית מסובכת מאד ומעוכבת ליצירות אינטלקטואליות דומות שהופיעו בארה"ב עשור וקצת לפניהם, כמו "life against death" של נורמן או. בראון). "אנטי-אדיפוס" הוא התקפה על התיאוריה הפרוידיאנית של תסביך אדיפוס. לפי דלז וגואטרי התיאוריה הפרוידיאנית נועדה לכלוא את היצר בתוך תבנית מארגנת, בתוך סיפור מביית, בתוך המשפחה. האמת היא, טוענים דלז וגואטרי, שאנחנו "מכונות תשוקה" (desiring machines). התשוקה שבנו היא יסוד אקטיבי ראשוני שקודם להיותנו פרט במשפחה ולמעשה קודם גם לסובייקטיביות שלנו שהיא למעשה פיקציה. התשוקה שלנו היא יסוד כאוטי ואפילו סכיזופרני – מושג חיובי בהגות של דלז וגואטרי – שאינו כפוף לתבנות של המשפחה ולנרמול של הסדר החברתי. איננו משתוקקים לאם ומפחדים מסירוסו של האב. אנחנו משתוקקים נקודה. על מנת לחיות חיים מלאים עלינו להסיר כל מכשול מפעילותה של מכונת-התשוקה שהיא אנחנו.

הסלידה של וולבק מהעמדה של דלז וגואטרי גדולה מסלידתו מהעמדה של פוקו והיא מקבלת ביטוי מפורש בספר (בניגוד לעמדה המוזכרת של פוקו), גם אם יש צורך בקריאה מדוקדקת של הפרטים הכביכול זניחים ברומן. "אנטי אדיפוס" אמנם אינו מוזכר ב"החלקיקים האלמנטרים" אבל בקטע מפתח צץ לרגע לפתע דלז בכבודו ובעצמו. אביו הלא מתפקד של ברונו, שזנח אותו כמו שעשתה גם אמו לטובת הגשמה עצמית, מכיר לברונו את אחת המאהבות הצעירות שלו. המאהבת הזו היא שחקנית פורנו חובבת, שבמפגש חברתי פגשה את דלז. "ומאז מצאה במלוא המרץ ובהתמדה טיעונים אינטלקטואליים לפורנוגרפיה" (עמ' 80). הביקורת של וולבק על דלז היא לפיכך זו: מה שהצגת כמהפכני וחתרני, "השחרור" של המיניות, מוביל בסופו של דבר להשתעבדות למיניות ולכינונה של חברה בעלת היררכיות קשיחות לא פחות מהחברה שביקשת להיחלץ ממנה. למעשה, סיפקת אליבי אינטלקטואלי לחברה דכאנית לא פחות.

האזכור הבא של דלז ברומן אופייני לישירות הגובלת בוולגריות של וולבק. וולבק מציין (בעמ' 250) את התאבדותו של הפילוסוף דלז ב – 1995. בבוטות, מביא וולבק את ההתאבדות הזו כדוגמה לחוסר היכולת – אפילו של אינטלקטואלים, היכולים לכאורה להתנחם בתענוגות האינטלקט – לשאת את דעיכת האטרקטיביות המינית שלהם, את הזדקנותם.

ואולי, רומז וולבק, בדיוק בגלל שדלז הוא אינטלקטואל אנטי-אינטלקטואלי כרבים מבני דורו, אינטלקטואל שהטיף לדיוניסיות מינית, הזקנה הייתה בלתי נסבלת במיוחד בשבילו.

ה

מאות שנים הלאה וקדימה מימינו אנו, מתבוננים בנו בני האדם העתידיים בפליאה ובחמלה. מתבוננים על ייסורי הגוף והנפש המוזרים שלנו, על חדוות המין הפעוטה-עצומה שלנו ועל חבּוּרוֹתיו הכבירות-זעירות. ממקום מקלטם הבטוח בעתיד, כשהם משקיפים על ההווה הפרוץ שלנו, זהו השיר ששם וולבק בפיהם של אותם בני האדם העתידיים:

"אנחנו יכולים להקשיב לאותו סיפור

על העידן המטריאליסטי

כפי שמקשיבים לסיפור אנושי ישן נושן.

זה סיפור עצוב, ואולם,

לא נהיה באמת עצובים

כי אנחנו לא דומים עוד לאותם אנשים.

אף שנוצרנו מבשרם ומתשוקתם,

דחינו את הקטגוריות שלהם ואת השייך להם

איננו יודעים את שמחתם,

איננו יודעים גם את סבלם

הרחקנו מעלינו לבסוף

וללא כל מאמץ

את עולמם בר החלוף"

(עמ' 300)

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • דרור  On ינואר 14, 2010 at 8:49 PM

    רציתי להעיר שני דברים:

    לגבי פוקו, אני לא חושב שהטיעון שלו חלול מבפנים. העיסוק שלו הוא אכן בשיח, ויחסי הכוח הנובעים מאותו משיח. הוא לא מתעלם מהשלכות קונקרטיות – זה פשוט לא הנושא שלו. נדמה לי שכל החידושים שהזכרת – הגלולה, הפרסום ועוד, אלו עוד גורמים שפוקו היה דן בהם כחלק מאמצעי הפיקוח על המין. ואם לא הבנתי אותך לגמרי בנקודה זו, אשמח אם תתקן אותי.

    בקשר לוולבק, לדעתי התיאורים הגרפיים שלו, הנמצאים בכל ספריו, רק תורמים לדבר שנגדו הוא לכאורה יוצא – ההשתעבדות הבלעדית למין. אם מסתתר חזון אמיתי, מוסרי, מאחורי התיאורים האלו, לדעתי החזון הזה מוסתר היטב.

  • אריק גלסנר  On ינואר 14, 2010 at 9:04 PM

    תודה על דבריך.
    לגבי הערתך לגבי פוקו: המצאת הגלולה והפרסום וכו' הם אמצעי פיקוח של מי? ממה נפשך, אם הם אמצעי פיקוח של מישהו קונקרטי, של סוכן חברתי קונרטי, אז השיח הפוקויאני לא רלוונטי, אליבא דוולבק, כי הוא שיח של אמנציפציה ואליבא דוולבק הבעייה היא עודף אמנציפציה, ולא היעדרה של אמנציפציה מספקת (פוקו, אגב, וזה אני, לא וולבק, אכן רלוונטי מאד לגבי אמנציפציה של מיעוטים. את זה לא ניתן לשלול ממנו. אבל וולבק יכול לטעון שזה עניין מינורי, תרתי משמע, ביחס לשינוי אדיר בהרבה שהחברה המערבית עברה ופוקו התעלם ממנו. אם כי, ייתכן, שפוקו המאוחר מאד חש בזה, בשנות השמונים, וניסה לתקן). ואם הפיקוח הוא פיקוח מופשט של כוח אמורפי מופשט, לא של סוכן ספציפי, אז וולבק יטען שמדוע שלא נקרא לזה פשוט השתעבדות לטבע? מדוע הערפול המושגי? אם ה"כוח" הוא אמורפי הרי שזהו בדיוק הרצון לעוצמה הניטשיאני, שהוא חלק מעולם הטבע, של מלחמת כל בכל. זוהי השתעבדות לטבע במובן שהחברה שלנו חוזרת ל"מצב הטבעי".
    לגבי הערתך השנייה, וולבק הוא כנראה בנאדם מעניין מאד ועתיר סתירות, ועתיד חולשות, אם כי אינני חושב שהוא ציניקן, וספרו האחרון דן, לפרשנותי, בדיוק בנקודה שהוא היה יכול ליפול בה מבחינה מוסרית: מה קורה למי שמצליח באופן פנומנלי כמבקר חברתי…
    נכון שהתיאורים בוטים, ובהחלט הם מפריעים לרבים שאני מכיר אישית ומוקיר את דעתם הספרותית (עד כדי אי יכולת פשוטו כמשמעו לקוראו), אולם ברומן הנוכחי בהחלט יש פן מיסטי ומשיחי, שבקריאתי הראשונה אגב לא שמתי לב אליו וכשקראתיו כעת הוא נדמה לי כחשוב מאד.

  • אריק גלסנר  On ינואר 14, 2010 at 9:21 PM

    אני מרגיש צורך לחדד את טיעוניי לגבי פוקו. אתה כותב שזה אולי "פשוט לא היה הנושא של פוקו", זה לא שהוא חולק על וולבק. אבל השאלה הגדולה היא מדוע בעצם זה לא היה הנושא שלו, מדוע הוא התעלם מאירועים דרמטיים כל כך בהיסטוריה המערבית. והסיבה היא שהוא, כמו רבים מבני דורו מהסיקסטיז, שייך לדיסקורס של אמנציפציה (למרות הביקורת שלו על הנאורות וכו'), כלומר של ביקורת חברתית שתובעת יתר-חרות, ולכן טחו עיניו מראות מה שוולבק סבור שקרה, דהיינו שהחירות האבסולוטית הזו הובילה למצב בלתי נסבל ולמלחמת כל בכל ארוטית של המצב הטבע.
    כמו שאחד הגיבורים הרדיקליים של דוסטוייבסקי ב"שדים" (כמו שאומר פיליפ סולר ברומן לברונו: "אתה ריאקציונר, וזה טוב, כל הסופרים הגדולים היו ריאקציונרים: דוסטויבסקי, סלין") אומר, בהשתאות עצמית, כשהוא מסיים לקרוא את המצע המדיני הרדיקלי שלו: "פותח אני בבקשת חירות מוחלטת ומסיים בשעבוד מוחלט" (זו השוואה חלקית למקרה של דוסטוייבסקי. העניין שם שונה)

  • דרור  On ינואר 15, 2010 at 3:01 AM

    תודה על התשובה.

    אני חושב שראוי שאפתח בציון העובדה, שאני לא מומחה לפוקו. קראתי את הכרך הראשון של תולדות המיניות, ומספר מבואות המתייחסים באופן כללי להגותו של פוקו. ככה שאני מסוגל לנהל דיון ברמה חובבנית בלבד.

    אתה אומר שפוקו שייך לביקורת חברתית שתובעת יתר-חרות, אבל ממה שאני זוכר מהראיון שמופיע איתו בסוף תולדות המיניות, פוקו טוען שהמחקר שלו לא נועד להביא לשינוי מסוים, שניתן להצביע עליו. הוא לא התכוון להגיד שיש אנשים מדוכאים ועל כן יש "לשחרר אותם".

    אני חושב שאם וולבק אומר "כולם נלחמים בכולם", פוקו מנסה להבין את כלי הנשק של המלחמה הזו – איך הם עובדים ולמה הם עובדים כמו שהם עובדים? למשל, באשר לשימוש במין בפרסומות, וולבק יטען אולי שהצגת אידיאלים מסוימים של "יופי" רק מעצימה את המלחמה המינית, ומגבירה את הפער בין אלו ש"יש להם הרבה" לאלו ש"אין להם כלום". לעומת זאת, פוקו יתרכז בדבר שעומד מאחורי הפרסומת. הוא ינסה להבין,נאמר, מה תורמת הפרסומת ליוצרים שלה? פרסום? הצלחה כלכלית? קניית אמונו של הצרכן? ומה באשר לצרכן הפרסומת עצמו? האם הוא מסוגל להפיק דבר קונסטרוקטיבי מהפרסומת? אולי היא נותנת מענה עמוק כלשהו לצורך הרגשי שלו? (אני חושב שאני יוצר פה גרסה פשטנית של פוקו, אבל בסופו של דבר אני מנסה לכוון לעיקרון).

    העיסוק הזה אכן לא קשור בהכרח לתוצאות קונקרטיות, נדמה לי שהיומרה שלו מתמקדמת בניתוח תהליכים, פירוק שלהם, וניסיון להבין את "יחסי הכוחות" הסובב אותם.

  • איילה  On ינואר 15, 2010 at 5:26 AM

    לאריק, תודה על הרשימה. מרתק, בעיקר מפני שככל שהמשכתי בקריאתה הרגשתי שאני מזהה עוד ועוד רעיונות ותחושות שעלו בי, במהלך הקריאה בחלקיקים האלמנטריים, ובהמשך המזוקק יותר שלו , פלטפורמה .

    מזה כשבעים שונה, לוקה המערב במשבר ערכי, בד בבד עם דעיכתם של מדעי הרוח.
    יש שטועים לחשוב כאילו ישנו קשר להתחזקות העצומה של המדע והטכנולוגיה, כאילו אין צורך בפילוסופיה ובחקר התרבות כדי לתאר את העולם. אך בחינה מדוקדקת של ההיסטוריה תראה שבעבר, התחזקות המדע באה במקביל לצמיחה תרבותית. אין למעשה ניגוד בין מדע הרוח למדע המדויק, או בין התפתחות החשיבה הדתית להתפתחות המדע .

    " וולבק רומז שהאלטרנטיבה למציאות המערבית היא מהפיכה מטפיזית חדשה שתתחולל בסיוע המדע, ובעיקר בעקבות הגילויים החדשים של הגנטיקה ופיתוחים של מכניקת הקוונטים"

    וולבק מתחקה אחר הדף התופעות שהועלו תחת אותו 'נס', פוסט מודרניסטי. בעוד מרבית חסידיה
    משוכנעים שזה הכרח, הכרח שמוביל את החשיבה לבולענים שאין מהם יציאה – דווקא נסיגה לקו חשיבה קלאסי (וכאן אני לא מקבלת את הניסיון להציג את וולבק כ-אנטי ניטשאני, ואת פרשניו כפרשנים מרוככים שלו) , זו שחיפשה תשובות ולא פתרה את החיפוש בכך שאיננו מסוגלים לדעת ולכן אין משמעות לשאילת השאלה , או
    "הפעילות האינטלקטואלית היחידה שנדרשת לה חברה שויתרה על הרוחניות והשתעבדה למיניות היא טכנוקרטית באופייה. וכפי שמגדיר זאת בחדות ברונו: "איזה תפקיד ממלא פול ואלרי בהשכלתם של הצרפתים העוסקים במדע? שום תפקיד….
    …השנאה העזה הזו לספרות ולאינטלקטואלים שמצויה ברומן, מבטאת גם את ביקורתו החריפה של וולבק על אוזלת היד ופשיטת הרגל של האינטלקטואלים"

    דוגמא טובה ל'בולען פוסט מודרני' היא המצאת המושג . Politically correct וזה מה שוולבק, ההוגה, הסופר , סמן במרקר הרעיל שלו, מתיז כשרון לכל עבר.

    "הנקודה המכרעת באוטופיה שמוצגת ב"החלקיקים האלמנטרים" היא שהאנושות העתידית תוותר על האינדיבידואליות של בניה לטובת חזרתה של היכולת לאהוב".
    אני לא רואה בספר אוטופיה, או בסיס לכך שוולבק מאמין באוטופיה הזו. להיפך, הוא פורש בפנינו שוב ושוב, בבוטות חריפה, את אזלתה של הטכנולוגיה (האינטרנט, הסלולארי, הטלוויזיה בלוויין) לאחד את אותם עשרה מיליארד נוירונים, למוח אחד מרגיש וחושב.

    המהלך הספרותי-הגותי שמוצג ב"חלקיקים האלמנטרים",ויותר מזה ב"פלטפורמה", הולך ומוביל לראיה שהסתכלות מסורתית (מתונה) היא הדרך ליישב התפתחות מדעית, תרבותית, ואתית, ולהבטיח התקדמות הוגנת של שלושתן. זו אחת הסיבות לכך שהעולם התקיים כאלף שנה כעולם מערבי .
    וולבק הוא הוגה מאמין, וההסתכלות שלו על תופעות (כינית זאת "אומץ אוטופי") גם מזוית מטאפיזית, היא חידוש רק על הרקע שממנו כביכול יצא: דובר ליברלי חילוני צרפתי, בן לחברה ומעמד מסוימים, אתאיסטים , חופשיים , שהשילו מעל עצמם את מוסרות השמרנות .וולבק משתמש בשפת השמאל הליברלי, לכונן מתקפה מימין.
    אחרי הכל, החליק כמעט בחשאי לתוך העולם הספרותי. מתכנת זוטר בחיי היום יום , שבילה את ערביו בחברת אינטלקטואלים שמאלניים. סביר שהם לקחו זאת כמובן מאליו שהוא חולק את ההנחות הליברליות שלהם. כל העניין בחלקיקים האלמנטריים , שהוא מגלם בתוכו את הסתירות והכשלים של הליברליזם. אך למעשה,של החילונות כולה.
    נכון שהוא ספר נהדר, יש לו את כל המרכיבים – אבל הנקודה היא שהוא לא קונה את הרעיון החומרני, של צרפת (למעשה ארצות הברית) הליברלית. הוא לא קונה את הרעיון של חופש כמתת אוניברסלית תועלתנית. הספר למעשה חצוי בין שני יורשיה של התפיסה: האחים ברונו ומישל, נהנתן ורציונליסט – שתי התימות של הגבר המערבי במאה ה -20 .

    רוב ההוגים בני תקופתנו, מתעלמים מהדת ופותרים אותה מהמשוואה משל הייתה שק עצמות דינוזאור פרה-היסטורי. הם לא מבינים מהיכן מגיעים הכשלים ומדוע התפיסות שלהם אינן קונסיסטנטיות, הם גם לא רואים את הקשר בין הרעיונות הפוסט מודרניסטים והפוסט פוסט מודרניסטים, האחיזה העצומה שתפסו בכל קמפוס של מדעי הרוח והחברה, לבין דעיכת התחומים הללו בד בבד עם מעמד הספר המתדלדל. הם לא מסוגלים להגיע לכדי ניתוח מלא ושלם בשום אפיק. לא פוליטי ולא תרבותי. למעשה, הם יותר ויותר לא מסוגלים לומר דבר על שום דבר. גם את זה מסמן וולבק, באמצעות כתיבתו.

  • איילה  On ינואר 15, 2010 at 5:27 AM

    "אבל ההבדל בין וולבק לדור הפילוסופים הצרפתיים הפוסטמודרניים אינו רק סגנוני, הוא מהותי הרבה יותר מכך. וולבק מגלה עמדה עוינת ביותר כלפי הדור שקדם לו. וגורס שהפתרון שאולי יימצא לאנושות הסובלת יבוא דווקא מאיש המדעים המדויקים, מישל דז'רזינסקי, ולא מהפילוסופים "

    תיאוריה טובה נמדדת על סמך יכולתה לחזות היטב את מה שיקרה, ואת יכולתה להסביר מה שקרה. האחזותם הנואשת של הוגי המערב בפוסט מודרנזים על גרורותיו, הולך ומונע מהם גם את זה ,וגם את זה.

    אך ברמת השיח הספרותי (ולא האינטלקטואלי), נדמה שהסופרים בני זמננו (וכאן אני נזכרת ברשימה המוצלחת שפרסמת על ספרו האחרון, המשמים יש להודות, של מקארתי: the road) נתקעו איפשהו טרום המהפכה הדיגיטלית, מתקשים להדביק את הפער המתרחב והולך בינם לקוראיהם. לא את התאוצה בה מתרחשות מהפכות בעולמנו.

    "השנאה הזו לספרות ולאינטלקטואלים…… המילים, המבטאות הפשטה והתרחקות מהחומר (הרגע בו אמר אדם הראשון "אבן", במקום להצביע על האבן, הוא אחד הצעדים המכריעים בהתפתחותו הרוחנית של ההומו-סאפיינס), המילים המאפשרות אינסוף ניואנסים, הופכות למיותרות."

    הנסיגה במעמד הספר והתרבות (האם אפשר לנקוב כעת בהוגים שחשיבותם מגיעה אפילו לשולי חשיבות ההוגים במאה שעברה?),דחיקת מדור התרבות לצד נישות הבידור, גם בישראל, היא תופעה עמוקה מאוד. הטכנולוגיה היא אך אמצעי. כי העובדה שהאדם המערבי המודרני, לא מסוגל לספוג תרבות, לא מוכן במיוחד להקדיש לה זמן, עובד שעות רבות על מנת להשיג את הקידום בעבודה, לרכוש עוד מוצרים או גרסאות חדשות של מוצרים על מנת לא להישאר מאחור, במוצב של 9 או 10 שעות משמרת (ובתקופתו של מארקס עבד הפועל 12 שעות, לא הרבה מעל), בתחרות שאין לה כמעט שחר באף תקופה היסטורית אחרת.

    היחיד שמנסה להתחקות אחר המהפכות התרבותיות שחוללה הטכנולוגיה – התפשטות הפורנוגרפיה והפיכתה לצורת הבידור הנצרכת ביותר, מלבד שדורי ספורט דוגמת המונדיאל והאולימפיאדה, ההגירה המאסיבית למערב תוך התמרת המאזן הדמוגרפי , הסופר היחיד הוא וולבק.
    מדוע הספרות לא מצליחה להשתלט על קצב המאורעות? כי סופר גדול הוא נביא. סופר גדול לא מבין לאשורו על מה הוא כותב (דוסטוייבסקי וקפקא וטולסטוי ואוסטין), אבל הוא כותב בכל זאת.
    דוסטויבסקי ראה את גרורות המהפכה הבולשביקית, הרבה לפני שהחלה להמאיר. הוא חש את חלקם המז'ורי של היהודים המשכילים , עוד לפני שמישהו שמע על טרוצקי ולנין. קפקא חש את תוצאות מלחמת העולם קודם שנורה הכדור הראשון. וטולסטוי השמרן, האציל היורד אל העם במזמרות וארוגות חיטה , הוא זה שהוציא מידו את אנה קרנינה, האישה הספרותית נועזת ביותר שנקראה במאות האחרונות.

    כי הבעיה האמיתית היא העדר אומץ במקומות הנכונים. הסופר בן זמננו לא אמיץ. כמעט ונטול כושר חשיבה: הוא מפחד. שמא ספרו הבא לא יתקבל היטב, לא ישתחל לרשימת הנקראים והנכונים, או פשוט יזכה להתעלמות.
    כי מלבד וולבק, למי יש את האומץ להביט נכוחה באוקיאנוס הפורנוגרפיה ששוטף את העולם מזה עשור? למי יש כושר הפשטה להתמודד עם מצב ה'אהבה' בעידן הפוסט מודרני? מהי רומנטיקה? למי יש אומץ להתמודד עם תוצאות המהפכה הפמיניסטית ועם מה שהסבה ל'מבנה הבסיסי ביותר של החומר': מוסד הנישואין? מי יכול לאתגר באמת את הקורא שלו?
    מצבה של אירופה – ערש התרבות, שטופת הגירה, בה מתחתנים במאמץ על לאחר גיל שלושים ומשהו, וזהות לאומית ויתרה מזאת היסטוריה לאומית ,היא כמעט מושג משוקץ.
    למי יש אומץ?
    כדי להיות כותב אמיץ, צריך לדעת נגד מה אתה יוצא. לכן וולבק מקפיד לנוע בין כמה דעות מנוגדות ולכן קשה מאוד עד בלתי אפשרי למקם אותו. אבל כמעט בלתי אפשרי לגבש דעה. אמצעי התקשורת מעצבים את דעת ההמון (היו אלה הנאצים והקומוניסטים שכוננו את התקשורת המודרנית: היצף חוזר ומתגבר של מידע עד שההמון צרוב ומשוכנע) , שלא מצליח , מפאת זמן (9 או 10 שעות עבודה) ושטף אינפורמציה הולך וניתך , לעצור לחשוב .

    על כל אלה בדיוק עובר וולבק במרקר הרעיל זוהר שלו, לא כאנליטיקן דווקא, אלא מתוך הד נבואי קשה מנשוא, שניתז ממנו אל דפי הספרות, וסופו של דבר – אל ההיסטוריה.

  • אריק גלסנר  On ינואר 15, 2010 at 12:18 PM

    תודה על הארותיכם.

  • ארז  On ינואר 15, 2010 at 6:30 PM

    מאמר מרתק. הרבה זמן אני מחכה למישהו שיתייחס ברצינות ל"חלקיקים האלמנטריים", שהוא אכן, לדעתי, אחד הספרים החשובים בדורו.
    מעניין אותי לשמוע את עמדתך, אריק, על היחס בינו ובין "התיקונים". ראיתי שבחרת בו לספר העשור, אבל נדמה לי שספר כמו "החלקיקים" הופך אותו, איך נאמר – מעט פתטי, נטול מקבת , חנפני כמעט. גם אם הוא תיאור מהימן של פני דורו.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On ינואר 16, 2010 at 1:12 AM

    התיקונים אכן מבוית בהשוואה לוולבק. אולם מהצד הפרוזאי שלו, כלומר צד כתיבת הפרוזה שיש בו, לא בביקורת התרבות (שגם היא מצויה בו), הוא עולה על וולבק, שבכלל, יש לציין, הוא סופר דאדאיסטי מבחינות רבות (וגם זכה, כלומר וולבק, כמדומני בפרס דאדאיסטי על שירתו המוקדמת), ולא יוצר מהוקצע.

  • אריק גלסנר  On ינואר 16, 2010 at 1:15 AM

    שלעיל היא שלי. מחשבי מעט השתגע

  • ארז  On ינואר 16, 2010 at 9:15 AM

    תודה, אריק,
    אבל האם לא בדיוק בזה מדובר – פרנזן הוא חלק מהתרבות שהוא מבקר לכאורה , והוא מיטיב לשמן את גלגליה; וולבק אכן ניחן בעמדה, שניסחת יפה כל כך, של הגאון המוסרי – שמושך את עצמו בציציות ראשו אל מחוץ לה?

  • אריק גלסנר  On ינואר 16, 2010 at 2:01 PM

    ההבדל בין פראנזן לוולבק, שעמדת עליו יפה ואכן הוא חשוב מאד, הוא גם מטאפורי לבחירה בין שתי עמדות קיומיות: עמדה רפורמיסטית, שמנסה לבקר את היש תוך ניסיון לתקנו ואי השלכת התינוק עם האמבטיה (לצורך העניין "פראנזן"; הוא לא ילך לתוכנית של אופרה וינפרי, ולהערכתי, מהתרשמות ממסותיו וראיונות איתו, לא יחטא בציניות ולא יפסיק לחשוב על קוראיו; אבל מצד שני לא ישבור את הכלים) וולבק שמנסה למצוא נקודה ארכימדית מחוץ לסדר הקיים, כי כולו רקוב. באופן אישי אני חושב שכדאי לנסות ללההטט בין שתי העמדות הללו, עד כמה שאנחנו יכולים לקבוע את גורלנו בידינו.

  • ארז  On ינואר 16, 2010 at 4:57 PM

    אתה כנראה צודק. כן יהי רצון

  • דויד  On ינואר 16, 2010 at 6:39 PM

    אריק, רשימה מעוררת עניין.
    רק דבר אחד, אני חושב שוולבק הוא דווקא כותב מאוד שמרן. רואים את זה מההתקפה שלו על פילוסופים צרפתים אחרים שקדמו לו. סוג של גזענות ופחד משנויים .
    כאן אני מתחבר לדברים שאמרה למעלה איילה, וולבק באמת משתמש בכלים של השמאל ויוצר התקפה ימנית פר אקסלנס.

  • אריק גלסנר  On ינואר 16, 2010 at 6:54 PM

    זה נכון. וולבק מתקיף את רעיונות השמאל. אבל הוא לא ימני או ניאו-שמרן מהטעם הפשוט שאני חושב שהוא אינו סבור שישנה דרך ללכת לאחור. כלומר, הוא לא חושב שצריך לחזק את מוסד המשפחה, לאסור הפלות, לצנזר סרטים וללבוש רעלות או ג'ינסים לא הדוקים. כלומר הוא לא יתמוך בפוליטיקה שמרנית כי, נדמה לי, לטעמו אחרי שטעמנו מעץ הדעת והחיים לא נוכל לשוב לאחור. רק פתרון פוטוריסטי אפשרי. ובמובן הזה הוא דווקא "שמאלני" כי הוא תר אחר מהפיכה. מהפיכה מטפיסית אולי, אבל מהפכה ולא התרפקות על העבר.

  • אלעד-וו  On ינואר 18, 2010 at 1:46 AM

    "אבל הוא לא ימני או ניאו-שמרן מהטעם הפשוט ש[…] הוא לא חושב שצריך לחזק את מוסד המשפחה, לאסור הפלות, לצנזר סרטים וללבוש רעלות או ג'ינסים לא הדוקים."

    האם זה תיאור מדוייק של ימין צרפתי? של ימין עולמי?

    והאם הכרחי בכל פיסקה להדגיש עד כמה וולבק או יצירתו "מדהימים", "מהפכניים", "גאוניים", וכו'?

    וכשאתה כותב:

    "אולם הרכיב הנועז יותר בהיסטוריזציה של וולבק מרחיק את טווח הראייה ההיסטורי הרחק מעבר למה שאירע לפני כמה עשורים, בשנות הששים. וולבק רואה את התקופה שלנו כשלב האחרון, הסופי והסופני, בתמורה מטפיזית שאירעה במערב עם הרנסנס ועלייתו של המדע המודרני. המדע המודרני, שהביס את העידן הנוצרי שקדם לו, חנך עידן מטריאליסטי בתולדות האנושות. למטריאליזם הבסיסי הזה נלוותה תפיסה אינדיבידואליסטית קיצונית: אם החיים בעולם הזה הם החיים היחידים שיש לי, אם לא מצפה לי עולם אחר אחריהם, עלי לדאוג לרווחתי האישית ככל שיכולתי מגעת ולא להקריב את חיי או אף את נוחותי לטובת איש. וולבק כורך כך באופן לא שגרתי ולא חגיגי – כפי שהכריכה הזו מוצגת בדרך כלל (הגרסה ההומניסטית החגיגית המדברת על "העמדת האדם במרכז") – בין רעיון האינדיבידואליזם והחילון/מטריאליזם. "

    האם וולבק הוא הראשון שעשה זאת? האם זה לא חלק סטנדרטי מהאבחנות וההתנבאויות, אפילו הפשוטות ביותר, על מה יקרה לחברה שזונחת את הדת? האם אין זו נקודה שחוקה וטריוויאלית?

  • אריק גלסנר  On ינואר 18, 2010 at 10:39 AM

    חלק מהסגולה של וולבק היא הניסוח הקולע של אבחנות והתנבאויות שצפו בחלל האינטלקטואלי בצורה אמורפית ולא עוגנו בניסוח הולם. לכן ציינתי במאמר שחלק מהסגולה היא "הניסוח" של הביקורת החברתית ולא יצירתה יש מאין.
    וולבק גם יצר אפקט פלסטי חסר תקדים לביקורת זניחת הדת ולכן הוא אפקטיבי יותר מברוך קורצווייל, נניח, שלא רחוק מכמה מתובנותיו של וולבק.

  • אלעד-וו  On ינואר 22, 2010 at 6:25 PM

    תודה על התגובה. אני מעריץ גדול של וולבק וקראתי את ארבעת ספריו המרכזיים. אני חושב שהוא סופר אקזיסטנציאליסט גדול, המשלב את האקזיסטנציאליזם ה"חברתי" של סארטר, עם החדות של קאמי. עם זאת, אני דווקא חושב שרבות מהביקורות המפורשות שלו הן שטחיות למדי (אם כי פרובוקטיביות ומשעשעות), ושספיציפית, בביקורת שלו על דת אין חדש. אולי החדשנות היא בגסות הרוח, בבוטות ובהומור השחור שבהן הוא משתמש כדי ללעוג למושאי הביקורת שלו (שמזכירה את ברכט, למשל, אם לצורך נוחות נניח שברכט אחראי ליצירותיו) אבל אין חדשנות בעמדות עצמן. אבל עכשיו כשאני חושב על זה, אולי אנחנו בעצם מסכימים אחרי הכל. אם לנסח מחדש את דבריך בתגובה האחרונה, אתה בעצם אומר שחלק מתרומתו של וולבק היא בפופולריזציה של ביקורות חברתיות קיימות. עם זה אני בהחלט יכול להסכים.

  • אלעד-וו  On ינואר 22, 2010 at 10:15 PM

    לאור השערוריות האחרונות, והיות ואתה מתעניין בלוין, היה ראוי שאשווה לחנוך לוין ולא לברכט. אבל, בעצם, אפשר להשוות את וולבק לכל פארסה אחרת. זה מצחיק, כי כשקוראים את ספריו לא מרגישים שזו פארסה, אבל אולי, בעצם, זה הז'אנר שאליו הייתי משייך את ספריו. יש קו דק בין ההומור השחור של קאמי לבין הפארסה של וולבק, אך עדיין, פארסה.

    תגיד, מה עמדתך בעניין מורקמי? בדיוק כתבתי תגובה לפוסט ישן שלך, "לקראת ספרות פוסט פוסט מודרנית", שבה אני טוען שמורקמי הוא דוגמה מצויינת (ואולי יחידה בינתיים) לספרות פוסט-פוסט מודרנית. כאן:
    http://www.notes.co.il/arik/43538.asp

  • אריק גלסנר  On ינואר 23, 2010 at 12:38 AM

    הגבתי שם. אבל מה שאני הייתי בוחר לכנות ספרות פוסט-פוסט היא ספרות שמתמודדת עם הכאוס העכשויי לא מתוך כניעה אלא מתוך ניסיון למה שפרדריק ג'יימסון מכנה "מיפוי קוגניטיבי" את מה שמקשה על מיפוי כזה. במובן זה אני כולל את מרטין איימיס, ג'ונתן פראנזן, מישל וולבק בחבורה אחת. אבל בצד ה"זרם" הזה יש פשוט סופרים טובים מאד "סתם", או כאלה שטובים בדרכם המינורית אך המרשימה מאד גם היא כמו זבאלד או בולנו או חוויאר מריאס.

  • אורה גור אש  On דצמבר 9, 2010 at 10:22 PM

    גמעתי בשקיקה כל משפט ומילה שלך אריק, וגם של כל התגובות.
    למדתי והשכלתי מההארות והפרשנויות על 'חלקיקים'.
    תודה גדולה על רשימה מעמיקה מרתקת וכל כך מושקעת.

  • אורי  On פברואר 22, 2011 at 10:36 AM

    רשימה מעולה על ספר שהשאיר גם עלי המון רושם. מסוג הרשימות שכשאני קורא אותן אני מרגיש שאין לי מה להוסיף לדיון. בכל אופן, תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: