קצרים גולמיים וקודרים

1. גברים (לא כולם) חווים לרגעים יופי נשי (לא כל יופי נשי) כמשהו אל-אנושי. נשים אינן מבינות את זה (כמעט כולן), לא באמת, באמת שלא. הן רק מנחשות (בתימהון או אף בקנאה בעוצמת הרגש; אני מדבר על קנאה לא בנשים אחרות, אלא על קנאה בעוצמת התשוקה שגברים מסוגלים לה) או מתחזות למבינות או מבטלות (בגלל שזה מפחיד אותן) כהגזמה גברית אופיינית או מבטלות כהצגה גברית אינטרסנטית (נגיד, כתירוץ להכשרת בגידה או, לחילופין, כהכשרת עמדה שמרנית של "כבודה בת מלך פנימה").

רק בחלוף זמן מה הופך היופי הנשי לאנושי. למשל, בעקבות דיבור. אישה יכולה להוציא מפיה את הדיבור החכם ביותר בעולם, אבל הדיבור הזה הופך אותה לאנושית.

מה שמזכיר לי את אבחנתו של אנדי וורהול בספרו הנהדר "הפילוסופיה של אנדי וורהול", לפיה הילה של סלבריטאי קיימת רק כל עוד הוא לא דיבר אתך. לכשדיבר אתך היא מתפוגגת באחת.

2.  ישנן כמה סיבות לדהיית האינדיבידואליות ו/או ההומניזם בדור שלנו:

א. האינטראקציה הבינאישית שמעודדת הטכנולוגיה: הסלולרים, האינטרנט, "הרשתות החברתיות". כל אלה מקדמים תפיסה קולקטיביסטית והדהייה של היחיד.

ב. סגירת הפער בין הסובייקט לאובייקט מבחינת התחכום. האדם היה היצור המתוחכם ביותר בטבע. אבל כיום הטכנולוגיה שיצר הולכת ונהיית מתוחכמת ממנו (למרות שזהו פרדוקס לוגי). גאדג'ט נראה נוצץ יותר מאינדיבידואל חדש, מתינוק.

ג. ישנם הרבה אנשים כיום, כמות גדולה וחסרת תקדים, גדולה יותר מכל האנשים שחיו אי פעם, שמורידה את ערכו של היחיד, כמו באינפלציה במישור המוניטארי.

3. קראתי את הספר "ההמצאה של מורל" של אדולפו ביוי קסארס שראה אור בסדרת הקלאסיקונים של עם עובד.  

בעיניי, כל סוגיית הסימולקרה, שהספר הזה מבשר אותה באופן נאה, היא חסרת חשיבות כשלעצמה. כלומר כל השאלה האונטולוגית היא משנית לשאלה האם בני האדם מאושרים או לא. 

חשיבותה של האבחנה של בודריאר אינה אם היא נכונה, כלומר אם זה "נכון" שהסימולקרה החליפה את המציאות. זה חסר חשיבות. בעלת חשיבות השאלה אם ההחלפה הזו מסבה כאב (במובן זה שאדם חש שהוא חי חיים דהויים, כלומר חיים לא אמיתיים; או, לחילופין, שהמסך הסימולאקרי מוצץ ממנו את לשד החיים) או אושר. 

ולכן, ניתן לטעון שהסימולאקרה היא בעייה זמנית, או משום שאנחנו חיים בעידן היסטורי בו קיים עדיין זכרון של מציאות טהורה, לא משוכפלת, או משום שהטכנולוגיה של השככפול לא הגיעה לשיא שכלולה, ולפיכך אנחנו חשים בכך שהסימולאקרה מלאכותית, חשים במעורפל, ולכן אנחנו סובלים, כי אנחנו חשים עדיין שאנחנו לא חיים באמת.

במצב הביניים הזה חלה על הסימולאקרה המחשבה של ניטשה על ההיסטוריה במסתו "במה מזיקה ומועילה ההיסטוריה לחיים". את ההיסטוריה, שמחלישה את החיים בגלל שהיא מזכירה לאלה שחיים היום שמה שהיה הוא שיהיה, טוען ניטשה, יש לשכוח באופן אקטיבי (כמדומני שהוא טוען כך. אינני זוכר כרגע בוודאות). כך גם יש לשכוח את הסימולאקרה בצורה אקטיבית, על מנת להרבות ויטאליות.

נ.ב.

הסעיף הזה גולמי ודורש עיבוד רב.

4. אני מעיין בימים אלה בתרגום לאנגלית של "חברת הצריכה" של בודריאר מ – 1970. ספר שאני מוצא מעניין יותר מבודריאר המאוחר, זה של הסימולאקרה.

5. בכלל, תיאוריות רוחניות ופילוסופיות אני סבור שיש למדוד לא לפי קריטריונים של אמת ושקר אלא לפי ריבוי הויטליות או דילול הויטליות שהן מסבות. ולכן אני סבור שצריך להיאבק בתיאוריות של פירוק הסובייקט כי הן מדללות את הויטליות. 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • whisper  On פברואר 4, 2010 at 12:59 PM

    הבעיתיות עם האספקט הזה נובעת מהעובדה שאין לו שום קשר עם האישה עצמה כאדם, אלא עם היופי. זה הרצון לגעת ביופי, זה המקום שבו אתה פוגש משהו שהוא כל כך נפרד ממך וכל כך שלם שקשה לעכל אותו כאנושי.
    וזו לחלוטין חוויה סוריאליסטית של המח.
    בדרך כלל (ואני אומרת בדרך כלל, כי כבר נתקלתי במצבים שצליל הקול רק גורם להכשפות להעמיק – כי לא רק המראה קסום אלא גם הצליל שהמראה מפיק), הדיבור מנחית את השלמות הזו אל תוך המציאות, והבלתי חדיר ובלתי מושג והשלם נשבר אל תוך משהו שנוגע בך, ורוצה ממך דברים, ופוגם בשלמות המהממת של החזיון.
    (לא יכולה שלא להזכר בעפיפונים של רומן גארי – בתיאור של האסטתיקה של התנועה).

  • עמיחי  On פברואר 4, 2010 at 2:41 PM

    אריק, לבטח תזכור את דברי התלמוד (שכחתי היכן) שתלמיד חכם נדמה (ממרחק) כגביע מזהב, כאשר הוא מדבר הוא נדמה כגביע כסף, אך כאשר הוא מבקש ממך משהו הוא נדמה כגביע חרס מנופץ שאין אפשרות לתקנו.

  • דודי  On פברואר 4, 2010 at 4:51 PM

    זה לא הכי ברור.

    ראשית, לגבי "תפיסה קולקטיביסטית", מקובל לחשוב שבימינו, תפיסות קולקטיביסטיות למיניהן מצויות בירידה.

    שנית, האדם הוא בין היתר יצור מתקשר ושיתופי. רובינזון קרוזו בלי ששת הוא פחות מחצי בן אדם. אפשר לטעון שהתקשורת העודפת מגדילה את משקלו של חלק מסוים באדם על חשבון אחרים, אבל אי-אפשר לטעון שהיא מגדילה משהו לא-הומני על-חשבון משהו הומני.

  • עינת  On פברואר 4, 2010 at 5:08 PM

    הסרת את הרשימה על וולבק מהאתר?

  • אריק גלסנר  On פברואר 4, 2010 at 5:25 PM

    על הערותיכם.
    לויספר, האם תוכלי לפרט לגבי גארי, שכחתי כבר את תוכן הספר?
    לעמיחי – לא זכור י הציטוט המעניין שהבאת.
    לדודי – אני באמת סבור שאנחנו מצויים בעידן קולקטיביסטי מסוג חדש. למשל, בכך שאנחנו מעוצבים בידי המדיה באופן זהה, בכלים ובאינטנסיביות שהפשיזם יכול להתקנא בהם. עידן, שלשם הקיצור, ניתן להגדיר כעידן "כולנו אינדיבידואלים!", שזועקים המאמינים בבריאן כוכב עליון.
    לגבי חציה השני של הערתך אני מקבל.
    לעינת – הוספתי קישור באתר שלי לאתר "ארץ אחרת" בו ניתן למצוא את המאמר.

  • whisper  On פברואר 4, 2010 at 6:13 PM

    "ארבע שנים כבר חלפו מאז ראיתי את זו שכיניתי 'הפולניה הקטנה שלי', אך בזכרוני נשמרה ללא דופי. כה עדינים היו תווי פניה עד כי השתוקקת לחפנם בכף-ידך ותנועותיה הערניות והתואמות אף איפשרו לי להצטיין בבחינת הבגרות בפילוסופיה. במבחן בעל-פה בחרתי באסתטיקה, והבוחן, שודאי היה מרוט עצבים לאחר יום עבודה, אמר לי:

    "רק שאלה אחת אשאל אותך ואבקשך להשיב לי עליה במילה אחת ויחידה. מה מאפיין את החן?"

    הירהרתי בפולניה הקטנה שלי, בצווארה, בזרועותיה, ברפרוף שערה, והשבתי בלי היסוס:

    "התנועה"."

  • אריק גלסנר  On פברואר 4, 2010 at 8:02 PM

    ויספר

  • תומר  On פברואר 4, 2010 at 8:16 PM

    אמרת את שאני חושב כבר זמן רב. בעניין היופי הנשי כמובן. יש בו משהו אל-אנושי, ודאי. לפעמים נפשך ממש יוצאת אליו, נשימתך נעתקת ואתה כולך פליאה וכמיהה. זו תשוקה ששונה בצורה איכותית מהתשוקה לחתיכת עוגה טובה או למכונית יפה. אבל אני לא בטוח שנשים לא מבינות את זה. העניין הזה מעסיק אותי כבר שנים ושאלתי פעם הומו האם הוא רואה ככה גברים מסויימים והוא אמר שכן, כך שאולי מדובר ביופי אנושי בכלל, לא רק נקבי. ואקשר את זה לסעיף האחרון: משום מה אתה מרגיש שפירוק הסובייקט הוא דבר שלילי. טוב, ברור למה כמובן. אבל מה אם פירוקו (ממש, לא רק תיאורטית) יוביל לראיית העולם כולו כיפה בצורה אל-אנושית? זה יעשה טוב לויטליות.

  • עמיחי  On פברואר 4, 2010 at 8:43 PM

    ממה שאמר לך אותו הומו ניתן להסיק, אולי, שהראייה הזו של מושא התשוקה / האהבה מאפיינת גברים בלבד.

  • רני  On פברואר 4, 2010 at 8:46 PM

    באשר לראייה מקרוב הממוגגת את ההילה של סלבריטאי. נסיוני יכול היה לאשש במידת מה, אם צריך אישוש ולא צריך את שכתבת. על העולם שהיה ועולם היש ולאן הולכים.

    לפני שנים רבות מאוד בארץ רחוקה ישבתי בשיעור ראשון באחד המדעים שהעביר מי שקיבל פרס נובל [ עבורי אז סלבריטאי ] נוהג היה באותה אוניברסיטה בימים הרחוקים ההם שאת הקורסים הבסיסיים נתנו הפרופסורים הכי זקנים הכי מפורסמים. הוא דיבר וכתב והדגים ואני כושפתי. כבחבלי קסם כשגמרה ההרצאה נמשכתי אל הבמה ואל הדוכן וקרבתי אליו כשארז דפיו. התבוננתי בו והוא חש במבטי קרא לי במילה קצרה שאלני לשמי ומוצאי שאל אם הבנתי את אשר לימד שאל שאלה לבדוק את אמינות האישור שנתתי איחל לי הצלחה ביקש סליחה ופנה והלך. הקירבה הפיזית, הדיבור, המילים, המראה מקרוב של אדם זקן לא החלישו בכלל את הקסם כאילו כושפתי, בעצם עד היום הרבה עשרות שנים מאז. אבל כפי שתאמר זה היה הדבר האמיתי לא חיקוי של חיקוי ומה וורהול ידע על זה.

  • אריק גלסנר  On פברואר 4, 2010 at 10:20 PM

    אני חושב אגב שראיית היופי כיופי אל אנושי יכולה להפחית מהויטליות כמו שהיא יכולה להגביר. היא יכולה להפחית כי היא יכולה לינוק ולמצוץ מהמתבונן את לשדו, ולהותירו כקליפה מול היופי האל אנושי.
    במילים אחרות, שימור של ויטליות יהיה לעיתים התעלמות מכוונת מהיופי הזה.

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On פברואר 5, 2010 at 1:59 AM

    שאישה שונה בעיניך מפרוסת עוגה או מכונית.
    כך התייתר לו הפמיניזם.

    לתומר

  • שי  On פברואר 5, 2010 at 9:45 AM

    אריק, האם תוכל להמליץ על כמה ספרים העוסקים באושרו של האדם. לא ספרי ניו אייג' כמובן ודומיהם.
    תודה

  • טרול אלים  On פברואר 5, 2010 at 10:54 AM

    אני ממליץ על הספר "כיבוש האוש" של הפילוסוף והמתמתיקאי ברטנדרד ראסל , ספר דק

  • טרול אלים  On פברואר 5, 2010 at 10:55 AM

    כיבוש האושר, כמובן

  • אריק גלסנר  On פברואר 5, 2010 at 2:07 PM

    שאלה טובה. עולות לי כדוגמאות רק הפרקים על לוין ועל לוין וקיטי באנה קרנינה של טולסטוי. ועוד קטעים במלחמה ושלום: אנדריי המתבונן בלבלובו של עץ האלון והאושר המשפחתי של פייר ונטשה וכן התיאורים אצל דוסטוייבסקי של העונג הבל יתואר שפוקד את האפילפט רגע לפני התמוטטותו. גם הדמות של אברהם מנוחין ב
    "מן המיצר" של ברנר, ספר על אסונות כמובן, הרי זה ברנר, אבל יש שם העסקות מעניינצ ביותר באושר, כשמנוחין, הגיבור, איש המוסר, אומר "בעיקרו של דבר אין דבר חשוב יותר מהאושר". ומקשר בין מוסריות לאושר. אבל חוץ מזה צריך לחשוב…

  • קרן  On פברואר 5, 2010 at 7:37 PM

    שני גברים שיופיים נראה לי לא אנושי. אחד פגשתי בחיי היומיום, השני הוא סלבריטאי. אני יכולה להבין באמת, אני חושבת, גבר שחושב כך על יופי נשי.

  • אריק גלסנר  On פברואר 5, 2010 at 8:50 PM

    הערתך מעניינת. אני עדיין סבור שאצל גברים זה קורה באופן תדיר בהרבה. לפחות פעם ביום במציאות אורבנית דחוסה.

  • ארז  On פברואר 6, 2010 at 9:02 PM

    הפחד מניא אייג' מובן, אבל עושה חבילה אחת משיח מגוון ועמוק מאוד בחלקו. אני מניח שלא תבטל בודהיזם כניו אייג' (אם כן, אתה יכול לפסול, בהקשר זה, גם שרשרת הפילוסופים היוונים מאפלטון והלאה), ולכן כדאי לך לקרוא את "מה שלימד הבודהה", או את "הלב הנבון" (של ג'ק קורנפילד), וגם את "בזכות האושר" של מתייה ריקאר. האחרון נכנס לשיח הזה באופן חזיתי, עמוק וקל קריאה כאחד.
    הייתי מנסה גם את "הרהורים" הנהדר של מרקוס אורליוס, ואת צדיק או זאדיג של וולטר, שבאופן אישי, כל מה שהוא כותב, על כל נושא, מעורר בי אושר ללא גבול, אבל זה סתם טעם אישי.
    .
    אני נזכר גם ב"איך להיות טובים" של ניק הורנבי. שווה, מכיוון אחר לגמרי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: